Chiddushei Hilkhot Niddah on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah
183קפ״ג
1 א

והוא שתרגיש ביציאתו וכ' הש"ך היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אפי' בלי הרגשה ונכון הוא רק באמת איכא מקום דאפי' מדרבנן אינה טמאה במקום דלא שייך כתם דהיינו קרקע עולם או בבגדי צבעונים וכדלקמן בסי' ק"ץ ע"ש והרב מ"י בחבורו תורת שלמים כתב דכאן מיירי מראית דם בחרדל ולא כשימור גריס ועוד וא"כ אף משום כתם ליכא מ"ש ול"נ כי כיון שנודע לה שבא מגופה רק בלי הרגשה אפי' טיפת דם כחרדל טמאה משום כתם כמבואר בסי' ק"ץ דלא צריכין גריס ועוד רק להוציא מספק מאכולת משא"כ בדליכא חשש מספק מאכולת פשיטא דאפי' בכ"ש טמאה משום כתם כמבואר לשם ופשוט: והנה יש כאן ספק עצום בכל בדיקות שבדקה ומצאה דם או שקינחה עצמה אחר תשמיש ומצאה דם בלי הרגשה כלל אי הוי חשש איסור דאורייתא או לא כי בגמ' אמרינן בפ' הרואה כתם על הך דנמצא על שלו חייב קרבן לעולם דארגישה ואימור הרגשת שמש או הרגשת עד הוא ויש כאן ב' פנים או כפשוטה דודאי מיירי בדארגשה רק לאחר זמן פטורה מקרבן דאמרינן אפשר הרגשת שמש או עד וכו' או הפי' דאנן אמרינן מסתמא הרגישה רק היא חושבת שלא הרגישה כי תולה הרגשתה בהרגשת שמש או עד וכו' וכבר האריכו בזה בשו"ת שב יעקב הגאון המחבר ההוא עם הגאון מ' גבריאל ז"ל ע"ש. אבל שניהם לא הביאו דברי התה"ד בפסקיו סי' מ"ז דכתב להדיא דרואה דם מחמת תשמיש נמי אין מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה אלא אמרינן הרגשת שמש הוא אע"ג דבכל פעם בלי תשמיש אינו רואה כלום בלי הרגשה וחשב לי' ספיקא דאורייתא ע"כ הרי מבואר הדברים כפ' השני וכן הרמב"ם פ"ט מהלכות א"ב כתב אין האשה מתטמא מהתורה וכו' עד שתרגיש וכו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדר הרי זו בחזקת שבא בהרגשה כמו שבארנו ומדברי סופרים שכל וכו' הרי מבואר מדכתב אח"כ ומד"ס דמה שכתב קודם לזה הוא הכל ד"ת דהא כתב כמו שבארנו והיינו מ"ש בפ"ה מהלכות הנ"ל דם שנמצא בפרוזדר ודאי טמא שחזקתו מהמקור ושם דין תורה הוא דשורפין עליו תרומה וקדשים לכן ברור דס"ל לרמב"ם בבדיקה הוי ספק דאורייתא והיינו דוקא בדיקה שהכניס' העד לפרוזדר בזו אמרינן אף שהרגישה תולה הדבר בעד כנ"ל אבל אם קינחה עצמה בזו לא אמרינן הרגשת עד הוא לכך דייק הרמב"ם ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדר לאפוקי אם יצא דם לחוץ וקינחה עצמה בזו לא שייך הרגשת עד הוא והכי משמע בגמ' דנמצא בפרוזדר חזקתו מהמקור וקשה ג"כ בממ"נ אי ארגישה פשיטא דמהמקור אתיא ומה דייקינן מני' דרוב וקרוב הלך אחר הרוב וזהו לא ס"ל דגם בעליה יש הרגשה ואי לא הרגישה למה שורפין קדשים וע"כ הטעם דבדיקה הוי חזקת הרגשה ולחנם נתחבטו הגאונים הנ"ל בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל והדברים פשוטים כנ"ל (עלבק"א): וכן מוכח מתוס' דנדה בשמעתין הנ"ל דהקשו בד"ה אימור הרגשת שמש דלמה לא אמרינן אימר הרגשת מי רגלים אע"פ שלא הטילה מים כדאמרי' בפ"ק כסבורה הרגשת מי רגלים ולכאורה אין מקום לקושית התוס' דלעיל בפ"ק אמרינן להחמי' לטהרות דמטמא מע"ל דאימר הרגשת מי רגלים אבל כאן דבאמת הרגישה רק הא דפטורה לאחר זמן מקרבן משום דתלינן בהרגשת עד איך נתלה בחשש רחוקה כזה בהרגשת מי רגלים מה דלא הטילה ולפטרה מקרבן וכי דנין להקל מלהחמיר אלא ודאי דעת התוס' דבאמת לא הרגישה כלל וא"כ על הא דלאחר זמן פטורה מקרבן לק"מ רק כל הקושיא למה תוך זמן או על שלו חייב קרבן למה הא לא ארגישה בזו שפיר י"ל כמו דאמרינן סבורה הרגשת שמש היא ולהחזיק הדם שבא בהרגשה ולחייב בקרבן כי י"ל קסבר הרגשת מי רגלים להחזיקו בחזקת הרגשה ולחייבו בקרבן והכל להחמיר הוא ולא להקל. וכן מוכח מפ"ק דף ג' תוס' ד"ה מרגשת וכו' דהקשו תוס' לב"ש דס"ל די' שעתה משום דאשה מרגשת וא"כ כי בדקה עצמה ומצאה דם בלי הרגשה תטמא לב"ש למפרט וקשה מה קו' הא במצא בלי הרגשה אינו טמאה ד"ת והוא רק טמאה משום כתם ובכתם לא מטמאה לב"ש למפרע דה"ל ספיקא דרבנן לקולא ומה קו' לב"ש אלא דס"ל דהוי דאורייתא וא"כ שפיר קשה לב"ש אם שמשה בתוך המע"ל תטמא דהוי הרגשת שמש כמו הרגשת עד: ובאמת לא מצינן בפוסקים דבר נגד זה ראה זה לבד מצאתי בהגהת מיימוני' בפ"ד מהלכות איסורי ביאה באות כ' שכתב הטעם בשם מורו ורבו שהוא מהר"ם ז"ל דאין לאשה לבדוק עצמה אחר תשמיש אע"פ שאין לה וסת דלמה תחמיר וכו' כיון דמהתורה בעינן שתרגיש בבשרה אלא דרבנן אסרו רואה בלי הרגשה כמו כתמים והן אמרו וכו' עכ"ל מזה מבואר דלאחר תשמיש די"ל הרגשת שמש הוא מ"מ הוא רק דרבנן כמו כתמים ודוחק לומר דס"ל דהוי ספיקא דאורייתא אי ארגישה וס"ל כשיטת הרמב"ם דכל ספיקא דאוריית' דקי"ל לחומרא אפי' במקום דלא אתחזיק איסור' הוא דרבנן וא"כ שפיר יתכן הן אמרו והן אמרו אך מלשונו כמו כתמים מבואר דאין בו איסורו רק דרבנן מגזרת כתמים (עבק"א). וכן בתוס' בפ' ידיעות בשבועת דפרכינן על כך דנמצא על שלו דחייב קרבן דמיירי אפרישה ופרכינן בגמ' והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע ואי אפרישה מעיקרא כי פריש ה"ל ידיעה והקשו התוס' דעדיפא ה"ל להקשות דלמא נמצא אחר זמן פטורין מקרבן ע"ש שהניחו בתימה ובאמת י"ל דלא מיירי אפרישה דאמרה לו להדיא נטמאתי רק דאמרה לו הנני מרגיש בפתיחת המקור וכדומה מעניני הרגשה וא"כ עליו לפרוש מספק אולי תטמא דהרגשה דאורייתא ולפי דעת התה"ד הרגשה דאורייתא כשמרגשת חזקה שרואה דם כמו שאמרה וסת דאוריי' ע"ש ואי פירש באבר חי ואח"כ נמצא דם חייב קרבן דשימש נדה ואינו אונס דה"ל ליזהר כשאמרה מרגיש אני ולא להביא עצמו לידי ספק והרי יותר חשש מסמוך לוסתה וא"כ לק"מ דנמצא לאחר זמן דפטורין מקרבן דהא זהו קו' הגמ' בפרק הרואה כתם ומשני דאימר הרגשת שמש הוא ע"ש רק קושיית הגמ' והא נמצא קתני ולישנא נמצא מורה על מציאת דבר חדש מה שלא הי' מקדם עולה ברוחו ואי דארגיש וידע מעיקרא דנפרוש והוא בחזקת שרואה כמש"ל בשם ת"ה א"כ לא שייך לישנא דנמצא רק הל"ל הי' עליו דהא ע"כ מחויב הוא לראות על עד ולבדוק כיון דארגישה ולשון נמצא משמע כאלו לא אסיק הבעל ואשה אדעתי' שיהי' דם ע"ג עדים (ועכצ"ל הכי דאל"כ באמת מה פריך הגמ' דלמא מיירי בכה"ג בהרגשה אע"כ דס"ל לגמרא דבזה לא יתכן ג"כ לשון נמצא וכמ"ש). וא"כ אין מקום לתמיהת התוס' בשום אופן ועכצ"ל דס"ל לתוס' דבלא"ה ע"כ מתניתין איירי בהרגשה דאף לאידך אוקימתא דמיירי בסמוך לוסתה ואכניסה מ"מ ע"כ בהרגישה דאל"כ קרבן למה דלא אמרינן כסברת הרמב"ם ות"ה הנ"ל רק בסברת הר"ם וא"כ לדידי' איך יתכן לשון נמצא ועכצ"ל דליתא להך דיוקא דמ"מ יתכן עליו שם נמצא והא דלא מוקי בכה"ג צ"ל דס"ל לגמ' דלא הוי שוגג כיון די"ל הרגשת שמש הוא אף הבעל מחשבהו לודאי דמהיכי תיתי תראה ואין זמנה לראות וסובר דהוא מטעה קטעה ותולה הרגשה שלה בהרגשת שמש והוי אונס וע"כ דאמרה נטמאתי כפרש"י ולכך הוי שוגג ושפיר פריך הגמ' והא נמצא קתני א"כ קושי' התוס' מסיפא נמי וא"ש דברי התוס' הנ"ל ומ"מ אף דיש כאן חלוקי דעות להרמב"ם ותרומת הדשן שומעין ובפרט כי דברי תוס' דנדה מסייעין ובפרט לפמ"ש בזה יש לתרץ לתמיהת התוס' על הגמ' דשבועת משא"כ לפי שיטת מהר"ם תמיהת התוס' בשבועות במקומו עומדת כהנ"ל וא"כ ברור דהעיקר כדבריהם וק"ל:

2 ב

שבעה נקיים עיין ש"ך דמבאר דיני נדה ודיני זיבה ועכשיו הכל מחומר' דר"ז דהחמיר אפילו רואת טיפת דם כחרדל להצריך ז' נקים ודע כי מימי רבי ואילך היה חומרא לעם שבשדות או לפי יש גורס ברא"ש לעם שבסוריא והיינו מכ"ש שבשארי ח"ל דראתה א' תשב ששה והוא וה"ה שנים ושלשה תשב ז' נקיים דבזו הי' מסולק כל חשש רק אח"כ בא ר"ז וחשש דלפעמים תמנה ז' נקים ותסתור ותסבור שהיא כמו תחילת ראי' ותשב ששה והוא ובאמת צריך ז' נקים לגמרי ובזו י"ל דברי הרא"ש דכתב בסוף נדה בהא דאמר רבא תבעו' להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקים א"א לומר מחמת חומרא דר"ז דהא בימיו של רבא לא היה עדיין חומרא דר"ז אלא ז' נקים שאמר רבא שיהי' נקים בבדיקה שבכל יום ויום חיישינן שמא מחמת חימוד תראה ועדיין לכאורה התמיה קיימת למה לי שיהיה ז' נקים בבדיקה אפילו ראתה ושופעת דם כל ימי ז' מחמת חימוד כיון דפוסקת סוף יום ז' טובלת לערב כשארי נדה וגם הקשה הלח"מ דהא הרא"ש בסוף פירקן כתב לסתור דעת האומרין דעכשיו הוא רק חומרא דר"ז מותרין לטבול ביום ז' וכתב הרא"ש דהא בימי רבא כבר פשטה תקנתא דר"ז כדאמרינן מכדי האידנא כולהו ספק זיבות והניחו בצ"ע ולישב דברי הרא"ש נראה דחומר' תקנת רבי תשב ברואה א' וב' ששה והוא כבר נתפשטה וקיימו וקבלו עליהם דורות שאחריו אך חומרא דר"ז לישב לעולם ז' נקיים עדיין לא נתפשטה בימי רבא וא"כ הוכחת הרא"ש שפיר איך אמר רבא תבעוה וכו' צריכה לישב ז' נקים ששה והוא מבעי ליה אלא ודאי דהפי' של ז' נקים אינו מוסב על ז' רק הפי' כי ששה והוא צריכה לישב מחמת דינא דרבי והוא הפי' תשב ז' רק הוסיף מילת נקים להורות לנו כי ימים אלו שתמנה מלבד יום התביעה צריך להיות נקי בבדיקה וכך הן המשך הדברים תשב שבעה והיינו עם צירוף יום התביעה והנך ימים שתמנה יהיה נקים בבדיקה ולא שכל ז' ימים יהי' צריך להיות נקים וא"ש וא"כ גם דברי הרא"ש בהך נשי דידן ספק זיבות א"ש דלא נתכוין על חומרא דר"ז רק כעין חומרא דר"ז והיינו חומר' דרבי הנ"ל דזהו כבר נתפשט' וע"ז אמרה הני נשי דידן ספק זיבות נינהו ומ"מ מוכח דאע"ג דליכא רק חומר' בעלמא מ"מ חששו לסרך בתה וה"ה לחומרא דר"ז דאף דלחומרא דרבי בראתה א' דתשב ששה והוא מדינא אסורה לטבול ביום ז' מ"מ בראו שנים ומכ"ש שלשה אף לחומרא דרבי בטבלה ביום ז' לא שייך סתירה ד"ת ומ"מ אמרו סתם משום סרך בתה וראי' יום א' לבד לא שכיח וה"ה לחומרא דר"ז וא"ש ודו"ק ודברי הרא"ש נכונים:

3 ג

בין פנויה לנשואה וכו' זהו פשוט וברור עד שלא יפול בלב שום אדם לספוק ח"ו בו ואפי'. א) שפחה שלא נשתחררה שאין בו צד אישות כלל הבא עלי' בנדותה כל שבעה חייב כרת כמבואר בפ"ק דכריתות וברמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"ד ע"ש והרב הגאון מ"י יצא בזה חוץ לגדרו גדר חכמים ונתן מכשול לפריצי דור בעו"ה שכתב הואיל ואמרו דלכך נדה טמאה ז' משום דלא תתגנה לבטלה בפנוי' ליכא טומאת ז' ולדבריו אף כרת ליתא גביה כי ממ"נ אי הפרשה ב) מיירי בפנוי' ג"כ א"כ אף טומאת שבעה יש בו ואי לאו אף איסור כרת ליכא ג) והוסיף בזה בסי' קצ"ב בקו' הט"ז על תמר ורות ושרי ליה מרי' וכל דבריו מהך דר"ש דברי דרשות הן וכמו שאמר הטעם בנימל לח' שלא יהיה הכל שמחין ואביו ואמו עצבים יולדת בזוב מא"ל וכהנה יתר קו'. ובשגם י"ל הקו' הוא להיפוך דשאלתו בנשואין דיש בו ביטול פ"ו וכל עולם לא נברא אלא לפ"ו ולא ה"ל לתורה להחמיר לישב גלמוד ז' רק לחוס ולטהר בפחות כי מי יתן טהור מטמא לא אחד וע"ז השיב דאדרבה עי"כ מוסיפין אהבה ודיבוק כי לולי כן תגנה על בעלה ותעגן ותיתב אבל בפנוי' ל"ק כלל כי מה אפכת' ולמה נשתנה זה משארי טומאה ויהי' פירש איך שיהיה מ"מ קשה להרהר ומכ"ש להעלות על הספר ושגגה פלטו קולמסו: