ואחד הסך את עצמו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל, ואיכא למידק ואחרים מאי חייב או פטור. ויש ללמוד ממ"ש סוף הלכות כלאים, כ)פ"י הל"א וע' כ"מ שם. וז"ל המלביש את חבירו כלאים, אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה, והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים, והיה המלביש מזיד, המלביש לוקה והלובש פטור, וכיו"ב כתב בהלכות אבל כא)פ"ג ה"ה וע' לח"מ שם. המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידים, הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על לפני עור וגו'. היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד. הרי זה שטמאו לוקה, ודכוותא הכא, וקשיא לי אמאי לא ביאר הרב זה כאן כאשר בשאר מקומות. ולפיכך נ"ל שאם היו שניהן מזידין שניהם חייבים כב)כוון לזה המנ"ח מצוה ק"ח וכתב דגבי כלאים החיוב על הלובש לכך המלביש אינו חייב רק משום לפ"ע. אבל כאן החיוב על הסך והניסך ג"כ בכלל. וזהו גם כוונת הרדב"ז שכתב דכתיב אשר יתן כו'. ומצאתי מפורש כן בתוספתא פ"ג דמכות המפטם את השמן כו' אחד הסך ואחד הניסך בד"א שהיו שניהן מזידין אבל אם היו שניהן שוגגין פטורים אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב יעוש"ה ובס' הר המוריה לקמן פ"ב אות כ"ו הביאה וכתב שהוא ט"ס ורוצה להגיה בה. וכ"ז גרם מפני שלא ראה מ"ש הרדב"ז כאן. דכתיב ואשר יתן ממנו על זר. כיון שהוא מזיד חייב על הנתינה, ולא שני לן שיהיה הזר מזיד או שוגג. ואם היה גם הזר מזיד גם הוא חייב, דהא ניחא לי' ונהנה בו וסייע עמו דומיא דהא דאמרינן כג)במכות כ' ע"ב וברמב"ם פי"ב מע"ז ה"א. גבי המגלח את הפאות שאם סייע המתגלח למגלח חייב, וה"נ ל"ש, ואם היה הסך מזיד והניסוך שוגג, הסך חייב והניסוך פטור וזהו שסתם הרב ואמר ואחד הסך את אחרים חייב דמשמע בכל גוונא: