מי שנסדק סחוס אזנו כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש וכתב רש"י ז"ל פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון עכ"ל. ודין נפגם שהוא בחגורת צפורין ונסדק בכל שהוא כן נתבאר שם בגמ'. ז)שם בבכורות ל"ז ע"ב. ודין הנקב גם שם במשנה ובגמ'. וכרסינה ידוע וכן שמו בערבי כרסנה ואמרו בגמ' שהוא יותר מעט מכעדשה. ויש לדקדק בזה דהא כיון דנסדק פוסל בכל שהוא ואפי' בלא חסרון, נקב למ"ל, ולמה צריך כמלא כרסינה תיפק לי' משום סדק גופיה. ונקב ארוך היינו סדק גופי'. אם לא שנאמר דנסדק היינו סדק העובר מעבר אל עבר בפלוש ונקב היינו בלא פלוש, מה שאינו נראה מהגמ' כאשר אבאר. ועוד קשה כיון דנסדק פוסל בכ"ש למ"ל נפגם והלא נפגם כסדק הוא. ולמה צריך בו חגירת צפורן ואפשר דכיון דהכא משום מום אתינן עלה כל שהוא בעור ומגונה לרואה אותו, נקרא מום. ואם לאו אינו מום. הילכך בנפגם שאין שם סדק יורד בעומק אלא שחסר מעט ודומה לפגימה לא לסדק לכך אינו פוסל בכ"ש שאינו נראה וניכר רק בחגירת צפורן שהוא נראה וגנאי הדבר, ונסדק דהיינו גנאי טפי שאוזנו סדוקה כעין בקוע וגם שהסדק הוא באמצע האזן כי זהו משמעות סדק בכל מקום ובכל שהוא נראה האויר מן הסדק וניכר הסדק ולכך פוסל בכ"ש. ונקב שאין בו חסרון שהחתיכה עומדת שם ומכסה הנקב, א"נ שהוא כתוקע יתד שאין בו חסרון אינו גנאי כסדק ארוך. וצריך ככרשינה. ומ"מ מן הגמ' נראה דבמפולש מיירי דבעינן התם אי בעי כרשינה נכנסת ויוצאה. והוא שיעור יותר גדול מכרשינה העומדת בנקב בדוחק. ורבינו כתב סתם משמע דלא בעינן נכנסת ויוצאה וסוגיא דגמ' נראה שנפשטה הבעיא דבעינן נכנסת ויוצאה. וכ"כ רש"י ז"ל שם. ואפשר שיש לרבינו דרך אחרת באותה סוגיא ואותה פשיטותא שאפי' נאמר שסובר דכיון שרב פפא אמר שם בסוף הסוגיא דמקדח גדול שנינו, משמע דלא נפשטה הבעיא כיון דלא מקדח וחיסומו שנינו מ"מ הי' לו לרבינו לכתוב שהוא ספק, אלא היותר נראה שתופס הבעיא כפשוטא. ואפשר שלכך לא תפס רבינו לשון המשנה כי במשנה אמרו מלא כרשינה. ורבינו כתב ככרשינה. ח)ע' בתוס' חדשים ובתוס' רע"א על משניות בבכורות רפ"ו שם ובמנ"ח מצוה ער"ה בזה. ואפשר דבלשון מלא כרשינה הוא דאיכא לספוקי דילמא נכנסת ויוצאת קאמר דהיינו שתכנס הכרשינה בו ותצא כי זה נראה פי' מלא. אבל לשון ככרשינה סתם פירושו כשיעור כרשינה ואין כאן כניסה ויציאה רק שיעור כרשינה. ולפ"ז נצטרך לומר דלר"פ דסבר מקדח גדול ולא רצה לפרש מקדח וחסומו משמע דלא בעינן לדידיה כרשינה נכנסת ויוצאת שכל מקום שהוזכר שיעור אין לנו להוסיף כניסה ויציאה כי לכך אינו מוסיף חסומו וסמך על דברי ר"פ. ולפ"ז אפשר דאפילו אי ככרשינה ומלא כרשינה כי הדדי ניחא דמסתמא אין לנו להוסיף נכנסת ויוצאה וליכא לספוקי וכר"פ. או אפשר לפרש בהפך דלשון מלא משמע עומדת שתכיל הגומא הכרשינה לבד. ולשון כרשינה משמע נכנסת ויוצאה. והדבר סתם בדברי רבינו וצריך בירור. ומ"מ הראשון נראה יותר בכוונתו. ומ"מ נראה מזה דבמפולש מיירי, ואפשר לדחוק דגם בלא מפולש שייך שתכנס כרשינה באותו נקב ותצא ולאו דוקא שתצא מהעבר האחר. ובהא ניחא טפי, דבעי שיעורא טפי מנפגם ונסדק משום ההוא דנקב ארוך נראה שהדבר מוכרח לומר כן דנקב ארוך היינו סדק כאשר כתבתי. כללא דמילתא בגנאי הדבר תלוי ובכה"ג נראה לחכמים שאין גנאי וכיעור אלא בשיעור זה וכן כלם. ומ"מ צל"ע. ואפשר הי' לומר דנקב חוזר ומתרפא כשאינו כשיעור זה, אבל סדק מוסיף והולך. אלא שא"כ אכתי הוי מום עובר. ועוד שעדיין יש להקשות שא"כ כשנסדק אפשר לחתוך יותר עד שיעשהו נקב ויהי' כשר אם לא שנאמר דסדק שפוסל היינו שהוא ארוך שיעור שאם יבא לעגלו יהי' נקב כשיעור כרשינה, וכל שהוא היינו שאין צריך שיהי' הסדק רחב, ט)ע' תפארת ישראל רפ"ו דבכורות או"ד דשיעור אורך סדק כחגירת צפורן כמו בנפגמה וכ"ה במנ"ח שם מצוה ער"ה. ובס' טל תורה שם בבכורות תמה ע"ז דהא נפגמה הוא בחסרון ונסדקה בלא חסרון ולא יתכן שיהא לשניהם שיעור אחד ומסיק דשיעור סדק כמו נקב שהוא ג"כ בלא חסרון ושיעורו ככרשינה. וכתב דאפ"ל דמזה למד הרמב"ם דינו שחידש דנקב ארוך מצטרף לכרשינה. ונו"כ חתרו אחר מקור ע"ז. ובזה א"ש דלמד זה מסדק דרחב כ"ש רק האורך מצטרף לכרשינה יעו"ש ואפ"ל קצת ראיה לזה ממ"ש הטור יו"ד סי' ש"ט וז"ל או שנסדקה סדק הניכר אעפ"י שאינו חסר כלום יעו"ש. ושם מקודם לזה כתב דשיעור מום הניכר ונראה לעינים יותר גדול הוא מחגירת צפורן יעו"ש בב"י ובפרישה. א"כ י"ל דשיעור סדק ככרשינה שהוא יותר מחגירת צפורן. אמנם הרי המהר"י קורקוס כאן כתב ע"ז שהוא דחוק. וגם זה דוחק. ומה שכתב נקב ארוך שמצטרף לכרשינה לא נתבאר שם, אבל נראה שלמד אותו ממה שנתבאר פ' אלו טריפות י)חולין מ"ה ע"א. וע' במנ"ח שם מצוה ער"ה שכוון לזה. ונסתפק עוד אם נקבים הרבה מצטרפין לכרשינה כמו שם בטריפות יעו"ש. וכן כוון לזה באור שמח וחידש שם דהרמב"ם יפרש דזהו באמת כוונת רב הושעיא דבעי מר"ה רבה והאריך שם בזה וכתב דזהו הפי' המחוור והם עומק כוונת הרמב"ם יעו"ש. וכבר רמז בקצרה על פי' זה בדברי חמודות על הרא"ש שם בפ"ו דבכורות אות ב'. וא"ש בזה מה דלא הביא הרמב"ם דבעינן כרשינה הנכנסת ויוצאת ע' מנ"ח שם שהניח בצע"ג וכתב שלא ראה מי שעמד בזה ובמחכת"ה אישטמיט לי' לפי שעה דברי הד"ח. גבי נקבה הגרגרת שאם נטלה רצועה מצטרפת לכאיסור. וה"ה כאן. ואע"פ שהי' אפשר לחלק בין מום לטריפות, ואפשר שבמקום אחר מצאו רבינו:
והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' מי שנקב סחוס אזנו כו'. ברייתא שם כמה נקיבת האוזן מלא כרשינה ר' יוסי בר יהודה אומר בכעדשה ופסק כת"ק לקולא דכרשינה גדולה מכעדשה מעט ולא ביאר הרב האי כרשינה נכנסת ויוצאת, או עומדת והיא בעיא שם בגמ'. ומשמע דנפשטה דנכנסת ויוצאה בעינן מדאמרי' מקדח וחיסומו שנינו. ואפשר שרבינו סובר דלא נפשטה בעיין מדלא קאמר ת"ש דתנן השדרה והגלגולת וכו' אלא הכא. א"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דתנן השדרה והגולגולת כו', כלומר בזו לא שמעתי ולא איפשיט אבל בכיוצא בה שמעתי. ולא ילפי' איסורא מטומאה. יא)ע' עירובין ז' ע"א השדרה והגלגולת שחסרו כו' ואר"י אמר שמואל וכן לטריפה וע"ע חולין מ"ה ע"א. ותו דהך מקדח וחיסומו אליבא דב"ש היא. כ"ז כתבתי להתלמד במקום אחר, אבל קושטא דמילתא דהך תירוצא מקדח וחיסומו לא קאי אלא כרב נחמן דאמר סלע נירונית שנינו כמקדח גדול סלע סתם זוטרא ממקדח סתם. ובהכי סלקא סוגיין ובעיין לא איפשיטא ואזלינן (לחומרה) [לקולא] ואם עבר ועבד אינו לוקה כנ"ל. אבל עדיין יש לדקדק בדברי הרב ז"ל דפחות מכרשינה לא הוי מום אפילו באדם. והוא ז"ל כתב אין עבד כהן נרצע לפי שנעשה בע"מ. וי"ל דס"ל דוקא מרצע וסתם מרצע הוי ככרשינה יב)ע' מל"מ פ"ג מעבדים ה"ט ד"ה ונוקב וברי"ט אלגזי שם בבכורות ל"ז ע"ב בשם תוס' חיצונית ובשם הריטב"א קידושין כ"א ע"ב ככל דברי הרדב"ז כאן. דגרסינן בפ' אלו הן המומין ור' יוסי ב"ר יהודא כעדשה אין בציר מעדשה לא ורמינהו מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסורה והמחט והמקדח יג)חסר כאן תיבת והמכתב. ת"ל ולקחת כל דבר הנלקח ביד דברי ר"י בר"י, רבי אומר מרצע מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת כו'. ומדמותבינן עלי' דר"י בר"י דריבה הסול והסורה והמחט כו' ולא מותבינן עלי' דת"ק דאמר ככרשינה מחכמים שאומרים אין עבד עברי כהן נרצע לפי שנעשה בע"מ. משמע דסתם מרצע הוי ככרשינה ולפיכך נעשה בע"מ ופסק הלכה כרבי דאמר מה מרצע מיוחד של מתכות כו' וזהו שלא הזכיר הרב ז"ל בהלכות עבדים אלא מרצע של מתכת הילכך ת"ק דברייתא דקתני מלא כרשינה נראה דאמר מרצע מיוחד של מתכות הילכך ת"ק דברייתא דקתני מלא כרשינה נראה דאמר מרצע מיוחד של מתכות כחכמים שאמרו אין עבד כהן נרצע והא דאמרינן אין רוצעין אלא בגובה של אוזן כלהו הלכתא נינהו:
בין נקב עגיל כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל לא מצאתיו באותה סוגיא ואפשר שלמדה הרב ז"ל מהא דאמרי' גבי גרגרת שנקבה אם נקבה בכאיסור ואם נטלה ממנה רצועה מצטרפות לכאיסור. וכ"כ הוא ז"ל פ"ג מהלכות שחיטה:
ומי שיבשה כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה ופסק רבינו כסתם יד)ע' דברי חמודות שם בבכורות פ"ו אות ג' בזה. ודלא כר' יוסי דאמר דיבשה הוי עד שתהא נפרכת כו':
מי שהיתה אזנו כפולה כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל משנה שם טו)שם בבכורות מ' ע"ב. וכך היא שנויה אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא בעצם אחד מום בזמן שאינה בעצם אחד אינה מום. ובברייתא גם שם אזניו כפולות בסחוס אחד הרי זה מום, בשני סחוסים אינו מום. וכתב רש"י ז"ל אוזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו שתי אזנים מצד אחד אזן בתוך אזן בזמן שהוא בעצם אחד שאין להם אלא תנוך אחד שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום ואם אינם בעצם אחד שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום. וטעמא לא איתפרש לי ולא דמי לבעל חמש רגלים דהא אזן לתוך אוזן אינו נראה כ"כ עכ"ל. ורבינו ז"ל במשנה כתב עצם אחד הוא גוף אחד וגולם אחד נמי שנטל גולם רך וכפלו ע"כ. ולפי מ"ש רבינו כאן נראה שגרסתו במשנה גם בברייתא היתה בהפך מהגרסא שכתבתי שבזמן שהוא עצם אחד אינו מום, והוא דבר שהשכל מורה עליו דיותר ראוי להיות מום שנים מאחד וכאשר הוקשה לרש"י ז"ל וכ' דלא איתפרש ליה טעמא. וכן מצאתיה בתוספתא טז)הסמ"ג הובא בכס"מ כבר הביא תוספתא זו וע"ע דברי חמודות שם אות י' בזה. דבכורות פ"ד אזניו מגופפות בחסיסה אחת לא ישחט בשתי חסיסות ישחט. פי' דסחוס אחד אינו מום ולכך לא ישחט עליו אבל בשתי סחוחות הוא מום ונשחט עליו במדינה. מוכח בהדיא כגרסת רבינו. ובמשניות מוגהות מצאתי שהגיהו יז)כ"ה גם בתיו"ט שם. כאשר כתבתי והוא הנכון:
והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' ופרש"י ז"ל וכו' ולא דמי לבעלת חמש רגלים דהאי אזן בתוך אזן אין נראה כ"כ עכ"ל. וקושיא זו דחק את רבינו לפרושי אפכא שאם יש לו שני סחוסים הוי מום אבל אם אין לו אלא סחוס אחד והרי הוא כגוף אחד שנכפל כשר. ונ"ל שהי' גורס במשנה בזמן שהוא עצם אחר מום ולא הי' גורס אחד בדלי"ת אלא אחר יח)הרש"ש במשניות בכורות שם כוון להגיה כן. ברי"ש. והשתא ניחא דדמיא לבעלת חמש רגלים כיון דאית לה שני תנוכין: