חתם סופר על התורה, יתרו מד

וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא קשה מאי קושיין הרי כתיב כי הוציא ד' את ישראל ממצרים גם ליישב מ"ט לא ברוך ד' מיד עד ששמע סיפורו של מרע"ה אמר ברוך ד' ועוד קשה הכא כתיב כי "הוציא" ולהלן כתיב כי "הציל" וי"ל דרך עולם לגזם בשמועות ויתרו שהי' יודע את מעשי מצרים ופרעה שהרי היה מיועציו ע"כ הי' קשה בעיניו להאמין אפי' יציאת מצרים על דרך שלשת ימים ומכש"כ להאמין חירות עולם זה היה נמנע בעיניו, אך שמע כל כך ניסים ונפלאות אין חקר עד שאמר אי אפשר שיהי' הכל שקר, לכל הפחות יהי' מקצת דמקצת אמת שיצאו עכ"פ לפי שעה לעבוד ה' בהר ההוא, אבל חירות עולם אין שום ה"א, וע"כ מספר הקרא שבחו של יתרו אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים פי' אעפ"י שלדעתו אינו אלא חירות זמן וישובו אח"כ למצרים מ"מ נעקר ממקומו לחזות בנועם ד' בהר האלקים ואעפ"י שאינו הולך אלא אחר המדבר, ומשו"ה לא הי' מברך ברוך ד' על ההוצאה ברשות פרעה ולא היתה הצלה לחירות עולם, עד אח"כ כשסיפר משה ויצילם ה' היינו הצלה ולא רק יציאה בעלמא ע"כ אמר ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים, ע"כ אמר וישמע יתרו אשר עשה אלהים למשה שמיעת אזן כל אשר עשה היינו קי"ס ועמלק וכן באר ומן כמו שפי' רש"י ומכל השמועות הללו שמע שמיעת והבנת הלב שעכ"פ קצת מזה אמת כי הוציא ד' את ישראל ממצרי' הוצאה ולא הצלה, ורצו חז"ל בזה שנדע כמה קשה הי' ההוצאה שמרוב שמועות הנפלאות הגדולות האלה הבין שעכ"פ הוציא את ישראל ממצרים שע"י שמועות האלו נשאו לבו לבוא למדבר:

*וישמע יתרו, את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו יש לפרש אשר עשה קאי אהקב"ה שעשה למשה אלהים כמש"כ ראה נתתיך אלהים לפרעה ולישראל עמו שעשה ובחר ישראל לעמו כמש"כ כי חלק ד' עמו ונכון למ"ד יתרו אחר מתן תורה בא:

[]וישמע יתרו כהן מדין חותן משה, ברש"י מה שמועה שמע ובא קריעת י"ס ומלחמת עמלק ע"כ והוא מהמכילתא, יש לפרש כי יתרו כאשר שמע למרחוק קריעת י"ס אשר שמעו הולך בכל העולם כדאיתא במכילתא וז"ל בשעה שנבקע הים קולו הולך מסוף העולם עד סופו שנאמר כי שמעו כל מלכי האמורי והבין כי כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, כי הם חטאו בכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לכן נדונו במים, ועלה בדעתו יען כי גם הוא לא ביושר עשה אז כאשר הי' במושב היועצים כאשר המתיקו סוד על בנ"י בהבה נתחכמה (כידוע שלשה היו באותו עצה איוב ויתרו ובלעם איוב ששתק נידון ביסורין, ובלעם שנתן העצה נהרג, ויתרו שברח זכה לכל הכבוד הזה) והוא ברח מהם וחשב אולי אם הי' מיעצם עצה הגונה בדברים היוצאי' מן הלב הנכנסין ללב שאל יחטאו בנפשותם לעבוד ולשעבד בבנ"י בעבודת הפרך אולי היו שומעין לקולו ולא היו ישראל נתונים בעינוי ובשעבוד הקשה הזה וחטא במה שחשך עצמו ליעץ להם עצה טובה בעד ישראל, והרהר לעשות תשובת המשקל מדה כנגד מדה הוא חשך מליעץ עצה הוגנת בעד ישראל ולכן כאשר יצטרכו בנ"י לעצה ייעצם כהוגן ויגמול עמהם חסד כי הבין ולמד כך מקי"ס כי כל דרכיו של הקב"ה משפט מכ"מ והנה לתקן חטאו ולשוב בתשוב' חשב כאשר חטא בשב ואל תעש מליעצם ושתק, כך יהי' תשובתו בשוא"ת רק כאשר יזדמן לו בביתו ישראל ייעץ להם עצה הגונה, אבל איתא בחו"ה בחסיד שראה אחד עובר עבירה בחשק ובהתלהבות וטרח עליה טרחא מרובה ולמד ממנו אותו חסיד לעבוד את ה' ביראה ובאהבה על דרך זה כמו שטרח ועשה אותו האיש כדי לעבור עבירה, (ובזה יש לפרש מה שאמר דהמע"ה מאויבי תחכמני מצותיך פי' מאויבי המה המורדים והמומרים כמו שאמר דהע"ה לאויבים היו לי מהם תחכמני מצותיך אחכום במצותיך לעשותם ולקיימם על אופן היותר מועיל, כי לעולם היא לי המצוה וא"כ קו"ח אם להנאה מועטת אשר בן שעה היתה ובן שעה עוברת יחזיק במעוזו ובכחו לעשותו מכש"כ מצוה שהיא לו לעולם) ואיתא במדרש כי עמלק בא מרחוק ארבע מאות פרסה להלחם בישראל (כך איתא במכילתא רבי נתן אומר לא בא אלא מהררי שעיר ארבע מאות פרסה פסע עמלק ובא ונלחם עם ישראל) לץ תכה ופתי יערים זה יתרו שלמד ממנו קו"ח לעשות מצות תשובה באופן המועיל יותר וכמה יטריח הוא לבוא לבנ"י לראות במעמדם ומצבם וליתן עצה טובה כאשר באמת אמר איעצך ויהי אלקים עמך בפ' ואתה תחזה ובזה יש לפרש המכילתא מה שמועה שמע ובא קי"ס ממנה למד לעשות תשובת המשקל מדה כנגד מדה, ולא שב בביתו אבל בא כי ראה מלחמת עמלק ולמד ממנו קו"ח לילך מביתו אלה מדבר לבנ"י וק"ל:

וישמע יתרו, ברש"י מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, והוא מהמכילתא וי"ל כתי' בפ' בשלח וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' ויעשו כן, ויש לדקדק יוכתב ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה כמו שכתוב במקומות הרבה ונלענ"ד לפי מה שכתוב ברמב"ן פ' בשלח שזה הי' הנס יותר נפלא אחר שנכה פרעה בעשר מכות עד שגרשם ממצרים וראה נסים ונפלאות שעשה הקב"ה עמהם בכל זאת מלאו לבו לרדוף אחרי בנ"י כי הקב"ה בטל ממנו בחירתו והכריח אותו על ככה וזה הוא נס היותר גדול מכל הנסים לבטל כח בחירת האדם כידוע מהמדרש דלכן השליכו יוסף הבורה כדי לנסותו אם צדיק הוא אז ישמרהו השם שלא ינשכו אותו הנחשים ועקרבים שהיו בו משא"כ מידם בעלי בחירה אולי אינו ראוי' לנס נפלא גדול הזה להצילו, וזה יש לפרש כוונת הקרא וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם (וזה יהיה נס נפלא יותר מכל הנסים והנפלאות כמבואר במה שאחזק את לבו לרדוף אחרי בנ"י) ועי"ז ואכבדה בפרע' ובכל חילו וידעו מצרים (עי"ז יבינו וישכילו) כי אני ה' (מהוה כל הויות ועושה נסים שלא כדרך הטבע כי השם הויה ב"ה מורה על ככה) ויעשו כן על ידי שיעשו המצרים כן שירדפו אחריהם וקאי על המצרים, והנה גם יתרו ששמע קי"ס נסים ונפלאות שלא כדרך הטבע אשר הי' קולו הולך מסוף העולם ועד סופו כדאיתא במכילתא ואח"כ בא עמלק ללחום עמהם כזה לא יעשה מי ששכל אנושי בו רק הקב"ה הכריח לאותו רשע ימח שמו לכך יען כי רפו בנ"י ידיהם מן התורה, והי' זה בעיני יתרו נס נפלא יותר מכל הנסים שנעשו עד עכשיו והבין לידע עי"ז כי גדול ה' מכל האלוהים ובא להתגייר וזה מה שמועה שמע ובא קי"ס ואעפ"כ מלחמת עמלק וראה גדולת הקב"ה אשר לו הכח והממשלה להטות גם הבחירה כרצונו הטוב שהוא נס נפלא מכל לכן בא להתגייר וק"ל (מש"מ):

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה, רש"י פי' לשעבר היה משה תולה הגדולה בחמיו שנא' וישב אל יתרו חותנו וכאן מתכבד יתרו במשה אני חותן מלך הנה כתיב כהן מדין חותן משה משא"כ בשאר מקומות ונלע"ד רמז כששמע יתרו או עדיין הי' כהן מדין ונעשה ג"כ חותן משה והתכבד במשה כששמע גדולתו ומיד הזניח כהונתו ולא נזכר עוד ממנו כי עלה במחשבתו להתגייר ע"כ ויקח חותן משה את צפורה אשת משה ולא הזכיר כהן מדין, והיינו דאמר לי' יתרו למשה אני חותנך יתרו בא אליך ולא כהן מדין כי רוצה אני להתגייר:

אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל מארץ מצרים יראה לפרש כי באמת הנפלאו' הנוראו' אשר עשה השי"ת לאבד מצרים והתחבולו' להטביעם בים ע"י נס נפלא קריעת י"ס הוא כמעט חילול ד' במקום קידוש ד' כי הלא אפי' דהע"ה אמר לשאול המלך אחרי מי ירדוף מלך ישראל אחרי פרעוש א' ומכש"כ ממהקב"ה ירדוף אחרי המת הזה פרעה ועמו, כל הגוים כמר מדלי וכאין ואפס נחשבו לו וכמה דורות כיוצא בו כפרעה ומצרים המה במורדי אור ולא נמצא שנעשה בזה, כי הקב"ה אמר חי אנכי לעולם לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם א"כ הרדיפה הזאת חלול ה' חלילה אך התי' לזה כמלך שנאבד לו אבן טובה שבראש כתרו ונאבד בין אפר כירה שהוא מחפש באפר למצוא אבן כתרו שבו נתעטר, והקב"ה לא רדף את פרעה לנקום מן הפרעוש הזה אלא להוציא לו מרגליות שבכתר מלכותו כי כל עיקר בריאת עולם הוא שימצאו מי שמכיר אותו ועובדי' אותו כאברהם יצחק ויעקב ועדת יעקב ובשבילם נברא כל העולם אפילו מלאכי מעלה וכסא הכבוד הכל טפלים לזה וכמעט אבדה האמונה ונכרת' מפיהם של ישראל במצרים עד שהוצרך לעשות נסים ונפלאות לחזק האמונה בזרעם של אבות וזכה פרעה שפרע לו הקב"ה עונותיו לעין כל בעו"הז שעל ידו נתחזק האמונה בעולם, והיינו דאמר מרע"ה למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים ביד חזקה כי אם יכלם ואבדם במדבר ולא נתקיימה מחשבתו א"כ לא הי' אבידת מצרים לטובת ישראל ולחוזק אמונה אלא לנקום בפרעה א"כ תיהדר קו' לדוכתי' אחרי מי רדף מלך ישראל, והנה יתרו היה חכם גדול ומה שמועה שמע ובא קריעת י"ס ומלחמת עמלק והבין כי כל אשר עשה ה' לא הי' לנקום נקם כ"א אשר עשה למשה ולישראל להוציא ישראל ממצרים כלומר להוציא מרגליות שלו מתוך חול ואפר, וכן ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ד' לפרעה ולמצרים "על אודות ישראל" והיינו ממש כנ"ל וכמו שאיתא ברמב"ן שבשם אל שד"י משדד מערכות ועושה נסים בדרך טבע עולם ובשם הוי' ב"ה עושה נסים שלא כדרך הטבע והיה זה כדי שיכירו ישראל כח מלכותו כי במצרים אבדה האמונה מהם וזה כי הוציא "הוי'" את ישראל ממצרים, ויש לפרש ויחד יתרו שנעשה בשרו חדודין חדודי' על חילול ד' שלא יאמרו הקב"ה רדף את פרעה ע"כ פתח פיהו ואמר ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים כדי להציל אתכם מטומאת מצרים עשה וכנ"ל, וזה שאמר להלן אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו' אם שמוע תשמע וגו' ר"ל אחר שראיתם אשר עשיתי למצרים אינני לי לכבוד אלא משום ואביא אתכם אלי אלא להוציא אבן טוב ועתה אם שמוע תשמע לקולי הרי נתקיימו מחשבתו:

[] ויקח יתרו עולה וזבחים לאלקים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם, ולא כתי' לאכל זבחים ובאב"ע איתא לחם, שלמים, ועדיין קשה יוכתב ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול עם חותן משה וממילא יהי' פירושו שאכלו עם חתן משה זבחים, ויש ליישב לפי מה דאית' ברמב"ן בפ' משפטים על פסוק זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, שכוונת הכתוב שלא יזבח ויקרב לשרים העליונים הנקראי' אלהים כדי שיהיו ממוצעים להפיק לו רצון מאת המקום ב"ה, רק לד' לבדו וי"ל יתרו שנתגייר לא הי' בקי עוד עדיין בזה ולא ידע כי קרבן כזה פגול הוא לא ירצה כי הוא כשוחט לע"ז ואסור בהנאה ומכש"כ לאכול ממנו, והנה אית' בפסחי' פ' מקום שנהגו כי היו נוהגין להפריש חלה מאורז ואמר ר' יוסף לאכול זר באפייהו כדי להראות בפניהם טעותם כדי שלא יבואו להפריש מפטור על החיוב כגון מעיסת אורז על של חמשת המינים וי"ל דלכן ישב אהרן וכל זקני ישראל לאכול עם חותן משה בפניו לחם ולא זבחים להראות בפניו טעותו שיבין וישכיל שלא לעשות עוד ככה וק"ל, (ויעיין רש"י בפ' משפטים וברמב"ן שם חילוק בין נקוד בפתח וצירי וצ"ע):

אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה פי' רש"י אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך עיי' בירושלמי סוף הוריו' גר ומומר מומר קודם משום מעשה שהי' פי' המפרשים הגר הבא להתגייר ומומר שבא לחזור ליהדות נזקקים למומר תחלה שלא יחזיר לסורו כמעשה שאירע אצל יהושע בן פרחיה, והיינו דאמר יתרו אם אין אתה יוצא בגיני לגיירני צא בגין אשתך ובניך שלא יחזרו לסורם ומרע"ה הי' בטוח באשתו ובניו ע"כ העיד הכתוב ויצא משה לקראת חותנו ולא בשביל אשתו ובניו:

וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום, ברש"י אינו יודע מי השתחוה למי או מי נשק למי כשהוא אומר וישאלו איש לרעהו לשלום, מי קרוי איש הלא משה שנאמר והאיש משה, כן הוא במכילתא, והקשה בנח"י הרי מצינו שגם יתרו נקרא איש שנאמר ויואל משה לשבת את האיש עוד יש לדקדק למה לא מביא פסוק הקודם לו בפ' כי תשא דכתיב כי זה משה האיש, וי"ל דהנה איבעי' בגמר' קידושין דף ל"ג ע"ב בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו וה"ה איבעיא להו איפכא מהו לעמוד מפני אביו והספק הוא מפני כיבוד אב וכבוד ת"ח, והנה בזה היו שקולים משה הי' חייב בכבוד יתרו יותר יען כי הי' חמיו אשר חייב לכבדו כמו שקרא דוד לשאול המלך אבי כידוע דילפינן משם דחייב אדם בכבוד חמיו, ומשה הי' מתכבד ביתרו, אך לעומת זה הי' משה ת"ח ורבן של ישראל וחייב יתרו בכבודו וכיון ששקולין היו לענין הקדמת הכבוד איני יודע מי השתחוה למי, אך באמת משה הי' העניו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה בלי ספק השתחוה משה תחלה ליתרו, וזהו פירש"י איני יודע מי השתחוה למי, שהיו שקולין כאחד לענין זה, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הוא קרוי כאן איש שהשתחוה הוי אומר בודאי משה שנאמר והאיש משה עניו מאד וק"ל (מש"מ):

ויחד יתרו, אחז"ל שהעביר חרב חדה על בשרו ומל עצמו אי' בירושלמי ומייתי תוס' פ"ק דע"ז א"ל אנטנינוס לרבי מאכיליני אתה מלויתן לע"ל א"ל אין א"ל מאימר פסחא לי' את מאכילני ומלויתן את מאכלני א"ל התורה אמרה כל ערל לא יאכל בו, מיד גזר גרמי' וה"נ אחר שהעביר חרב חדה על בשרו אז ויקח יתרו עולה וזבחים לאלקים, וי"ל עוד עפ"י מאחכז"ל ויחד שנעשה בשרו חידודין חידודין על איבוד מצרים ועי"ז הרגיש כי עדיין לא נטהר מיצרו הרע לגמרי אעפ"י שכבר הכיר הבורא ית"ש ופירש מע"ז לכן העביר חדה על בשרו ומל עצמו להכנס בברית להתגייר:

*ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים י"ל כפל הלשון וברש"י אית' שהם שני דברים על כל הטובה זה טובת הבאר והמן ועוד על אשר הצילו מי"מ ויש לפרש אשר הצילו קאי איתרו ששמח אשר הצילו ה' ממצרים ונתן דעתו לברוח למדין כשישב הוא ובלעם ואיוב בעצה על ישראל בהבה נתחכמה לו ניצול להענש במכותם של מצרים:

ויחד יתרו, רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו ושמואל אמר שנעשה בשרו חדודין חדודין אמר רב היינו דאמרי אינשי גיורי עד עשרה דרי לא תבזה ארמאי באפי', המהרש"ל ביש"ש במסכת ב"ק פסק דאפי' על סעודת סיום מסכתא מחויב לומר שהשמחה במעונו, דוקא במילה לא אמרי' משום דאיכא צערא לינוקא ע"ש וה"נ הרי ילפי' ברכת הודאת הנס מיתרו שאמר ברוך ה' אשר הציל וכיון ששמח וחדי ועשה משתה מ"ט לא אמר שהשמחה במעונו רק ברוך ה' אשר הציל אלא שנעשה בשרו חדודין, ורב קשי' לי', הלא אין נכון שירגישו במה שאינו אומר השמחה במעונו שמצטער על אבידת מצרים ע"כ אמר רב שהעביר חרב חדה ומל עצמו שיש לתלות בצערא דמילה (ומיושב קצת בזה הרי רב מביא ראיה לשמואל שמפרש ויחד לשון חדודין ורב גופיה מפרש ויחד לשון חרב חדה אבל הרב סובר גם כשמואל):

ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים, איתא במכילת' ר' יהושע אומר בטובת המן הכתוב מדבר וכו' רבי אליעזר המודעי אומר בטובת הבאר הכתוב מדבר וכו' ולפי פשוטו צ"ל דויחד יתרו על שני דברים אחד על כל הטובה טובת המן והבאר וגם על אשר הצילו מיד מצרים וכן פרש"י אבל י"ל דאחד הוא דבאמת כאשר לא הי' לבנ"י לאכול, וכאשר לא הי' להם מים לשתות היו מתרעמי' ומתלונני' על משה למה הוצאתם אותנו ממצרים והנה אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה מכש"כ בשאין להם לאכול ולשתות וימותו ברעב ובצמא פשיטא שיש לחוש לזה שישובו מצרימה כאשר באמת אמרו אח"כ נתנה ראש ונשובה מצרים וכן אמרו על י"ס ורצו לחזור אלא שהקב"ה עכבם כדאית' אך על ידי שהקב"ה המטיר להם מן מן השמים והוציא להם מצור החלמיש מים לא שבו מצרימה והלכו במדבר לארץ ישראל, וזה ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל טובת המן והבאר, אשר הצילו מיד מצרים, אשר ע"י זה הצילם לגמרי עד עולם ממצרים ולא שבו לשם כמובן, וק"ל (מש"מ):

[]אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים, י"ל כי אנו אומרים עבדים היינו לפרעה במצרים ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו, פתח בעבדים היינו, ומסיים במשועבדים היינו, ופי' מעשה השם, כי אלו לא הוציא הקב"ה בעצמו את ישראל ע"י נסים ונפלאות שהכה למצרים בעשר מכות, רק הי' נותן בלבו לשלחם מרצון הטוב הגם שהיו בני חורין מ"מ היו משועבדים לפרעה בהכרת טובה ותודה על כי שלחם לחירות עולם, וזה שאמר עבדים היינו לפרעה ואלו לא הוציא הקב"ה בעצמו אותנו רק נתן לפרעה בדעתו לשלחינו עכ"פ משועבדים היינו לפרעה לכל הפחות, וזה נ"ל הי' כוונת יתרו אשר עשה ה' לישראל כי הכה למצרים במכות האלו שיהיו מוכרחים לשלח בעל כרחם את ישראל עשה זה לטובת ישראל, אשר הצילו, כי הצילם לגמרי מכל וכל מיד מצרים (ובזה נלענ"ד לפרש המכילת' מתחת יד מצרים מתחת "שיעבוד" מצרים וק"ל):

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם, פירוש הפשוט כמו כי ידעת כי הזידו עליהם, והרא"ע ואונקלס תרגם בי' דיינינון פי' שדן אותם במדתם, ורש"י כתב אחז"ל בקדרה שבשלו בה נתבשלו וצ"ע להבין דברי חכז"ל מה הוסיפו על תרגום אונקלס, ולפענ"ד הכל חד הוא הנה כתיב אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, וכתב הרמב"ן וכן הרא"ע אשר הציל אתכם היינו משה ואהרן וקשה הלא היינו בכלל ישראל ע"ש הנה הרמב"ן כתב פ' בשלח שזה מהנפלאות היותר גדולות שגעונו של פרעה לירד אחריהם בים וראה לפניו נס נפלא בקריעת הים ואיך מלאו לבו לרדוף אחריהם, אבל נלענ"ד כי הרי תחילת זריקת הילדים לים היה ע"י שראו אצטגנינו' שמושיען של ישראל סופו ללקות במים ויפה ראו שסוף נלקה ע"י מי מריבה וכפרש"י פ' שמות ויראה גם אהרן הי' באצטגנינו' הלז שהרי גם הוא נלקה ע"י מי מריבה, וע"י אותה מחשבה רדף אחריהם אל תוך הים כי אמר איך אפשר שמשה ואהרן אשר הורע מזלם במים ינצלו ע"י מים אע"כ בהיפך הוא הם יטבעו לבסוף והמצרים ינצלו, ע"י מחשבה זו נשתגע בשגעונו ובא אל הים נמצא באותו קדירה שבשלו היינו שחשבו תחלה שמושיען ילקה במים שמפני כן השליך בנים ליאור באותו קדירה נתבשלו ואותו מחשבה חשב לבסוף ועי"ז נידון מדה במדה שנידון במים והיינו בדבר אשר זדו בזדון לבו וקשי ערפו נכנס לים, נמצא השלש' פירושי' אמת, והיינו אשר הציל אתכם מיד מצרים שלא שלט מזל הרע שבמים על משה ואהרן ועי"ז הציל העם מיד מצרים, והנה איך הי' זה אם לא ע"י שהקב"ה אלהי כל האלהים וכל השרים ומזלות של מעלה כאפס ואין כנגדו ואם המזל מורה רעה האלקי' חשבה לטובה ע"כ עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם:

[] עתה ידעתי כי גדול ד' מכל אלהים כי בדבר אשר זדו עליהם, ברש"י בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו, וי"ל ידוע מה שאמרו המפרשים דלכן נענשו המצרים הגם שהקב"ה גזר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה מ"מ כוונתם ומחשבתם היתה להרע לישראל ולא לקיים גזירת הקב"ה, ולפי"ז רק על מחשבתם הרעה אשר חשבו על היהודים לעבדם ולאבדם נדנו עי"ז על מעשיהם הרעים, והנה ידוע מה שבלבות בני אדם (כדהובא בספרים ויעוין ביערת דבש ח"א דף י"ט ע"ד דפוס לעמבערג אבל באמת במסכת שבת דף י"ב ע"ב בד"ה שאין מלאכי נראה כי המלאכים יודעים מחשבת בני אדם וצ"ע) רק הקב"ה הוא היודע מחשבות וכיון שהקב"ה העניש לפרעה באותו דבר עצמו אשר חטא בו כי על שהשליכו את הילדים במים כדכתיב כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כן מדה כנגד מדה סוס ורוכבו רמה בים וכדאית' במ"ר שגם העשר מכות כולם היו מדה כנגד מדה על מה ששיעבדו וציערו לישראל, ועי"ז הכל הבינו עין בעין שחטאו בישראל לכן הענישם הקב"ה וכל עיקר חטאם במחשבתם הי' תלוי' כי גוף העינוי והשיעבוד כבר נגזר על בנ"י רק על כי הם חשבו להרע לישראל ולא לקיים גזירת הית"ש לכן נענשו, וגם יתרו שהיה באותו עצה דהבה נתחכמה פן ירבה וכו' ונלחם בנו ועלה מן הארץ הבין כי אין האמת כאשר אמרו שיראים מפני בנ"י אולי יוסף על שונאיהם ויגרש אותם מארץ מצרים, אלא כי חשבו בלבותם להרע לישראל ואמרו זה רק בפה ולבם לא נכון עמם וברח משם וזה שאמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים (פי' מכל שרי העליונים המלאכים כידוע) כי בדבר אשר זדו עליהם כרש"י שענשם מדה כנגד מדה אשר מורה כי ענשם על שחטאו בישראל וחטאם במחשבתם הי' תלוי' והקב"ה ידע מחשבותם וזה גדולתו מכל האלקים אשר אין יודעים המחשבות רק ה' אין עוד מלבדו:

כי בדבר אשר זדו עליהם, פי' רש"י בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו, י"ל הנה הקב"ה לא עשה מלחמה עם פרעה ולא הטביע המצרים כלל וכלל אלא עשה נס להעמיד מים כמו נד ועברו ישראל בחרבה ופרעה בשגעונו וזדון לבו גם הוא נכנס לשם בחרבה ושוב כשכבר יצאו ישראל מהים הסיר הקב"ה רוחו החזקה והניח הטבע כמו שהיא מעולם ולא מיחה בהמים שלא להטביע את פרעה אלא הניח הדבר על טבעו וממילא נטבע פרעה והקב"ה לא עשה לו מאומה ונתן דמי מלחמה בשלום והוא ממש כמו שעשה פרעה בהשלכה ליאור כמו שכתב רמב"ן לא השליכו עפ"י צוואת פרעה ושריו בפרהסי' אלא הודיע בסתר כל מי מן העם אשר ישליך הזכרים ליאור ויבואו האבות לצעוק לא יעשה לו משפט וממילא יושלכו כל הזכרים ליאור ע"י ההמונים והמלך ושריו כמסתיר פנים עי"ש רמב"ן איך הסביר הדבר, וא"כ גם הוא עשה דמי מלחמה בשלום שלא השליך ליאור אלא שלא מיחה, גם הקב"ה שילם לו במדתו שלא השליכם לים אלא לא עשה נס להעמיד המים כמו חומה, ושמעתי מפי הגאון מו"ה מרדכי בנעט זצ"ל שהי' אב"ד דק"ק נ"ש והמדינה אמה שאמרו חכז"ל הרואה באר בחלום יצפה לשלום, כי הקדרה הוא העושה שלום בין אש שמבחוץ ובין מים שבתוכו עד שיתחממו המים ויהיו גם הם תולדות אש ודפח"ח, נמצא הוי כמו דמי מלחמה בשלום ע"כ אמר כאן בקדרה שבשלו בה נתבשלו:

*כי בדבר אשר זדו עליהם, פירש"י מדה כנגד מדה בקדירה שבשלו בה נתבשלו, ויש לפרש כי רק השי"ת שיש לו יכולת על כל רק הוא יכול לענוש מדה כנגד מדה אבל מלאכים ושרים שכוחם רק לדבר ידוע שנתמנו עליו אינם יכולין לענוש בכל עת ובכל מקום ובכל דבר רק בדבר אשר להם מסור להיותם ממונים עליו וממילא אינם יכולים בכל פעם להעניש ע"י מדה כנגד מדה וזה שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו נענשו ומזה נודע שגדול ה' מכל אלקים ואין מעכב על ידו:

*ועוד יש לפרש עפ"י מה שאמרו חכז"ל (גיטין דף ע"ב נ"ו ע"ב) על מי כמוך באלי' אל תקרא באלים אלא באלמים הגם שיכולת ביד השי"ת לענוש לאומה מיד מ"מ הוא רואה ומאריך אפו עד שתתמלא סאתם, ובזה י"ל פסוק ולו דומיה תהלה הדומיה שאתה רואה מעש' הרעי' ודומם זה לך תהלה, וזה שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' ולו הכח וממשלה על כל, ע"י אשר נראה עין בעין שהעניש מדה כנגד מדה כי בדבר אשר זדו עליהם בקדירה שבשלו בה נתבשלו והגם שיש לו הכח וממשלה לענוש בכל דבר עם כל זה ראה ושתק והן הן גדולותיו וגבורותיו וכמו שאמרו אכנה"ג על שהקב"ה רואה גוים מקרקרין בהיכלו ושותק הן הן גבורותיו ומי כמוך באלמים:

ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים, וי"ל שאכלו מלחמו של יתרו שהביא עמו סולת ואפו אותו כאן ואכלו עמו, לכאור' מחזי כרעבתנותא שהרי אמרו חכז"ל במסכ' עירובין האוכל יותר מכשיעור עומר לגלגלת הרי זה רעבתן ופשיטא שגם מן המן לא הותירו נמצא מה שאכלו מלחמו של חותן משה הוי אכילת רעבתן ודוחק לומר שהאכילהו מן המן שלהם כנגד הלחם שאכלו עמו, דויבא אהרן וכו' לאכול לחם עם חותן משה משמע שהם אכלו עמו ולא הוא עמהם, אלא אמרו חכמז"ל במס' ברכות ובמס' שבת ר' זירא בצע אכולי שירותא, ופריך הא חזי כרעבתנותא ומשני כיון דבכל יומא לא קעביד הכא רק בהאי שעתא (בשבת) לא מיחזי כרעבתנותא והכ"נ אכלו לפני אלקים ופירש רש"י סעודה שת"ח נהנה ממנו ה"ל כאוכל לפני אלקים ע"כ לא מחזי כרעבתנותא:

[] ויזבח יתרו עולה וזבחים, בגמ' ע"ז דף כ"ד ע"א איתא וכן הי' רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות כלם פי' ליקח בהמה מן הנכרי להקריבה לקרבן שמא נרבעה שחשודין הנכרים על הרביעה, ת"ש ויקח יתרו עולה וזבחים לאלקים, ומשני יתרו נמי קודם מתן תורה היה, הניחא למ"ד יתרו קודם מתן תורה הוא אלא למ"ד אחר מ"ת מא"ל וברש"י הניחא למ"ד פלוגתא דבני ר' חייא וריב"ל בפרק בתרא דשחי' קדשים דף קט"ו, והקשה מורי חסיד שבכהונה הגאון מו' נתן אדלער הכהן זצ"ל הרי שם שנינו בני רבי חייא וריב"ל חד אמר יתרו קודם מ"ת הי' וח"א יתרו לאחר מתן תורה הי' וכו' כתנאי וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא ונתגייר רבי יהושע אמר מלחמת עמלק שמע ובא שהרי כתיב בצידו ויחלש יהושע את עמלק רבי אליעזר המודעי אמר מתן תורה שמע ובא וכו' רבי אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא שנאמר ויהי כשמע כל מלכי אמורי, והוה כתנאי דמ"ד דסבר קודם מתן תורה הי' יתרו סבר כרבי אליעזר ואם כן מוכח מגמר' הנ"ל דר' אליעזר סובר קודם מתן תורה בא ואם כן מאי מקשה התם בע"ז ארבי אליעזר הניחא למ"ד קודם מתן תורה בא אבל למ"ד לאחר מתן תורה בא מא"ל הלא קאי אר' אליעזר ור"א גופא באמת סובר קודם מתן תורה בא, ומכח קושי' זו מוכח כגירסא אחרת שם בזבחים שגורס ר' אליעזר בן יעקב ונפקא מיני' דהלכתא לדינא כראב"י ולא כר"א דשמותי הוא, ולענ"ד נראה לומר דבאמת י"ל דגם ר' אליעזר דסבר קריעת י"ס שמע יוכל לסבור דלאחר מ"ת הי' יתרו בא רק עיקר טעמ' של יתרו ששמע ובא הי' קריעת י"ס וצ"ל דפלוגת' בני ר"ח וריב"ל אי קודם מ"ת או לאחר מ"ת בא הוא אליבא דר' אליעזר אי קסבר ר"א קודם מ"ת בא או סבר לאחר מ"ת רק שהעיקר שהכריעו לבוא הי' קי"ס, ובזה מיושב מאי דמפרש רש"י בע"ז בגמר' על הניחא שהיא פלוגתת אמוראי ולא הביא רש"י פלוגתא דתנאי, דמתנאי לא מוכח דסבירא קודם מ"ת בא כדאמרן רק מפלוגת' דאמוראי מקשה שפיר התם דקאי אליבא דר"א הניחא למאן דסבר אליבא דר"א קודם מ"ת בא אבל למאן דסבר אליבי' לאחר מ"ת בא מא"ל, וק"ל:

ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה כתיב ויחד יתרו ואמר רב שהעביר חרב חדה על בשרו פי' שמל עצמו והי' זה גם סעודת ברית מילה ולא ברכו שהשמחה במעונו משום צערע דינוקא, והנה איתא ביש"ש בבא קמא פ' מרובה שפסק לומר שהשמחה במעונו בסעודת סיום שאין שמחה להקב"ה אלא בעסק התורה, וכ' שנתבלבלה אותה הסעודה וחזר בו כי מסתמא הי' לחז"ל סוד בדבר שלא לקבוע ברכה זו על שמחה זו, ולפענ"ד ממקומו נלמד כי אמרו חכמז"ל לא הי' י"ט לישראל כיה"כ וכט"ו באב ואמרו יוה"כ משום סליחה ומחילה וט"ו באב שבו פסקו לכרות עצים למערכה, וכ' נימוקי יוסף בב"ב שמכאן מוכח שמחת סיום על גמר המצוה, והנה היא שמחת רוחניות ולא גשמיות כמו שמחת חתן וכלה, ומ"מ עושין סעודת הגוף כמו ביהכ"פ מפני שהוא שמחה רוחניות חוששין לבלבול השמח' מהס"מ, שוגרין לו שעיר המשתלח ביוהכ"פ וזה טעם סעודת סיום ושמחת ט"ו באב ולא שייך לברך על זה שהשמחה במעונו:

ויהי ממחרת וישב משה לשפוט יש לדקדק בקרא ויהי ממחרת דאחז"ל בפ' יוהכ"פ כזרע גד לבן שהמן הגיד לישראל מה שבחורים ומה שבסדקים וכי הי' להם דבר משפט אמר דינו לבקר משפט ולמחר ניכר במדות המן שנפל לכל אחד עומר לגלגלת אם ירד לזה או ירד אצל זה ע"ש ולפי"ז לא הי' צריך לישב במשפט מבקר עד ערב דדיו לומר דינו לבקר משפט, אלא נלענ"ד שלא סמך משה על זה אלא הוציא לאור משפטו של כל אחד אלא שלא הגיד להם גמר דינו לפי דעתו אלא עד המחרת אחר שירד המן טרם שמדדוהו אמר להם פלוני אתה חייב פלוני אתה זכאי ושוב מדדו את המן ומצאוהו כדברי משה, נמצא המן העיד על משפטו של משרע"ה שהם דברי אלקים, והמשפט העיד על המן כי מתת אלקים הוא, ונבוא אל המכוון בעזה"י רק אקדים מה שאמרו חכמז"ל (ביצה דף ט"ז ע"א) חק לישנא דמזוני דכתיב ואכלו את חקם, והא"ש ודאי יתרו ראה וידע שבאו לשפוט ע"כ יומא קמא לא אמר להו ולא מידי אך ויהי ממחרת וראה ברדת המן יתבאר כל דבר א"כ טורח זו למה כל העם נצב עליך מבקר עד ערב הלא די לומר דינו לבקר משפט והשיב משה רבינו ע"ה כי יבא אלי העם לדרוש את אלקים לידע אם דיני דין אמת מפי אלקים ע"כ כי יהי' להם דבר בא אלי ולא יסמכו על הגדת המן ושפטתי בדעתי בין איש ובין רעהו ועדיין אינני מודיע להם גמר דינם ושוב בכל מחרת והודעתי להם דינם את חוקי אלקים היינו מזונות המן ואת תורותיו היינו גמר דינם לשון רבים גם מה שחידש משה בפלפולו ועיונו ושכלו ושניהם מעידים ע"ז החק מעיד על התורה והתורה על החק:

כי יבא אלי העם לדרוש אלקים כי בוודאי בא' משני אופנים ראוי' שישב, והעם יעמדו או מחמת גדולת היושב שהוא מלך ונשיא אפי' עוסק רק בעצה ונימוסי עולם או מחמת הדברים היוצאים מפיו דברי אלקי' חיים שאפילו קטן המתפלל אסור לישב בתוך ד' אמותיו מפני קדושת הדברי' היוצאים מפיו, ויתרו חשב כי אין המשפטים מסיני כ"א מרע"ה מחכמתו בענינו עוה"ז חוקק להם דינים ומשפטים וא"כ ישיבת מרע"ה לעמידת העם אינו אלא לכבוד עצמו, וזה אינו ראוי כי אדרבה העניות ראוי לו, לומר, לא יש לי יתרון כ"א שליחא דרחמנא בעלמא אלא בכל נפלאותיו כדי לחזק אמונתם ביותר ומשה השיב לא כן כי באו אלי לדרוש אלקים כי המשפטי' והדינים בין אדם לחבירו הכל דברי אלקי' חיים המה וראוי' לעמוד מפני דברי אלקים, והדיין יושב על כסא ה' ומחויב לישב:

כתיב נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, פי' לא מיבעיא שנר לראשי דבריך בעניני ראשים שכליות של עה"ב פשיטא אלא אפי' הם משפטים שבין אדם לחבירו נמי אתה נרי ולא עוד אלא זה הנר אשר לרגלי היינו דיני ממונות הוא אור לנתיבתי כי הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות:

ויאמר חתן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה, איתא במכילת' ר' אלעזר המודעי אומר ינבלו אותך ויקנטרו אותך ודרש לשון נבל תבול גם אתה, ויש לפרש דהנה אם יחכים הדיין לצרף עוד שנים לב"ד אז אינו יודע החייב מי חייבו כי על כל אחד ואחד יאמר כי הוא זיכה אותו אבל חביריו רבו עליו וחייבו ופורקין הדיינין עי"ז מעליהם איבה ושנאת חנם אבל לא כן אם הוא דן יחידי אזי ידע החייב מי חייבו בדין ויחרה לו על הדיין ומנבל אותו כי הוא אינו בקי בדינין ואינו יורד לעומקו של דין ומקנטר אותו, והנה יתרו שאל בשתים מדוע אתה יושב לבדך וכל העם וכו' א' מדוע אתה יושב והם עומדין ב' למה אתה לבדך תדון את העם בלי צירוף עוד דיינים, ומשה השיב לו דלכך הוא יושב וכל העם עומדין יען כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי וכו' וצריך הדיין לישב ובע"ד לעמוד, א"ל תשובתך הגונה על שאתה יושב והעם עומדין אבל מדוע אתה יושב "לבדך" וזה לא טוב הדבר אשר "אתה" עושה פי' שרק שאתה תדון אותם לבדך כי נבל ינבלו אותך וק"ל (מש"מ):

[] וצוך אלקים ויכלת עמוד, הנה בפ' שלח פי' רש"י שלח לך לדעתך אני איני מצוה אותך אתה אם תרצה שלח, ובאמת לא הצליח משה במה ששלחם מדעת עצמו, וי"ל שזה היה ג"כ כוונת יתרו אם הקב"ה לא יצוה לך בתורת ציווי רק אתה מדעתך תמנה שופטים ושוטרים לא יועיל כי אדרבא ירבה מחלוקת בישראל כי לא יהי' אימתם עליהם כדי שישמעו ויקבלו דברי השופטים ופסק דינם אבל אם הקב"ה יצוה אותך בציווי שתעשה כך אז תשכיל ותצליח, וזה וצוך אלקי' אז ויכלת עמוד וגם כל העם על מקומו יבוא בשלום:

וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום, יל"ד מאי גם הרי מינייהו איירינן מעיקרא נבל תבל אתה וכל העם, ועוד מה על מקומו יבוא עיין הרא"ע ונ"ל דבמסכת גיטין ד' נ"ט ע"ב אמרינן מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי וישראל ומייתי מקרא ויתנה אל הכהנים בני לוי וכתבתי שם משום דהי' אפשר לומר בהיפך ישראל ולוי וכהן דמעלין בקדש על כן הוצרך קרא לזה דכהן תחלה. ומסקינן שם דוקא שבת דשכיחי רבים בבה"כ עיי"ש, והנה בזה א"ש מהו דכתיב ישראל בטח בה' בית אהרן בטחו בה' יראי ה' בטחו בה' היינו מעלין בקודש, ישראל, כהן ויראי ה' הכוונה על ת"ח (כי אם אין תורה אין יראה והם יראיו של הקב"ה) כי ת"ח קודש יותר מכהן כי ממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה גמר' הוריות מ"מ בבית הכנסת דשכיחי רבים לא יקדים ישראל אפילו ת"ח משום דאתי לאנצוי' (כדאית' בש"ע או"ח סי' קל"ה) והיינו באידך קרא כתיב בית ישראל ברכו את ה' והיינו כלל ואח"כ פורט מי הם בית ישראל ומסדרם, אמר בית אהרן ברכו ואח"כ בית הלוי ואח"כ יראי ה' כי בבהכ"נ דשכיחי רבים בברכו את ה' לא יקדים יראי ה' לכהן, והיינו יברכך ה' מציון דשכיחי רבים, ונבוא אל המכוון הכא עדיין לא נבחרו ולא נבדלו כהנים ולוים ולא סנהדרין וראשים והיו כולם שוין לא יכול מרע"ה לסדר סדר ישוב לסדרם לפי כבודם על כן כל העם בערבובי' ניצב עליך כי אי אפשר לכבדם כי היכי דלא ליתא לאנצוי', אך אחר עצת יתרו שימנה שופטים איכא שני תקנות חדא שלא יהי' רבים כ"כ במקום המשפט כי אם עשרה אצל שר העשרות וכדומה, ועוד דבר קשה אשר יביאון אל משה ויהי כל העם יחדיו ואיכא למיחש לאנצוי' מ"מ אחר שנבחרו מדריגות מדריגות כל אחד מכיר מקומו ומדריגתו ואיש על מקומו יבוא בשלום ולא ליתא לאנצויי כדאמרי' פ' הנזקין אחריהם מי קוראין פרנסים הממונים על הציבור ובניהם ות"ח הראויים למנות פרנס על הציבור, נמצא כל אחד על מקומו יבוא בשלום:

בילקוט פ' זו, בחדש השלישי, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל שקר חנו של נח והבל יופיו של אדה"ר אשה יראת ה' היא תתהלל זה משה רבינו אמר הקב"ה תהיו קוראים לפני בכל שנה פרשה זו אני מעלה עליכם כאלו עמדתם לפני הר סני וקבלתם התורה ואימתי בחדש השלישי, יובן, דאחז"ל פ"ב דביצה כ"ה ע"ב דת אש ראוים אלושתנתן להם דת אש ואמר עוד שם מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין שבאומות ופרש"י שלא הי' ראוי' לעמוד בפניהם לולי שהשי"ת התיש כחם ע"י התורה, ומהרש"א ח"א כתב חלילה א"כ תהי' זה לגנות לישראל אלא בהיפך שמתוך עזותן ואביר לב שלהם יכולין לעמוד במצות התורה וכ"ה במד"ר כ"ת פ' מ"ב א"א לשבח, או יהודי, או צלוב, ע"ש ואולי תלי' בזה אי ראוי לקרות מ"ת בציבור ולעשות ממנו יו"ט כי לפרש"י שגנאי הוא לנו ומה לנו להזכירו בציבור עיין במגלה ס"פ הקורא עומד דברים של גנאי שלא נקראין ולא מתרגמין, והנה יש לכאור' להוכיח כפרש"י דאל"כ אמאי לא ניתנה התו' לאדה"ר שהי' צדיק בלי ספק מעשי ידיו של הקב"ה ומ"ט לא נתנה לנח איש צדיק תמים והי' כל העולם מתוקן שהי' מיוצאי חלציהם אע"כ שאין העולם צריכין לתורה כ"א ישראל. שהם עזין וכיון שכן אין ראוי לפרסם יום מתן תורה ברבים לבושתינו ולבושת חרפת אומתינו אך ז"א דהפייטן כתב טעם שלא ניתנה תורה להם שאדם לא עצר כח לשמור ציווי א' ונח לא נשמר מהיין וע"ז כ' הרשב"א בחידושי חולין בשם הירושלמי מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר אתה לא נשמרת מאכילת פרי א' יום אחד ואנו נוטעים אילנות ונשמרו מלאכול פירותיהן ג' שנים ובשנה הרביעי אנו מחללין את פריהן ע"ש וא"כ עכ"ח נתינת התורה לנו יען כי לנו כח לשמור מצוותיה ושבח טוב הוא לנו וראוי' לפרסם זה ולקרותו ברבים וזהו שקר חנו של נח והבל יופי' של אדה"ר וגם שלא תאמר אדרבא גנאי הוא לנו שניתן לנו ולא לאדה"ר ולנח לזה אמר תנו לה מפרי ידיה פי' שיתן לה יד ושם טוב מפירות האילן של ערלה שאנו שומרים ולא אדה"ר ונח היו יכולין להעצר כזה וע"כ ראוי שתתהלל בשערים מעשיה ולפרסם ברבים:

והנה איתא במדרש ילקוט מפני מה ניתנה תורה בחדש תאומים שאם יאמרו אוה"ע אלו ניתנה לנו התורה היינו מקיימים אותה יאמר להם הקב"ה ראו באיזה חודש נתתי תורה במזל תאומים שאם יבוא עשו הרשע להתגייר יבוא ויעשה תשובה וילמוד תורה, והכוונה הפשוטה בזה כי לפי הנ"ל נהי שאין לנו גנאי בקבלת התורה מ"מ גם אין גנאי לאוה"ע במיאנם שלא קבלוהו מה שלא יכלו לקיים כי מתת אלקים בטבע התולדה להיות עזתים משא"כ כל האומות שנשארו על מתכונת אדה"ר ונח אב לכל בני אדם שלא עצרו חיל לקיים אפי' מצוה אחת אין גנאי להם ולא תוספות כבוד לנו במה שקבלנו כי כך הטביענו יוצר בראשית ית"ש להיותינו גבורי כח לעמוד על טבעינו ולכך ניתנה לנו התורה ואם שנתנה להם בטבע היצירה כך ג"כ היו מקבלין ומקיימין אותה לכן לרמז תשובה ע"ז ניתנה תורה בחדש שמזלו תאומים לרמז על יעקב ועשו בבטן אחד נוצרו, וטבעם אחד מסתמא, ואפי"ה לא קבל עשו התורה וקבל יעקב ודי בזיון להם ושבח לנו והא"ש דמסיים מדרש הנ"ל ויהיו קורין מ"ת פעם א' בשנה ואימתי בחודש השלישי:

כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, ופרש"י לבית יעקב אלו הנשים תאמר זה בלשון רכה ותגיד לבני ישראל, עונשין ודקדוקיהם פרש לזכרים דברים הקשים כגידין ויש לדקדק דלא מצינו כלל ששינה לזכרים מלנקבות ולא ראינו כאן שהגיד שום עונש לזכרים דהכי כתיב במקראות של אחריו אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים וגו' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, ופי' רש"י אלה הדברים לא פחות ולא יותר וא"כ חזינן שגם לבני ישראל שהם הזכרים כפרש"י לעיל גבי ותגיד לבני ישראל לא הגיד להם פחות ויותר ממ"ש כאן ואין כאן דברים קשים אלא מתוקים מדבש גם יש לדקדק מה הי' להשי"ת לומר אלה הדברים לא פחות ולא יותר מה"ל לפחות או להותיר גם למה לא אמר בסיפא נמי אלה הדברים אשר תאמר לבני יעקב ותגיד לבני ישראל כמו ברישא ויש ליישב דהנה והייתם לי סגולה פי' רמב"ן כסגולת אוצר מלכים שחביב מאוד ולא ימסר' המלך ביד אחר כך אין הקב"ה מחליף ישראל באומה אחרת ולפי"ז צריך לדחוק קצת בלשון כי לי כל הארץ שהוא מיותר שאף אם נדחק כי לי כל הארץ ויכול אני להחליפכם ואפי"ה לא אחליף אתכם מ"מ לא הי' צריך שיהי' כל הארץ שלו שאף אם מושל רק בד' או ה' אומות יכול להחליפם, אמנם יש לפרש ע"ד מוסר כך, דהנה כתבו חכמי המחקר והמוסר שלא ידמה אדם בנפשו שהשכר הוא טבעיי להמצות כדבר הרפואה המרפא בטבע כעשב המקרר לחולי החם והמחמם לחולי הקר אין כן השכר למצוות כי אין זה בטבע שאם ישמעו אל מצות ה' יהי' הגשם בעתו בלילי שבתות ואם יעבדו ע"ז יהי' הגשמים נעצרים כי אין זה בטבע כלל וגם אינו באופן גמול כי הוא הטיב עם ה' לשמוע מצותו גם הוא ייטיב עמו כי אם צדקת מה תתן לו ומי הקדמני ואשלם כלום קיימת מעקה עד שלא נתתי לך בית כלום מלת בנך קודם שנתתי לך בן, עשית ציצית עד שלא נתתי לך טלית וכן אמר דוד ממך הכל ומידך נתנו לך וא"כ אין השכר בטבע כ"א סגולי' בלי טעם כן האריך בעל העקרים וכן כתיב לא תאמר בלבבך בצדקתי ויושר לבבי וגו' היוצא מזה שאעפ"י שהאדם צדיק גמור לא יאמר כי השכר לו בטבע כ"א הכל חסד וסגולה בלי טעם שהרי ממך הכל ומידך נתנו לך וכן כתי' ולך ה' "חסד" כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו והיינו דאמר קרא אם תשמעו בקולי ותשמרו את בריתי ותהיו צדיקים גמורין מ"מ והייתם לי רק סגולה ולא טבעיי' כי לי כל הארץ וממני הכל ע"ד מי קדמני ואשלם, נמצא שלפי"ז הפסוק הזה הוא מוסר גדול להמבינים אמנם להנשים וקטנים יובן כפשוטו בלשון רכה:

גם פסוק השני יש להבין ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש לפי' תרגום אונקלס משמע דמילי מילי קאמר שיהיו מלכים וכהנים וגוי קדוש ע"ד דאמרו חכז"ל בפ' אלו טריפות על פסוק הוא עשך ויכוננך ממנו כהניו ממנו נביאיו ממנו שריו ממנו מלכיו ע"ש אמנם לפי"ז חסר וי"ו בקרא דהל"ל מלכות וכהנים ולא ממלכת כהנים דמשמע שהוא דבוק מלכות של כהנים, אמנם יש לפרשו ע"ד מוסר ע"ד שאמרו חכמז"ל לא שררה אני נותן לכם אלא עבדות אני נותן לכם שכל המתמנה פרנס על ישראל עבד הוא לעם הזה, וכתיב לבלתי רום לבבו מאחיו, וכן כתיב נמי לא מרובכם מכל העמי' חשק ה' בכם כי אתם המעט ודרשו חכמז"ל בס"פ כיסוי הדם אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמיכם לפני והנה כהנים פירושו משרתים וכן פי' הרמב"ן ז"ל והיינו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים מלכות של משרתים שכל זמן שאני נותן לכם מלכות וממשלה תמעטו עצמיכם ותהיו משרתים ועבדים לפני וא"ש לפי"ז דקאמר כה תאמר לבית יעקב פי' שאלו הדברים בעצמן תהי' אמירה רכה לנשים לפי המובן כפשוטו ותגיד לבני ישראל ויהי' בו דברים קשין כגידין לבני ישראל המבינים פנימיות הדבר ומסיים אלה הדברים אשר תדבר לבני ישראל לא פחות ולא יותר שאם יפחת דיבור כי לי כל הארץ שנאמר בפסוק ראשון לא יהי' מוכרח פירושו של והייתם לי סגולה שכוונתו ע"ד מוסר כמו שפירשנוהו ולא יהי' דיבור קשה לבני ישראל וכן אם יאמר יותר אות אחד וי"ו של וכהנים ויאמר ואתם תהיו לי מלכים וכהנים יהי' הפי' כמו שפי' אונקלס ולא יהי' קשה לזכרים לכן הזהירו אלה הדברים לא פחות ולא יותר:

אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, במסורה, אתם קחו לכם תבן, אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, אתם עדי נאום ה', י"ל הנה המסורה מביא ד' פסוקים יחד המתחילין בתיבת אתם אם כן צריך להיות המכוון באותן התיבו' אתם כי על ידי תיבות אלו מישך שייך להדדי פסוקים אלו, ויש לפ' דהנה ידוע דעדים המעידים אינם יכולין להעיד שראו בעיניהם ובאזניהם שמעו רק אם יראו וישמעו כל המעשה מתחלתו ועד סופו וכמו שדרשו חכמז"ל דבר ולא חצי דבר שאין עדים יכולין להעיד רק אם ראו הדבר שלם אבל אם רק חצי המעשה ראו אם גם חצי האחר מפי השמוע' שמעו איננו עדות כלל, והנה אבותינו ספרו לנו מדור ודור והעידו לנו על קבלת התורה שנתן הקב"ה התורה לא"א יוצאי מצרים שהמה יצאו ממצרים ע"מ לקבל התורה כדכתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכדאיתא שעל מנת כן הוצאתי אתכם ממצרים שתקבלו מלכותי וכיון שמקובלים אנו מאבותינו שמעידין לנו ע"ז צריכין המה לראות הכל מתחלתו ועד סופו אבל אם דור אחר אשר לא יצא ממצרים היו מקבלין התורה אין זה עדות כי כל אחד מעיד על חצי דבר שראה וחצי מפי השמעה, וזה פירושו אתם קחו לכם תבן זה עבודת הפרך וקושי' השיעבוד שעבדו במצרים "ואתם" היינו אתם בעצמיכם אשר לקחו תבן ללבן הלבנים ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים (וכדאיתא במכילתא פרשה ב' לא במסורת אני אומר לכם לא כתבים אני משגר לכם לא עדים אני מעמיד אלא אתם ראיתם) ואתם אשר נשתעבדתם במצרים ויצאתם משם וראיתם הנסים והנפלאות נצבים היום כלכם לפני ה' לעברך בברית שהוא קבלת התורה וממילא אתם עדי נאום השם. (מספר שיר מעון):

ואשא אתכם על כנפי נשרים, י"ל הא דמדמה לכנפי נשרים ולא ליונה דאמתילו כנסת ישראל ליונה יעוין ברש"י, וי"ל דאיתא במס' קדושין (דף ל' ע"א) אפילו ישראל עע"ז מ"מ נקראים בנים חביבים למקום שנאמר והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי וידוע דנשר יש לו כל ארבעה סימני טומאה של עופות טמאים, לכן מרמז כאן אם גם להם כל סימני טומאה כנשר מ"מ ואביא אתכם אלי כי חביבים הם שנקראו בנים למקום וק"ל, (מש"מ):

ואביא אתכם אלי, במכילתא ואביא אתכם אלי לפני הר סיני, יש לפרשו לפי מה שאיתא במדרש שבקרבתן לפני הר סיני פסקה זוהמתן, והנה אותו זוהמא היתה מחיצה מבדלת ביניהם לבין אביהם שבשמים וע"י שפסקה מהם ממילא היו דבוקין בהי"ת וזה ואביא אתכם אלי להיות דבוקין בי היינו במה שהביאם לפני הר סיני שפסקה זוהמתן ע"י הבאה זו וממילא ואתם הדבקים בה' אלקיכם וק"ל, (מש"מ):

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, יל"ד מה ואתם הרי עמהם היה מדבר ועוד שהתחיל בתרתי בני יעקב ובני ישראל ומסיים בחדא אשר תדבר אל בני ישראל, ולקמן משה דיבר עם "זקני" ישראל ויענו כל "העם" וה' אמר בעבור ישמע "העם" בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם נ"ל הקב"ה אמר לדבר עם ההמונים שהם בית יעקב ועם הזקנים שהם בני ישראל המיוחדים ויאמר אליהם והייתם לי סגולה וגו' ואתם זקנים שבדור תהי' יותר מזה והוא שתהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים פירש מן ואתם וכו' תדבר דוקא אל בני ישראל הם הזקנים אך כשדיבר משה זה לזקני' לא רצו ישראל להיות הזקנים נבדלים, ויענו כל העם כל אשר דיבר ה' נעשה כולנו, כי כולנו נהי' ממלכת כהנים וגוי קדוש, והוא טענת קרח כל העדה כולם קדושי' ומדוע תתנשאו, ואמר הקב"ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך ולא עמהם כי לא יוכלו לסבול (כאמרם וא"כ אלקי' עמנו פן נמות) ומשם ואילך גם בך ובנביאי' יאמינו לעולם דלא כקרח ועדתו:

[] נעשה ונשמע בפ' ואתחנן כתיב כל אשר ידבר ה' אליך ושמענו ועשינו הקדימו שמיעה לעשייה י"ל כי באמת על מה שציוה הקב"ה אמרו נעשה קודם לנשמע כי ידעו שהקב"ה לא יצוה להם דבר שאי אפשר לקיימו כי הוא ית"ש ברא האדם וידע טבע בני אדם כי יוכלו לשמור ולעשות ולקיים לפי טבעם הכל בנקל כמו שאמר הקב"ה עמי מה הלאתיך ענה בי אבל את אשר יתקנו חכמי הדור ז"ל חששו פן ואולי יעשו גדרים ותקנות שאי אפשר לקיימם לכן רצו לשמוע תחלה מה המה ואח"כ לקבלם עליהם לעשותם, והנה אמרו חכז"ל (מגילה דף י"ט ע"ב) מלמד שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכל מה שהסופרים עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה, ואית' בהקדמת תוי"ט לס' זרעים כי הקב"ה הראה הכל למשה אפי' כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש כמו שאמרו חכמיז"ל אבל לא אמר רק למשה ומשה לא הי' מוסר זה כלל עד יבוא הזמן שיתקנו כך חכמי הדור כי לכל זמן ועת לכל חפץ, וכן אית' במדרש רבה יתרו פ' כ"ח יעו"ש אמר ישעי' הנביא, מקובל אני נבואתי מהר סיני אלא שלא הי' לי רשות לאומרו עד עתה, וזה כל אשר דיבר ה' "אליך" ושמענו תחלה אם הציבור יכולין לעמוד בו ועשינו (כי גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו וגם לא פשטה בישראל ולא קבלו עליהם רוב הציבור בטלה כדאי' במס' ע"ז דף ל"ו ע"א יעוין שם שיטת רש"י ותוס' ובפסקי תוס' מגילה דף ב' וברשב"א במגילה) ובזה יש לפ' שאחז"ל קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר, דקאי על דברי סופרים שקיי' עתה כי ראו כי מרדכי לא הי' משתחוה להמן ומסר נפשו ובאמת לא הי' רק איסור דרבנן מפני מראית עין כי גזירת המלך הי' להשתחות להמן ורק על שהי' לבוש בע"ז ונרא' כמשתחוה לע"ז חלילה לכן מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה והקב"ה גמר עליו ועשה נסים ונפלאות אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם וראו והבינו כי יפה עשה מרדכי ודברי חכמיז"ל דברי אלקים חיים המה ברוח הקודש אשר הופע עליהם ממרום וקבלו הכל באמונת חכמים בעשיי' קודם לשמיעה כראוי' וכנכון וק"ל:

[] וקדשתם היום ומחר אחכז"ל כי הוסיף משה יום אחד מדעתו, וי"ל טעמו ונימוקו של מרע"ה כי איתא (במס' שבת דף פ"ו ע"ב) דר' ישמעאל סבר ג' עונות בעינן כי שכבת זרע שפלטה אשה לאחר ג' עונות אינו מטמא עוד כי כבר נסרח במעיה ואינו ראוי' להזריע, ורבנן סברו שש עונות שלימות בעינן, ובעי ר' פפא שכבת זרע של ישראל במיעיה של כותית מהו, ישראל דדאיגי במצות (פירש"י קיום המצות וחרדים בדבר ומתוך דאגה מתחממין כדכתיב תם לבי בקרבי) חביל גופייהו אבל כותים לא את"ל כותים כיון דאכלי שקצי' ורמשים חביל גופייהו ונסרח, במעי בהמה מהו וכו' והנה אית' במד"ר פ' בשלח כי ישראל במצרים לא התגאלו במאכלות אסורות, ולפי"ז קודם מתן תורה דעדיין לא דאיגי במצות הרבה, (ופשוט באותן ב' מצות שנצטוו במרה לא שייך דאיגו במצות) וגם שקצים ורמשים לא אכלו לכה"פ צריכין להמתין וי"ו עונות, והקב"ה אמר רק היום ומחר כי מותרין היו לאכול שקצי' ורמשים ככל הגוים לכן ציוה רק היום ומחר שהמה ג' עונות שלימות, אבל משה שידע מקדושתם וקידשם מלהתגאל במאכלות אסורות ולא חביל גופייהו, ודאיגי במצות נמי לא הוי לכן הוסיף יום א' שיהא לכה"פ וי"ו עונות, והקב"ה הסכים לו על ככה על שקידשם משה וקדשו עצמם במותר להם:

וישב משה את דברי העם אל ה' ויאמר ה' א"מ הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם, ויגד משה את דברי העם אל ה' ויאמר ה' לך אל העם וקדשתם וגו' הגבל את ההר וגו' ופירש הרא"ע כי מתחלה וישב משה ולא המתין הקב"ה עד שאמר לי' משה דברי העם אלא מיד אמר ליה הנה אנכי בא אליך בעב הענן ומ"מ אחר גמר דבורו של הקב"ה ויגד משה את דברי העם אל ה' רצוננו לראות מלכינו כברש"י ואעפ"י שכבר א"ל הקב"ה הנה אנכי בא אליך מכל מקום עשה משה שלו להגיד דבריהם אל ה', ואם שזה דוחק עוד קשה מ"ט אמר לי' הקב"ה אחר כך וקדשתם והגבל ההר ולא אמרו לו מיד באמירה ראשונה, וגם יל"ד בעבור ישמע ולא אמר בעבור יראו העם כי בעיניהם ראו משה עומד בין ה' וביניהם כדכתיב בפ' ואתחנן, והנה במה שאמרו רצונינו לראות מלכינו יש ב' כוונות א' טובה מאוד כי חשקה נפשם ולהשיג דבר ה' מפי עצמו ולהיות זוכי' לנבואה, ולזה יש לחוש לרוב תשוקתם להתקרב יהרסו אל ה' לראות כאשר באמת קרה לנדב ואביהו ויחזו את אלקים ע"כ צריך הגבלה, וגם צריכין קידוש ופרישה שיהיו זוכין לקבל פני שכינה, אך יש כוונה שלא טובה שאינם מאמינים בנבואת משה רבינו ע"ה ובשאר נביאים כי ידבר אלקים את האדם וחי, ע"כ אינם מאמינים עד שישמעו קול ה' אומר, משה לך אמור להם כך, ולזה סגי בשמעם מרחוק קול ה' קורא וגם אין לחוש שיתקרבו יותר כי כל איש המוני זוחל ורועד כמו מנוח שאמר מות נמות כי אלקי' ראינו, והנה בשב משה עד לא הגיד דברי ישראל להקב"ה הלא כבר ידע וגם הבין מחשבותם ע"כ מיד אמר הנה אנכי בא אליך ולא אליהם בעבור ישמעו בדברי עמך ויאמינו לעולם וסגי בשמיעה וגם לא צריך קידוש והגבלה, אך משה רבינו ע"ה אוהב ישראל הי' ויגד דברי העם אל ה' כי כוונתם לראות מלכינו ולא סגי בשמיעה על כן שוב אמר הקב"ה קדש העם וגם הגבל ההר, (ובאמת תמוה לי מאוד זה הדבר לומר שמשה אמר שכוונת ישראל הית' אחרת ממה שאמר לו הקב"ה ויותר תמוה שהקב"ה הסכים על ידו עד שהאיר השית"ב עיני ומצאתי מכילתא על פסוק זה וז"ל רבי יהודה אומר מכאן אתה אומר שאמר הקב"ה למשה הריני אומר לך דבר ואתה מחזירני ואני מודה לך שיהו ישראל אומרים גדול משה שהודה לו המקום עכ"ל, ובזה יובן הנ"ל באר היטב):

[] ויאמר ה' אליו, לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהני' והעם אל יהרסו לעלות, יש לדקדק הלא כבר אמר הקב"ה והגבלת את העם סביב לאמור השמרו לכם עלות בהר, משמע ששום אדם לא יעלה ולמה כפל הקב"ה עוד הפעם צווי זה שהכהנים והעם אל יהרסו לעלות, וי"ל יען כי עתה א"ל הקב"ה ועלית אתה ואהרן עמך והוה לי' נדר שהותר מקצתו והותר כולו לכן כפל הקב"ה לומר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות:

ויקרא ה' אל משה אל ראש ההר ויעל משה, איתא במסכת שבת דף פ"ח ע"ב ואמר ר' יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, א"ל לקבל תורה בא א"ל חמדה גנוזה וגו' תנה הודך על השמים א"ל הקב"ה למשה החזר להן תשובה אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני וכו' א"ל אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה וכו' אמר להן כלום למצרים ירדתם לפרעה השתבעדתם, תורה למה וכו' י"ל כי ידועה כי התורה היתה כתובה לפניו ית"ש באותיות בלתי מצורפין (יעוין בהקדמת הרמב"ן על התורה) וכתב בס' אלים להר"י מקאנדיא שבכל עולם ועולם מצורפין האותיו' בענין אחר המובן לאנשי אותו עולם לחיות הקדש כראוי' להם ולאופנים ושרפים ומלאכי השרת ולנפשו' הככבים ומזלות ולעולם התחתון הזה נצטרף מעשה מצרים ומרגלים וכדומה, והנה הם אין להם הרגש ומובן בגשמיות אבל האדם יש לו אחיזה בכל העולמות והרבה צפו לדרוש במעשה מרכבה נמצא התורה ראוי' לאדם שהוא משיג הכל העולמות העליונים, והתחתון, משא"כ מלאכי שרת והיינו אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה ר"ל שיבואו ויבינו שאתה אחוז בכסא כבוד בעולם היותר עליון וגם החזר להם תשובה כלום למצרים ירדתם כלומר אני משיג מכסא הכבוד עד עולם התחתון משא"כ אתם, ומשרע"ה מרוב ענותנותו לא השיב שהוא גדול מהם באחזו בכסא הכבוד אלא אמר כלום למצרים ירדתם כתשובת אדם ילוד אשה, ולהיותו ענותן שנהג בהם כבוד הוסיפו עליו אהבה (כדאית' שם שהמלאכי' נתנו לו מתנות) כמאחז"ל בענו אהוב למעלה ונחמד למטה, ודו"ק:

ויתיצבו בתחתית ההר אית' במסכ' שבת בדף הנ"ל אמר ר' אבדימא בר חמא בר חסא, מלמד שכפה עליהן הקב"ה את ההר כגיגית אם תקבלון את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם אראב"י מכ' מודעה רבא לאוריי' במ"ל פ"י ממכיר' הקשה להסוברין דבאונס מית' לא מהני טענת אונס דמחמת סכנת מיתה גמר ומקני א"כ איך אמר מודעה רבה לאורייתא ע"ש, י"ל לפימ"ש תוס' דיראו מפני האש הגדולה וחשבו שנכנסים לסכנת נפשות בעונשים מרים וקשים כמו שאמרו להדי' למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת ואלו לא כפה ההר כגיגית היו בורחין מהאש אלא שעכשיו שכפה ההר כגיגית אמרו בנפשם מה לי הכא מה לי התם הבורח מן האש יפול אל הפח כפיית ההר, נמצא בזה לא שייך אגב אונס מיתה גמר ומקני שהרי לא חשבו להמלט ממיתה בכניסה אל האש, ומיושב קושי' המ"ל, וממילא מיושב קושי' התוספ' מאומות העולם דפ"ק דע"ז דהם מיאנו מיד ולא רצו לקבל טרם שידעו מן האש הגדולה הזאת ואלו הי' כופה עליהם ההר כגיגית אז והיו מקבלין מחמת אונס מיתה, לא הי' להם מודעה כקושי' המשנה למלך דאגב אונס מיתה גמר ומקני:

ונפל ממנו רב, במכילתא וז"ל, יחידי שיפול מהם הרי עלי ככולם מלמד שאחד ממעט ע"י כולם, יחידי שיפול מהם הרי הוא עלי כנגד כל מעשי בראשית שנאמר כי לה' עין אדם עכ"ל, וצריך ביאור מה כוונתם ז"ל בזה שאמרו מלמד שאחד ממעט ע"י כולם גם מהו הרי הוא כנגד כל מעשה בראשית, והנה זה יש לפרש כי כל העולם כולו נברא בשביל צדיק אחד כדכתיב צדיק יסוד עולם כמש"א חכז"ל (שבת דף ל' ע"ב) מאי כי זה כל האדם א"ר אלעזר כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ובשעת קבלת התורה היו כולם צדיקים אין בהם נפתל ועקש כדאית' במכילתא רבי אומר להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה השוו כולן לב אחד לקבל עול מלכות שמים בשמחה, לכן אם יפול ממנו אחד הרי הוא כנגד כל מעשי בראשית, אבל הרישא תמוה, ונלענ"ד שיתפרש כולו לפי מכילתא זו בפרשה ב' וז"ל לעיני כל העם מלמד שאם היו חסרים אחד אינו כדאי לקבל התורה כי יהיה האחד מעכב על כל ישראל בקבלת התורה יעיין שם וזה שאמרו מלמד שאחד ממעט ע"י כולן פי' בקבלת התורה והנה הקב"ה תנאי התנה במעשה בראשית ע"מ שיקבלו ישראל את התורה ואם לאו יחזרו כולם לתהו ובהו (כדאית' ברש"י בראשית בפסוק יום הששי ה"א יתירה דקאי על מתן תורה) וכיון שאחד ממעט ע"י כולן מלקבל התורה ממילא יבוטל מעשה בראשית וזה מה שסיים המכילתא אחד שיפול הרי הוא עלי כנגד כל מעשה בראשית לכן העד בעם וכו' וק"ל:

זכור את יום השבת לקדשו אמרו חכז"ל זכרהו על היין ואיתא שם קי"ב ע"ב ואמר רב אחא בר יעקב וצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כתיב הכא זכור וכתיב התם למען תזכור את יום י"ל כך דלכאור' יש להוכיח להזכיר יציאת מצרים בלילות דהא ילפינן גז"ש זכירה זכירה דצריך להזכיר יצי"מ בקידוש ומבואר שם ק"ו ע"א דעיקר קידושא בלילה הוא דכי קדש יומא תחלת יומא בעי לקידושי ודכתיב זכור את יום השבת היינו בכניסת היום והוא בלילה וה"ה למען תזכור נמי בלילה הוא דילפינן זכירה זכירה בג"ש, וא"כ מוכח להזכיר יצי"מ בלילות, וי"ל לרבנן דראב"ע תפלות אבות תקנום ויעקב תיקן תפלת ערבית ומצוה להקדים להתפלל ביום כמו שהתפלל יעקב וכ"כ תוס' להדיא בברכות כ"ו ע"ב ד"ה יעקב וגו' וא"כ יתפלל של שבת בע"ש ויקדש בעוד היום ולא הוי זכירת יצ"מ בלילה וע"ש דף כ"ז ע"ב דמאן דצלי של שבת בע"ש מקדש על הכוס ג"כ בע"ש ולא מוכח מידי דמזכירין יצי"מ בלילות, וידוע דר"ג ס"ל תפילת ערבית חובה ור"י ס"ל רשות ועי"ז העבירו לר"ג מנשיאותו ומינוהו לראב"ע והסכימו מן השמים שיעשה לו נס שיעשה כבן ע' שנים, והכי קיי"ל כר"י דת"ע רשות וידוע נמי דמאן דס"ל אבות תקנום ת"ע חובה, ומאן דס"ל כנגד תמידין תקנום הו"ל רשות דת"ע נגד אברים ופדרים שאין חובה להקטירם בלילה וגם להך דיעה אין זמנה רק בלילה דלא ילפי' מיעקב וא"א להתפלל של שבת בע"ש (וצריך להסביר כך כי ממנ"פ שאם מתפלל ערבית שהוא כנגד אברים ופדרים של קרבן תמיד של בין הערביים ביום דהיינו נגד מה שלפעמים הקריבו גם האברים ופדרים ביום א"כ הלא הוא בכלל תפלת המנחה שהוא כנגד תמיד של בין הערבים כולו (ולאו דוקא נגד זריקת הדם בלבד דהא מטעם זה ת"ע רשות דהא יותר טוב להקריב האו"פ מבעוד יום כעיקר מצוותו כי חביבה מצוה בשעתה וכמו שאין מתפללין בשחרית תפלה מיוחדת נגד אברים ופדרים של קרבן תמיד של שחר) וא"כ תפילת ערבית כנגד מה היא אם מתפללה ביום בשלמא בלילה אזי היא כנגד אברים ופדרי' שנשארו עד הלילה, וכנגדם היא התפלת ערבית, וזה דלא כמג"א סי' רס"ז סעק"א דסבר איפכא דלכן מתפללין בע"ש ת"ע מבעוד יום משום דהוא כנגד או"פ של ע"ש דאס' להק' בשבת דעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת) ומוכח שמזכירין יצי"מ בלילות והיינו הרי אני כבן שבעים שנה ומוכח דהלכה כר"י דתפילת ערבית רשות ולא נתקן נגד יעקב וא"כ א"י להקדים להתפלל ומוכח מג"ש דזכירה זכירה דמזכירין בלילה ואפי"ה לא זכיתי וגו' ודו"ק:

זכור את יום השבת, בטור או"ח סי' רפ"ו איתא כי נ"ד תיבות יש בפ' זכור וכנגדם נ"ד תיבו' בנוסחא אתה אחד ועיין בב"י דיש נוסחא לומר יום מנוחה וקדושה א"כ פש ליה תיבה חדא, וי"ל נ"ה תיבות כי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ונ"ל הא דלא אמר הקב"ה זכור ושמור בשתי תיבות סמוכים זה לזה וג"כ הוי ילפינן ההיקש כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, י"ל שלא להוסיף כת"ר אותיו' בעשרת הדברות:

לבר מצוה

זכור את יום השבת לקדשו, אמרו חכז"ל זכריהו על היין, הנה ביבמות דף פ' ע"א איתמר אכל חלב וגו' והרמב"ם פ"ב מאישות פסק כשמואל, והקשה בנודע ביהודע לאבן עזר סימן וי"ו הא קיי"ל הלכה כרב לגבי שמואל, והעלה דהרמב"ם אינו מפרש כפרש"י דרב יוסף שאמר כל הני מילי מעליותא לימרו משמאי דלפרש"י הודה רב יוסף שלא דבר נכונה וזה לא יתכן אלא שהפי' באופן שהק' נשאר לרב ורב יוסף אזיל לשמואל ומשו"ה פסק רמב"ם כוותי':

והנה נראה לומר דרש"י לשטתו הי' מוכרח לפ' כפירש"י באופן שיהי' הלכה כרב, והרמב"ם לשיטתו אפי' אם מפרש נמי כפירש"י מ"מ שפיר פסק דקטן היה באותה שעה אפי' אליבא דרב, דאיתא בעירובין למ"ד ע"א פיסקא מערבין לנזיר ביין וגו' ע"ש וקשה לפי"מ דאיתא בנזיר ד' ע"א קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מה"ס הוא ופרש"י כיון דקידוש על היין דאוריי' מדכתיב זכור זכריהו על היין וילפי' מזכרו כיין לבנון א"כ מותר לנזיר לקדש על היין ע"ש והנה לרוב הפוסקי' קדוש במקום סעודה דאוריית' (וכן איתא בתוס' רי"ד פסחים מהדורא תליתאי שקדוש במקום סעודה דאורייתא גמור הוא ומושבע ועומד מהר סיני שיקדש ואין קידוש אלא במה שהוא קובע סעודתו דכתיב וקראת לשבת עונג הלכך במקום קריאה שם תהא עונג וכו' ואם אין לנזיר פת יקדש על היין לכתחלה וישתה דאין נזירות חלה על יין קידוש מאחר שמצוה הוא לקדש בו יעוין שם היטב באריכות ובסוף דבריו וז"ל ומיהו הכי אגמריה רחמנא למשה הכא היכא דאיכא סעודה מחייב והיכא דליכא סעודה לא מחייב ומשו"ה לא מקדשינן בלילי יוה"כפ שחל להיות בשבת) דכתיב וקראת לשבת עונג במקום קריאה שם תהא עונג (הגם שמקרא זה כתוב בדברי קבלה אעפי"כ היא דאורייתא כל מה שכתוב בפסוק זה וכדמוכח ממדרש תנחומא ריש פ' בראשית דאיתא שם כבוד שבת דאורייתא ודחי אלף דרבנן הגם שרמב"ם נקט שכבוד ועונג שבת מדברי סופרים אין ראי' כמש"כ בכסף משנה שדבר שאין מפורש בתורה רק נלמד מדרש קרי ליה הרמב"ם דברי סופרים כמו שנקט גם על קידושי כסף דברי סופרים ומיושב לפי"ז מה דנקטינן דאסור מהתורה להתענות בשבת כיון דילפי' אותו ממה דכתי' בקרא וקראת לשבת "עונג" א"כ הוה עונג בשבת דאו' ובזה אנח לן מה דנקטו הראשונים וכן העלה המג"א בהלכו' פסח סי' תע"ט דמדאוריית' חייב לאכול כזית פת בשבת ויו"ט י"ל כיון דכתיב לקדוש ה' מכובד ודרשו חכז"ל שזה יוה"כ שאין בו לא אכילה ושתיי' כבדהו בכסות נקייה משמע היכא שיש בו אכילה ושתיה העיקר כיבוד במאכל ובמשתה וידוע דעיקר מו"מ הוא הסעודה ועיקר הסעודה הפת, (ולכתחלה באמת צריך לאכול כביצה רק בדיעבד יוצא בכזית כדאיתא בטוש"ע או"ח סי' רל"ג) שהוא עיקר הסעודה ובתריה נגרר כל הסעודה והוה פת מעיקר כבוד שבת ויו"ט. ויעוין ב"י בהלכות יוהכ"פ סי' תר"ג שמשום זה חייב לאכול בעיוה"כ משום כבדהו במאכל ובמשתה וביו"הכ אי אפשר לכן יכבד אותו וישמח לקראת קדושת היום בעיו"הכ והנה לפי"ז גם בר"ה חייב מדאוריית' בפת דגם בו כתוב מקרא קודש שהוא בכלל לקדוש ה' מכובד וצ"ל דכל המוזכר בפסוק הזה הוא הלכה למשה מסיני ואתא ישעי' ואסמכיה אקרא כמו שאמרו חכז"ל כמה פעמים ביחזקאל דהוא הלל"מ ואתא יחזקאל אסמכי' אקרא ובפרמ"ג איתא כיון דמסיים הקרא כי פי "השם" דבר, מוכח דהוא דאוריית', והנה איתא במכילתא לסדר בא פרשה ט' וביום הראשון מקרא קודש כבדהו (קדשהו) במאכל ובמשתה וכסות נקייה (כי כל היכא דכתיב מקרא קודש הוא בכלל לקדוש ה') אין לי אלא יום הראשון ואחרון שקראו מקרא קודש חולו של מועד מניין ת"ל אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש ולפ"ז הי' גם כזית פת בחוה"מ חיוב דאוריית' כמו ביו"ט (ובאמת בירושלמי סבר דבחוה"מ חייב לאכול ולחזור ולברך בה"מז אם שכח יעלה ויבוא יעוין סימן קפ"ח בטור או"ח ובב"י שם) אך באמת סיפא דמכילתא זו הובא גם בחגיגה דף י"ח ע"א הואיל וחה"מ קרוי מקרא קודש דין הוא שיהא אסור בעשיית מלאכה והנה לשיטת ר"ת ודעימי' דדרשה זה אסמכתא בעלמא הוא ומלאכה בחה"מ דרבנן י"ל דגם פת אין בו חיוב כיון דחה"מ לאו בכלל מקרא קודש הוא והלימוד שהובא במכילתא לאו מפורש הוא שקאי אחה"מ וי"ל דקאי איו"ט ראשון ושביעי של פסח ושאר י"ט, ואנח לן בזה מה דקשי' לן כיון שבחה"מ אסור מן התורה להתענות דחייב בשמחה וכדתנן ההלל והשמחה שמונה וכן מבואר ברמב"ם הל' יו"ט והוא פשוט, מה ראו חכז"ל לחלק ביו"ט חייב בכזית פת ולא בחה"מ ובפרט להפוסקים דכזית פת דאורייתא, אבל לפ"ז ניחא דפת לאו משום שמחה חייב אלא ילפינן ממקרא קודש וחה"מ לא מקרי מקרא קודש להפוסקים דמלאכה בחה"מ דרבנן הגם שמדרבנן י"ל הוא קודש חלקו חכז"ל בין חוה"מ ליו"ט בין קדושת יו"ט שאסור במלאכה מדאוריית' לחה"מ דרבנן משום היכר לחלק, וי"ל להפוסקים דאסור במלאכה מדאוריית' גם בחוה"מ כזית פת דאוריית' ובאמת בגמר' איתא סתם שבתות וי"ט לא סגי דלא אכיל פת ?וחוה"מ בכלל יו"ט לדדהו ויעוין בריטב"א סוכות ובשו"ת חיים שאל שמאריך שחוה"מ קרוי יו"ט ואולי גם להפוסקי' דס"ל מלאכה בחה"מ דאוריי' כזית פת דרבנן דא"מ ילפא מבריי' אחרת שם ולאו דוקא מבריית' שקראתו מקרא קודש הארכנו בזה להבין דברים קשין להולמן) וכ' ראש בערבי פסחי' וכן קיי"ל בש"ע אם אין לו סעודה שותה ב' רביעית יין א' לקידוש וא' למקום סעודה (לשיטת הב"ח ולבוש שצריך רביעית יין בר מרביעית דקידוש הובא במג"א או"ח סי' רע"ג סע"ק י"ב) ואיתא בעירובין כ"ט ע"א אמר רב מערבין בשתי רביעית יין ע"ש נמצא לפי הנ"ל אם הנזיר מערב בשתי רביעית יין ושם במקום שהניח עירובו בשדה או בשום מקום אם יהי' שמה בין השמשות הרי לא ימצא שם אלו ב' רביעית יין ויהיו מותרים משום שמחויב בהן מן התורה, נמצא הוה סעודה הראוי לו קודם בין השמשות בזמן תוס' שבת וקשה מ"ט דב"ש דס"ל אין מערבין לנזיר ביין וב"ה נמי מה צורך להם להביא מיהכ"פ תיפוק לי' דה"ל סעודה הראוי לו בעצמו:

וי"ל אה"נ אם הסעודה ראוי לו מודה ב"ש אך פליגי באופן שאינה ראוי לו, דהנה קיי"ל האב מדיר בנו בנזיר עיין מסכת נזיר כ"ט ע"א וס"ל לר' יוחנן הלכה למשה מסיני היא כך, ועתה משכחת לי' במי שלא הביא ב' שערות לזמן י"ג שנה והוא עדיין בין י"ג לבין כ' שנה והדיר עצמו בנזיר וגם אביו הדירו בנזיר, נמצא שהוא נזיר ממנ"פ אם יבוא סימן סריס ויהא גדול למפרע ה"ל נזיר בשביל נדרו, ואם לא יביא סי' סריס, ויהא קטן למפרע הרי הוא נזיר ע"י אביו, ואמנם בחיוב קדוש היום ספק אולי יהי' קטן ואינו מחויב בקידוש היום נמצא בין השמשות אין הסעודה ראוי לו כי אסור לשתות יין מספק מצות קדוש ולדחות ודאי נזירות, וכיון שאין הסעודה ראוי' לו אין העירוב קונה לו, ואסור לצאת חוץ לתחום דשמא הוא גדול ואסור לצאת, ואע"פי דממ"נ אם יהי' גדול הרי גם העירוב היה ראוי שהרי הוא מחויב בקידוש היום אה"נ, מ"מ כיון דעכ"פ מספיקא אסור בו אע"פ שיתברר אח"כ שטעה והי' גדול מ"מ עתה בין השמשו' לא הי' הסעודה ראוי ואינו קונה לו ערוב, ואסור לצאת ע"כ ס"ל ב"ש דלא קנה עירוב, וב"ה נמי הוצרכו להביא ראי' מיה"כפ וא"ש:

אך כל זה אי הלכה כרב דנעשה גדול למפרע אבל אי הלכה כשמואל דקטן הי' באותה שעה נמצא אינו צריך עירוב מן התורה והדר' קושי' לדוכתא, מיהו בשלומא אשמואל גופי לא קשה מידי מבריית' דב"ש וב"ה הנ"ל, משום די"ל דלא סבירא לי' שיעור עירוב בשתי רביעית יין ע"ש בסוגי' דעירובין כ"ט אך אנן הא הא קיי"ל כרב דשיעור עירוב ב' רביעית יין א"כ אי סק"ד הלכה כשמואל קשה כנ"ל, ע"כ הוכרח לדחוק ולפרש בדברי ר' יוסף כפירושו באופן שיהי' הלכ' כרב באיסורין, וא"ש:

אמנם הרמב"ם לטעמי' אפי' אי מפרש כפירש"י מ"מ שפיר פסק, דהנה רב ושמואל נקטו אכל חלב מבן י"ב עד י"ח ולא נקטו עד בן כ' כהלכתא והתוס' ד"ה אכל נדחקו דקאי כר"א או כב"ש וקשה אמאי לא נקטו במלתי' כרבנן מבן י"ג עד כ' וי"ל דהנה הרמב"ם פסק בכל דוכתא ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, וא"כ קשה הכא שהוא ספק גדול ספק קטן איך יצוייר שיהי' חייב, הא מן התורה מותר לאכול חלב מפני שהוא ספק קטן, וי"ל דהרי הקשה הר"ן ספ"ק דקידושין אי סק"ד דספק לקולא איך יצויר אשם תלוי על ספק חלב ותי' הר"ן התם דווקא דאיתחזק איסורא דלא מייתי אשם תלוי אלא בחתיכה אחד משני חתיכות, אבל בסתם ספק הוה לקולא מן התורה עיי"ש וא"כ למ"ד חתיכה אחד נמי חייב אשם תלוי מודה רמב"ם דספיק' דאורייתא לחומרא ומבואר בכריתות י"ז ע"ב דר"א מחייב על חלבו של כוי אשם תלוי משום דס"ל בחתיכה אחד מביא אשם תלוי, ופליגי הכא רב ושמואל אליבא דר"א אי מחייב וא"כ ממילא מתורץ דקדוק הנ"ל דהם פליגי אליבא דר"א ור"א הא ס"ל בנקבה מי"ב עד י"ח, ואם אולי ר"א דיבמות הוא ר"א ביו"ד ואינו אותו שמחייב אשם תלוי על כוי, מ"מ הא ברור דר"א דכריתות הוא ר"א שמותי וס"ל כב"ש מסתמא לגמרי בין בזכר ובין בנקיבה וא"ש:

נמצא להלכה אפי' יפרש הרמב"ם כפרש"י ויהי' הלכה כרב מ"מ הא רב לא אמרו אלא לר"א אבל לדידן דספיקא לקולא אינו חייב מספק עד שיביא סי' סריס, ומ"מ לק"מ מבריתא דיבמות דהתם ב"ש הוא וב"ש הא ס"ל כר"א דלא בעי ב' חתיכות והוה גדול למפרע מן התורה וא"ש דאין מערבין לנזיר ביין וב"ה דדחי ליה מיה"כ לדבריו דב"ש דחי לי' וא"ש הכל וק"ל, וע"ש ביבמות פ' ע"א הנ"ל תוס' ד"ה נעשה וגו' כתבתי על הגליון השייך לכאן במ"ש דהשתא מיהא איגלאי למפרע וגו' עכ"ל כתבתי שם דליכא למימר משום רוב המתאחרים להביא ב' שערות אחר י"ג שנים, מסתמא יולדו להם סי' סריס וכמ"ש תוספ' נדה מ"ו ע"ב דנעשה התראת ודאי ע"י רובא, ז"א מספיק דא"כ גם בהכה השני תחלה ואח"כ הראשון ה"ל התראת ודאי דהרי רוב נשים לתשעה יולדת כדלעיל ל"ז ע"א, אע"כ האי טעמא דרובא ליתא אלא בצירוף דגם סופו להתברר למפרע, ומיהו גם בהך דסופו להתברר לחוד נמי לא סגי' כדמוכח פ' בן סורר ס"ט ע"א דיליף דאזלינן בתר רובא בד"נ מקטנה שמא תמצא איילונית, וקשה דלמא חובשין הבועל עד שתגדיל ואי משום התראת ספק הא לאגלאי אי תהי' אילונית אע"כ האי טעמא לחוד לא סגי אי לא הוה אזלי' נמי בתר רובא בד"נ ועמ"ש מהרש"א בקידושין יו"ד ע"א, נמצא דתרוייהו צריכא אהדדי שיהיה רובא וגם סופו לאגלאי למפרע, והא בלא הא לא סגי' לשווי' התראת ודאי, ועוד נ"ל דוקא שסופו לאגלאי ממילא אבל לא ע"י מעשי אדם דאל"ה תיקשי מחולין פ"א דהא התם סופו לגלאי ע"י זריקה, אע"כ כיון שהוא ע"י מעשי אדם לא אמרי' גילוי למפרע, מיהו אין ראי' כולי האי מהתם דליכא רובא בהדי דכיון שהוא מחוסר זמן משום או"ב ליכא רובא לזריקה:

ואעתיק פה ג"כ מ"ש אצלי בגליון חולין שם פ"א ע"א השייך לכאן, אהא דאמר רבא היא חולץ וגו' זה לשוני שם אע"ג דרבא ס"ל שמי' התראה במכות ט"ו ע"א גבי אונס שגרש כר' יוחנן בטלו ולא בטלו והתראת ספק שמי' התראה כפירש"י שם וא"כ סתר רבא עצמו י"ל כמ"ש רמב"ם פ"ה משבועות הלכה ב' דוקא היכא שהלאו מפורש אמרי' שמי' התראה, ורצונו לומר התם מיד שגרש עבר על הלאו המפורש, אלא שבידו לתקנו אח"כ א"כ הוי לי' התראת ודאי, אעפ"י שאין לוקין עד שבטלו, מ"מ אם בטלו הו"ל למפרע התראת ודאי, משא"כ הכא שלא עבר על לאו מפורש דכל שחיטת קדשים לא שמה שחיטה ככל שחיטה שאינה ראוי, עד שיזרוק הדם ויעשה ראוי למפרע נמצא בשעת התראה עדיין לא עבר על שום לאו ולא שמי' התראה ומזה ראי' לרמב"ם הנ"ל, ועיין מה שכתב תוס' שבת ד' ע"א ד"ה קודם וגו' ועיין חידושי ריטב"א מכות שם שגם לגירסת רי"ף ורמב"ם שם יש לקיים פירש"י שם עיין שם וק"ל:

[]ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת "לה' אלקיך", ובפ' ויקהל כתי' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' "לכם" קודש, וי"ל לפי מה דאיתא בשלחן ערוך או"ח הלכות שבת סי' ר"צ ברמ"א שם דבני אדם העוסקין במלאכתן בששת ימי המעשה המה יקדישו את יום השבת רובו ככולו לה' ללמוד תורה, ות"ח אשר כל השבוע רק בתורת ה' יעסקו יוכלו להרבות יותר בעונג שבת, של מאכל ומשתה ושינה והנה איתא במכילתא פ' ויקהל כתיב ששת ימים תעבוד וכתיב ששת ימים תיעשה (משמע ע"י אחרים) כאן בעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים וכשאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן והנה כיון שמלאכתן נעשית ע"י אחרים והם עושין רצונו של מקום עוסקין בתורה ובמצות כל ימי השבוע על זה כתיב ששת ימים תיעשה (ע"י אחרים) מלאכה וביום השביעי יהי' "לכם" קודש להרבות בתענוג הגוף מאכל ומשתה ושינה וכאן כתיב ששת ימים תעבד אתה בעצמך ולא תעסוק בתורה אז ויום השביעי שבת "לה' אלקיך" להרבות בתורה ובעבודה ביום השבת ויהיה שבת לה' אלקיך, וק"ל:

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ובשניות נאמר למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, כתב רמב"ן שהזהיר על כיבוד האבות שהם שותפים בתחילת הווייתו ויצירה כמו הקב"ה, והנה אמרו חכז"ל נח שלא נברא יותר משנברא והלואי שלא נברא וא"כ מה ענין לכיבוד הזה, אך כתב שם תוס' דזה לשארי בני העולם אבל עבדי ה' אשרי להם ולדורם, לכן אנו מברכין ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו, ע"כ אחרי קבלת מלכות שמים באנכי ולא יהיה לך וקבלת שבת שמורה על החידוש ויכולת אח"ז שהוא מעבדי ה' ונוח לו שנברא עי"ז כבד את אביך שהוא שותף ביצירה שזכית לבוא אל העוה"ז שעי"ז יזכה לעוה"ב שכלו טוב והיינו בדברות שניות אומר למען יאריכון ימיך בעו"הז, ולמען ייטב לך בעוה"ב, אך יש צדיקי' גדולים יותר שאינם צריכין עו"הב כ"א יפה להם שעה א' בעוה"ז בתשובה ומע"ט מכל חיי העוה"ב וזה כבד אב ואם שזיכה אותך למען יאריכון ימיך בעוה"ז בלבד בלי ייטב לך לעוה"ב ע"כ בדברות הראשונות קודם העגל היו כל ישראל באותו מדריגה שיפה להה שעה א' בעוה"ז מכל חיי העוה"ב ע"כ לא צריך למען ייטב לך:

לא תרצח, הנה בציבור קורין לא תרצח בקמץ תחת הצדיק וביחיד קורין בפתח תחת הצדיק (עיין במג"א סימן תצ"ד) ורמז למה שדרשו חכז"ל כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, שפותח פיו לכל מי ששאלו דבר וזה לא תרצח בפתח, ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה שמקמץ להשקות אחרים מבאר תורתו וזה לא תרצח בקמץ, רמז שלא תקמץ מלהורות ממורי הפלאה זצ"ל:

לא תחמוד בית ריעך והדר אשת ריעך, וכתב הרא"ע דכן ראוי לקנות בית טרם ישא אשה, ובאחרונות נאמר לא תחמוד אשת ריעך תחלה נדחק הרא"ע ונ"ל בראשונות אמרו לא תחמוד בדמי פי' שחומד ביתו שיקנה ממנו בדמים וכן אשתו יפייסו בדמי' שיגרש אשתו והוא ישאנה ובזה אורחא דמילתא קונה בית ואח"כ נושא אשה כדא' פ' משוח מלחמה אבל במשנה תורה מיירי לא תחמוד בלא דמי' שלא יתאוה לגזול ביתו ולזנות עם אשתו, וכיון דמיירי דרך זנות אין לומר דרך שיבנה בית ואח"כ ישא אשה הא לא מיירי בנשואין אלא מזנות ע"כ הקדים אשה לבית וק"ל:

אשר לריעך, אותיות של עשרת הדברות המה כמנין כ'ת'ר', כמנין תרי"ג מצות ושבע מצות דרבנן כן הובא בספר עיר דוד בשם הקדמת סמ"ג ויש לרמוז הש"מ דרבנ' בתיבות "אשר לרעך" "א" אבילות זה שבעת ימי אבילו' "ש" שמחה זה שמחת חתן וכלה בשבעת ימי המשתה, שהי' תקנת משה רבינו ע"ה, "ר" רחיצה זה נטילת ידים, "ל" לחם שהוא פת גוי ועמו נכלל בשולי נכרים, "ר" רשויות זה עירובי חצירות ושיתופי מבואות אשר בלעדיהן המה רשויות מתחלקות ואסור להכניס ולהוציא מזו אל זו, "ע" עמלק זה מקרא מגילה שקאי על מחיית המן ואנשיו שנהרגו אז בי"ג אדר שהמה נצר זדון מזרע עמלק, "כ" כהנים נס חנוכה שנתקן על ידי כהנים:

וכל העם רואים את הקולות וגו' וההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ויאמר משה אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, אחז"ל איזהו יראה שהיא על פניו של אדם היא הבושת, י"ל בהפטרה כתיב והבית ימלא עשן ואמר אוי לי כי נדמיתי כי טמא שפתים אני ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, י"ל דאחז"ל עשן בחופה דלע"ל למה שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו פי' כי אש שלמעלה אינה אוכלת ומכלה כי אם אור בהיר הוא ואין עשן, ומתרץ הוא קצת מדה"ד שכל א' בוש מחופת חבירו הגדול ממנו אמנם ישעי' ידע שאין גדול ממנו בדורו ואין לו בושה מפניהם א"כ הבית ימלא עשן למה אע"כ מפני פחיתות עצמו שהוא טמא שפתים, והכא במתן תורה וההר עשן וינועו העם ויעמדו בשכלם מרחוק להבין עשן למה וחשבו שהם מדה"ד על כולם שימותו (כאמרם ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות) שראו מה שלא ראוי להם ע"כ אמר להם מרע"ה אל תיראו כי לבעבור תהיה יראתו על פניכם היינו הבשת שכל אחד נכוה במדריגתו של חבירו שהרי הי' לכל א' מישראל מדריגה והגבלת ההר מה שלא הי' לחבירו והבושה ההיא הוא מדה"ד של עשן:

וירא העם וינעו, אמרו חכז"ל שעל כל דיבור ודיבור הי' נשמתן יוצאת וחזרו לאחוריהן י"ב מיל ומלאכי השרת החזירו אותן להר סיני, וי"ל דאיא במסכ' שבת דף פ"ו ע"ב דכ"ע בשבת ניתן תורה ושיטת הרי"ף ע"פ הירוש' די"ב מיל תחומין דאוריית' הוא ואסור לילך מן התורה ולא היו רשאין לחזור לכן החזירו אותן המלאכים, והגם שהחי נושא את עצמו מ"מ היו חולין מחמת שיצאה נשמתן כמובן ובחולה לא אמרינן החי נושא את עצמו, ולמ"ד אין תחומין למעלה מיו"ד י"ל שהחזירום באויר למעלה מיו"ד טפחים ולא עברו אפי' על תחומין דרבנן (דלמעלה מעשרה אפילו י"ב מיל רק מדרבנן הוא דאינו דומה לדגלי מדבר) וק"ל ממו"ר הפלאה זצ"ל:

וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, הנה איתא בהקדמת הרמב"ן על התורה שהתורה שלמעלה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה היא כולה שמותיו של הקב"ה ובמתן תורה נתחברו אות אל אות ונעשו תיבות אלו בראשית ברא וכן כולם ובזה י"ל וירא העם וינועו (האותיות) ויעמדו מרחוק אחד מחבירו ונצרפו ונעשו תיבות בראשית ברא וגו' וק"ל (בשם הרב רבי עמרם זצ"ל):

ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו, הנה תפלה היא עבודה (כמו שאית' בתענית ב' ע"א ולעבדו בכל לבבכם איזה עבודה שהיא בלב הוי אומר זה תפילה) ובמקום הקרבנות שמקריבין ע"ג מזבח נתקנו השלש תפלות כי תפלות במקום תמידין תקנו (ברכו' דף כ"ה ע"ב) ואמרו חכז"ל (ברכות נ"ה ע"א) שלשה דברים מזכירים עוונותיו של אדם ואחד מהם עיון תפלה ומפרש בתוס' כגון שחושב שראוי' הוא שיקובל תפלתו מצד מעשיו הטובים, אלא יחשוב שהקב"ה בחסדו הגדול ישמע תפלתו ואנקתו תמיד וזה י"ל ע"ד רמז ומוסר בכתוב, ולא תעלה במעלות דהיינו שתחשוב שיש לך מעלות שבהם תעלה על מזבחי להקריב דהיינו להתפלל, לא תעשה כך כדי אשר לא תגלה ערותך עליו פן ימצאו עוונתיך מרובין ויגולה ערותך, רק תחשוב כי הקב"ה שומע תפלת כל פה ברחמים אמן (מש"מ):

[]ולא תעלה במעלו' על מזבחי סמיך ליה ואלה המשפטי' אשר תשים לפניהם, י"ל לפמש"כ רש"י ק"ו מה אבנים שאינם רואות ושומעות וכו' אמרה תורה שינהג בהם מנהג כבוד, חבירו שנברא בצלם של הקב"ה ק"ו וזה ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו ואלה המשפטים של אבני מזבח אשר תשים "לפניהם" שינהגו כל אחד כבוד בחבירו וילמדו ק"ו מאבני המזבח (והנה לאדם חשוב ונכבד במעלה ממנו אין דרק לבזותו רק למי שהוא נתון תחתיו וזה שסמיך ליה כי תקנה עבד עברי) וק"ל:

מזבח אדמה תעש' לי וגו' כי חרבך הנפת עליה ותחלליה וכו' אשר לא תגלה ערותך עליו, י"ל ההמשך כי העובדים להשרים העליונים להם יתכן להקריב ולהקטיר כמ"ש רמב"ן פ' אחרי אך עבדי ה' שאין אמצעי בינינו לבין אלקינו אין מקום לקרבנות כי כלום חסר, ומשו"ה כתב הרמב"ם במורה שאיננו אלא להרחיק טעות עע"ז ממחשבותינו וצווח הרמב"ן ר"פ ויקרא א"כ אין כאן קדושה ולא ריח ניחוח אע"כ הוא סוד נשגב כמ"ש רמב"ם בעצמו סוף ה' מעילה, והנה הזהיר לא תעשון אתי אלהי כסף שאין אמצעי ביני וביניכם והוה סד"א אין מקום לקרבנות קמ"ל אפי"ה מזבח אדמה תעשה לי והוה סקד"א איננו קודש אלא הוא רק להוציא מחשבת ע"ז מדעתינו קמ"ל לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה גם לא תעלה במעלות וגו' שמע מינה קודש קדשים הוא:

אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וגו' ע"כ לא תעשון אתי פי' אין אתם עושים עמי כלום כי איני צריך לכם אם תצדק מה תתן לו אלא הכל לטובתכם אך בכל זאת לא תעשון לכם אלהי כסף ואלהי זהב להרבות לכם כסף וזהב [אשר תתגאו על ידי זה כמש"כ וכסף וזהב ירבה לך וכו' ורם לבבך] אלא מזבח אדמה תעשה לי נפשי כעפר לכל תהי' כאדמה שהכל דשין עליה, אך בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ברכה עליונה להדבק בהי"ת וכעין מהופך בכל מקום אשר ברכתיך אזכיר שמי כלומר אזכיר שמי עליך, ע"ד וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך וע"ד סיום ברכת כהנים ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם:

מה שחנני השי"ת בסוגי' דמות צורות לבנו' מס' ר"ה ומס' ע"ז מ"ג ע"א שנת תקע"א לפ"ק (לשבת ב' דחנוכה).

תנן התם דמות צורות לבנות, כתב רש"י צורות לבנות גרס' יראה דרצה בזה דלכאורה אפשר לומר שהי' לו עיגול אחד חציו שחור וחציו לבן כדמות כדור הלבנה וכשהי' מראה ההדיוטות הי' מקמץ ומראה להם קצת ממנו רצועה קצרה ברצותו מרחיב וברצותו מקצר ונמצא שלא היה לו אלא צורה אחד אמנם לא נראה כן כיון דהי' אפשר להתלמד בחצי עיגולי' שני' או שלשה א' רחב מחבירו כפי שיעור הנראה בשעת חידושה, א"כ לא הותר לו לעשות כדור שלם, לפי התירץ להתלמד שאני שאותו התירוץ פסקו הפוסקים, ומהטעם שיבואר לקמן אי"ה, ע"כ פי' רש"י צורות לבנות גרסי' לשון רבים שהי' לו חצאי עיגולים הרבה לא ראי זה כראי זה ולא כדור א' שלם ואפי"ה מקשה הש"ס ומי שרי משום דלמראה עיני בני אדם נראה שזה דמות לבנה וכאשר יבואר זה אי"ה:

ומי שרי בתשובת מהר"ם אלשיך הקש' מאי טעמא לא תי' מיד אחרים עשו לו (ולא ידעתי מ"ט לא קשי' נמי דהיה לו לתרץ להתלמד שאני ויבואר לקמן אי"ה) ולפענ"ד לפי מה שכתב תוס' ביומא נ"ד דמדכתיב תרי קראי לא תעשון אתי ולא תעשון לכם חדא אתי' לאסור אפי' ע"י אחרים אותן שבמדור העליון וחדא להתיר ע"י אחרים אותם שבמדור התחתון, והשתא י"ל דהס"ד דלא מייתי שום ברייתא רק קרא כדכתיב הוה ס"ל מדכתיב נמי לא תעשון לכם לאסור אפי' ע"י אחרים שלא יהי' מצוי' לכם, א"כ הרי דאסור אפי' כל משמשי' ע"י אחרי' אבל לבתר דמייתי כל הנך בריתות ידע דאיכא לחלק בין משמשי' למשמשי' ולאוקמי איסורא למשמשי' שבמדור העליון אותם אסורים אפי' ע"י אחרים אבל אותם שבמדור התחתון מותרים ע"י אחרים:

ולפ"ז מוכח דשמעתין ס"ל דלא תעשון לכם אתי לאיסורא לא ימצא לכם כלל אפי' ע"י אחרים, דאי ס"ד כשיטת תוס' שם דלכם משמע התירא אתם לא תעשון אבל אחרים יעשו לכם, והיינו במדור תחתון ורישא לא תעשון אתי סתמא משמע אפי' ע"י אחרים מוקמי' לעליון, א"כ קשה לפי הס"ד דלא ידע לחלק והוה ס"ל רישא וסיפא דקרא תרווי' בחדא מלתא מיירי א"כ הרי הותר בפי' ע"י אחרים דכתיב לא תעשון לכם אתם, אבל אחרים יעשו, א"כ ה"ל לשנויי מיד אחרים עשו לו, אע"כ דהוה ס"ל לא תעשון לכם לא ימצא לכם וכנ"ל וק"ל, עיי' מנחות מ"ב יעשו להם אחרים וגו':

והנה הר"ן הקשה לדעת מהר"מ מר"ב (שהוא תוספ' יומא הנ"ל) מאי מקשה מר' יהודה סמי עיני' דדין הא משמע שהיה לו צורת אדם בטבעתו ואותן שבמדור העליון אסור אפי' אחרים עשו לו לדעת מהר"מ הנ"ל, ולפענ"ד לק"מ לפי הנ"ל דלשמעתין נפקי איסורא מלא תעשון לכם ומוקמינן למדור העליון והיתירא מלא תעשון אתי והנה מיניה דרשינן נמי לא תעשון אותי נמצא הותרה צורת אדם ע"י אחרים אעפ"י שגם הוא ממדור העליון וגזירת הכתוב כך הוא ע"כ לפי אותה שיטה:

והנה מהר"י טראני בתשובה ח"ב בתשובת השייכים לי"ד סי' ל"ה כתב מה שמחלק הרמב"ם בין צורת אדם דמותרת בשוקעת ושארי צורות אין חילוק ביניהם דהאסורים אסורים בין שוקעות בין בולטות, והר"ן תמה מנ"ל הא, כתב הוא ז"ל דנפקא לי' משום דקשיא ליה קושי' התוס' דלמה צריך לאסור דמות ד' פנים בהדדי תיפוק לי' משום צורת אדם אע"כ לחלק דצורת אדם לא מתסר אלא בבולטות ומסברא שכתב הר"ן, אבל דמות ד' פנים נאסרים אפי' בשוקעת, והנה לפי הנ"ל לא מוכח מידי די"ל לחלק באופן אחר דצורת אדם מותר ע"י אחרים משא"כ ד' פנים, ולעולם לחלק בין שוקעת לבולטות גם בשארי צורות, והאמנם לק"מ דאיהו לא פסק הך תי' דאחרים עשו לו אבל אהש"ס קשה בתר דמסיק הך דאחרי' שרי' א"כ תו לא הוה צריך לדחוק דר"ג עשו לו אחרי' ולא חייש לחשדא דאיכא למימר חייש לחשדא ולא עשו לו אחרים אלא שוקעות היה דגם בלבנה יש לחלק ואי מההכרח דמהרי"ט הנ"ל זה אינו דאיצטריך קרא לחלק בין אדם לד' פנים בעשיית אחרים אם לא נאמר דשמעתין ס"ל דלכם מורה התירא ולא תעשון אתי איסורא ואדם נמי אסור ע"י אחרים וא"כ הדרה קושי' הר"ן הנ"ל לדוכתא, וע"כ צ"ל דבלא שום ראי' מקרא ס"ל להש"ס דאין לחלק ביין בולטת לשוקעת בלבנה כיון שכן הם ברקיע וכמש"כ תוס' והר"ן דלא כמהרי"ט שהוציא כן מהכרח הנ"ל:

ובתשוב' מהר"ם אלשיך הקשה מאי קושי' דלמא דוקא צורה שלימה אסירא ור"ג לא עשה אלא כחצי לבנה, ותירץ דמוכרח דאפי' כחצי צורה אסורה דהרי קתני לאסור צורת מלאכים שרפים ואופנים וא"א לצייר צורתן בשלימות אע"כ אפי"ה אסור ע"ש ולפענ"ד אין זה פשוט כל כך דא"א לציירן בשלימות אלא מכח קושי' התוס' שהקשו תיפוק לי' דאסור לצייר צורת אדם והיינו צורת מלאכי השרת ותי' שאינם דומין שאין להם עורף וכהאי גווני, ועפי"ז מיושב פסק רמב"ם דלא הביא שום תירוץ מתי' הש"ס לא אחרים עשו לו, ולא להתלמד שאני, הנה הך דאחרים עשו לו גם הרי"ף לא מייתי ויבואר לקמן אי"ה אך הך דלהתלמד הרי"ף מייתי לי' והרמב"ם לא מייתי ליה ויראה דודאי שינויי' דחיקא הוא, דניהו דקתני להדיא בבריית' מ"מ בריית' קאי באיסור למוד חקותם ונימוסי' שלהם על זה שייך אם אינו לומד לעשות כמוהם רק להבין ולהורות שפיר דמי, אבל הכא שהמעשה נאסר, לנו יאמר אדם שיזרע כלאים להבין ולהורות הלכות יניקת כלאים, ויבשל בשר בחלב להבין ולהורות שיעורו וכה"ג א"כ התירוץ הוא דוחק מפני קושית הש"ס, וס"ל להרמב"ם דהך קרא דאתי אותי לא תעשון אותי אביי הוא דדריש לי' הכא, אבל רבא לא ס"ל כלל וכמש"כ תוס' בר"ה ד"ה חוץ מפרצוף אדם בתחילת דבריהם, ונהי דמ"מ לרבא נמי אסור פרצוף אדם משום שהוא צורת מלאך ושרף מ"מ לא מפיק לי' מאותי, אלא משום שהוא בכלל פרצוף שבמדור עליון ומשו"ה לא הוה מצי לשנוי' כל הפרצופים מותרין חוץ מאדם בעשה, דבשלמא לאביי נאסר אדם משום שהוא בצלם אלקים וכתיב אותי א"כ לא מיירי כלל מאותם שבמדור העליון א"כ כל הפרצופו' מותרות היינו פרצפות שלמטה בהמה חיה ועוף, משא"כ לרבא לא דרש אותי ולא נאסר אדם אלא משום שהוא בכלל מלאכי שרת, וא"כ כל הפרצופות מותרות אהי קאי דהא אדרבא כל אותם שבמדור העליון אסורין וקושי' זו הקשה ר' אליקים שבמרדכי שהביא ב"י וכן הוא בתשובת מהר"ם מר"ב ע"ש, נמצא לרבא אין הכרח שתהיו פרצופו' מלאכי שרת פרצוף חסר, וכיון שאין הכרח לק"מ לר"ג דאמרי' שלא עשה לבנה שלימה וממילא לא אתאי' לתי' הש"ס אחרים עשו, או להתלמד ונאסר הכל:

ובטו"ז הקשה לרמב"ם דפי' גבי מוצא צורת חמה ולבנה דאין הכוונה על כדור חמה ולבנה אלא צורות המיוחסים להם כגון מלך יושב על עגלה ע"ש ופסק כן רמ"א סי' קמ"א א"כ לא מקשה הש"ס אר"ג דהא ר"ג לא עשה אלא כדור לבנה או אפי' רק חצי עיגול ולא צורת מלך יושב בעגלה או באופן אחר, ותי' ז"ל דלענין עשי' גזירת הכתוב הוא ואין לחלק ע"ש והנה לפמ"ש רמב"ם טעם דאיסור עשיי' שלא יבואו למשוך אחריו ולעבוד הצורה ההיא א"כ שפיר הוה מצי לחלק כנ"ל והדרה קושי' הטו"ז לדוכתא ונ"ל דא"א לומר כן דא"כ למה ליה בשמים ממעל לרבות חמה ולבנה וגו' ואי משום דהתם מיירי לעבדם אדרבא הא למה לי קרא השתא בלא לעבדם אסור מכ"ש כשעושה לעבדם ודוחק לומר לעבור בשני לאוין וכמש"כ התוס' ביומא הנ"ל, ועכ"ח הוה ס"ל דהתם מיירי בצורות המיוחסות להם והכא מיירי בעיגול כעין חמה ולבנה ומקשה שפיר:

עוד י"ל דלפום סוגי' דשמעתין משמע דמהאי קרא נפיק נמי איסורא מן התורה שלא לעשות בית תבנית היכל וגו' והתם לא שייך טעמא של רמב"ם שלא יבואו לעובדן וע"כ גז"הכ הוא, ואין לחלק בין עושה צורת המיוחסת לשמש וירח או לעושה עיגול הדומה להם:

ובדברי' יתיישב היטב מ"ט לא הקשה מיד מברייתא דמייתי באחרונה דמפורש בה חמה ולבנה, ועיין מה שנדחק מהר"ם אלשיך, ולפי הנ"ל אתי שפיר דמבריית' דחמה ולבנה לחוד לא הוה מצי להקשו' דה"א כקושי' הטו"ז דמיירי בצורות המיוחסות ולא בעיגול לכן המתין עד דמייתי תחלה הך דלעבדם שמזה מוכח דאיסור עשיי' מיירי דוקא בעושה העיגול ובאיסור דלעבדם מיירי בעושה צורה המיוחסות, דאי לאו הכי תרתי למה לי, ושלא יאמר האומר, מוטב שנאמר תרווייהו מיירי בצורה המיוחסת ולעבור בשני לאוין, ויהי' טעם איסור העשיי' כמש"כ רמב"ם שלא יגרר אחריהם, משנא' שהוא גזי"הכ בלי טעם, ע"כ הקדים עוד לאתוי' דברי אביי דס"ל דגם איסור כלי מקדש נפקא מהך קרא והנך עכ"ח גזיה"כ הוא דלא כרמב"ם, א"כ הכא נמי לימא הכי:

ומיהו הוה מצי לתירוצי ולומר ר"ג צורות לבנות חסירות הי' לו וליכא איסור אם אינם בשלימותם, משו"ה מייתי תחלה הך דלא תעשון דמות שמשים שבמדור העליון וקשה תיפוק לי' דכתיב לא תעשון אותי שהוא צורת אדם וצ"ל כתי' התוס' שא"א לצייר צורה מלאכי שרת שאין דמותם כדמות אדם, וא"כ מוכח אפי' צורה חסירה אסורה והקשה שפיר מלבנה והן הנה דברי מהר"ם אלשיך שהבאתי לעיל:

ועדיין הו"מ לתרוצי ר"ג עשה צורה שוקעת ולא מתסיר אלא בולטות, ע"כ מייתי תחלה דמות ד' פנים וקשה קושי' התוס' דתיפוק לי' משום צורת אדם, וצ"ל כתי' מהרי"ט דאדם מותר בשוקעות משא"כ שארי צורות העליונות וה"ה לבנה כמש"כ הר"נ א"כ קשה שפיר נמצא לא הו"מ להקשות בלי צירוף כל הברייתות ביחד:

והנה הרמב"ם דכתב הטעם משום שלא יגרר אחריהם לעע"ז, נ"ל דס"ל דבהא פליגי הני לישנא דללישנא קמא גזיה"כ הוא בלי טעם א"כ יש להתיר ע"י אחרים דגז"ה הוא לא יעשה אבל אחרים יעשו, ולהך לישנא אסור מן התורה ג"כ לעשות בית תבנית היכל ולהך סברא לא שייך להתלמד עביד דמה בכך כיון שגוף המעשה מתועב, ואמנם אידך לישנא ס"ל דטעמא דקרא משום שלא יבוא לגרור לעבוד הצורה ההיא וא"כ אסור אפי' ע"י אחרים ושריא להתלמד דאיכא למימר לא תלמד לעשות אבל לא להבין ולהורות וה"נ כיון שאין המעשה בעצמו מתועב רק משום גזירה שיעבדנו ואע"ג דאכתי שינוי' דחיקא הוא דאין דומה עושה מעשה ללומד, מ"מ הך תי' הוה ס"ל הכי, וסמיך הרמב"ם על זה התירוץ השני, כמו הרי"ף ואע"ג דכבר כתבתי לעיל דלדינא ס"ל לרמב"ם אפי' להבין ולהורות אסור מ"מ בהא סמוך עליו לפרש הטעם משום שלא יבוא לעע"ז ואסור אפי' ע"י אחרי' ומשו"ה לא מייתי בהלכות ע"ז הך דבית תבנית היכל רק בהלכות בית הבחירה, ושם משמע שאין לוקין עליו רק שאסורו מדרבנן שלא ישמש בשרביטו של מלך הכבוד ית"ש, וכן ראיתי בס' אחד מהאחרונים, והיינו מטעם הנ"ל דללישנא בתרא האמת כן הוא, וכן משמע בבריית' דבית תבנית היכל לא מייתי לא תעשון אתי כמו בכל שארי בריתות אע"כ לא מקרא מייתי לי' אלא מדרבנן ודלא כמשמע ממהרי"ק שהוא איסור דאורייתא:

בית תבנית היכל יש לדקדק אמאי ל"ק היכל ת"ה וכן י"ל באכסדרא תבנית אולם, וי"ל דלא מיבעי' היכל ממש אלא אפי בית שיש בו חדרים הרבה ואין ענינו להיכל, ולמראית עיני איש אינו נראה כהיכל כלל, מ"מ אסור משום שיווי ארכו ורחבו, ונראה מפני זה כתב רש"י שאם אינו שוה ממש בארכו ורחבו לית לן בה משום שהוא בית, אבל אי הוה היכל היה מודה רש"י דאפי' אינו שוה ממש לארכו ורחבו מ"מ כיון דלפי ראות עינים הוא דומה להיכל ה"ז אסור משום דלפי ראיית עין נראה כהיכל וכמו שמוכיח השואל במהרי"ק מדמפליג בין מנורה בת ששה ושמונה לבת ז' ולא מפליג בבת ז' גופא בין גבוה י"ח טפחים או פחות, ולחנם נדחק בזה מהרי"ק:

וכן נראה באולם תבנית אולם היה במשמעו שהי' בונה אולם לפני בית הפנימי, וזה פשיטא דאסור, אבל אכסנדרא משמע שהוא בנין בפני עצמו אינו נסמך לבנין אחר כלל, ומ"מ כיון שהוא דומה לאולם בארכו ורחבו אסור, ועל זה יפה הקשה תוס' דע"כ הך אכסדר' נבנית ג"כ רק רובו פתוח ומעוטו סתום כמו האולם דאל"ה איזה ערך יש לו עם האולם שהרי אינו נבנה להיות אולם לחדר שלפנים ממנו, וע"כ אין לו ייחוס אלא בשיווי הבנין וא"כ ע"כ אינו פתוח כולו רק רובו וא"כ איך קרי לי' אכסדרא, ועל זה תירץ תוספ' כיון שע"כ רובו פתוח קרי לי' אכסדרא, נמצא זה הפי' מסכים עם פירושו של החכם צבי, אבל לדינא דברי מהרי"ק נכונים:

ואמנם בתוס' דיומא כ"ד ע"ב קאמר טעם אחר שמותר אם אינו מכוון בארכו ורחבו דא"כ לא יעשה אדם שום כלי אכילה ושתי' ושלחן שיאכל עליו ע"ש, ועדיין אני אומר היינו בשארי כלים שכל אדם צריך להם א"כ לא שבקת חי וגם אינו ניכר בזה שמשמש בשרביטו של מלך ית"ש שכן דרך של בני אדם משא"כ במנורה בת ז' קנים שאין מן הצורך להשתמש בכיוצא באלו הקנים רק מפני שכן היה במקדש זה אסור אפי' אינו מכוון ממש לאותה המנורה ועיין בתבואת שור במס' ר"ה:

ולפי האמור נ"ל בשלחן תבנית שלחן יש לומר דלמ"ד עושין כלי שרת של עץ נמצא אסור לעשות שלחן של עץ א"כ לא שבקת חי וע"כ להתיר אם אינו שוה ממש בארכו ורחבו ואז מותר אפי' בשל זהב, אמנם למאי דקיי"ל אין עושין של עץ א"כ מותר להדיוט לעשו' של עץ א"כ של מתכות אסור אפי' אינו שוה לשל מקדש בארכו ורחבו והכי קיי"ל, ויש לדון במה שנוהגין לאפות מצות על שלחנות של נחשת, ועיין עוד בסמוך דבר דרושיי שייך לכאן:

כדרך שעשו בית חשמונאי וגו' הרא"ם בביאורי סמ"ג הקשה מה תועלת בנס חנוכה הא השמן מתטמ' בהמנורה שנעשית בטומאה, ע"י טמאי מתים, ותי' שהי' מנורה של עץ ומייתי משמעתין, וראיתי מי שהבין דפשוטי כלי עץ אינו מקבל טומאה וליתא דהא ע"כ הנרות עשויי' לקבל שמן, אבל הטעם הוא מפני שאינו מטלטל כשהיא מלא שמן וכלי עץ איתקש לשק שיטלטל מלא וריקם משא"כ כלי מתכות, ועיי' במס' מגילה כ"ז ע"ב ותמצא כדברינו:

ובתשובת שער אפרים הקשה תינח לר"י בר' יהודא אבל לרבנן מאי איכא למימר, וכן הקשה בס' אלי' רבה סי' תר"ע ועיי"ש בב"ח, והנה ראיתי בפנים בביאורי רא"ם שכ' לפני זה שהקש' הא יכולים לעשות שמן בטומאה ולהדליק בציבור דדחי טומאה, כשם שדחי שבת, ותי' דעשיית השמן הוה רק מכשירי מצוה ואינו דוחה טומאה כשם שאין הבאת האיזמל למילה דוחה שבת, ואמנם דבריו אלו מחוסרי הבנה לפע"ד מה ענין זה לכאן בשלמא בהבאת האיזמל איכא חילול שבת בהוצאה מרשות לרשות אינו דוחה שבת מפני שהוא רק מכשירים משא"כ עשיית שמן בטומאה אין שום איסור ואחר שכבר נעשה בטומאה, והוא מדליק בו בפנים זה הוא גוף המצוה כמו שחיטת פסח הבא בטומאה, נמצא כי דבריו צ"ע:

מ"מ לפי דבריו אלו אין מקום לקושייתו שהקשה מה תועלת בנס הא השמן הי' מתטמא במנורה הא בודאי היה תועלת דאלו לא נעשה נס לא היה אפשר לעשות שמן אחר מטעם הנ"ל דהעשיי' ה"ל מכשירין, ולא היה אפשר אלא ליקח שמן ישן שכבר היה טמא והוא עצמו כתב לעיל מזה שהכל הי' טמא מטומאת ע"ז של גוים שלר"ע מטמא כנדה ע"ש וא"כ הא קיי"ל טומאת מת היא שהותרה או דחויי' בציבור משא"כ זבין ומצורעי' ונדה וא"כ שמן של טומאת ע"ז לא דחי בציבור משא"כ של טומאת מת מחמת שנגע במנורה שנגמרה ע"י טמאי מתים הותרה או עכ"פ דחויה בציבור וא"כ לק"מ קושי' הרא"ם הנ"ל, וצ"ל דקושייתו לרבנן ריש פרק ר"ע במסכת' שבת דס"ל טומאת ע"ז נמי כמת ולא כנדה ע"ש א"כ גם היא הותרה בציבור, והקשה שפיר לדדהו מה תועלת בנס, ולפי"ז יפה תירץ דהנך רבנן מצי סברי כר"י בר' יודא דמכשיר במנורה של עץ ואינו מטלטל מלא וריקם ואינו מקבל טומאה, ומעתה לק"מ קושי' שער אפרים דלרבנן מאי איכא למימר דס"ל של ברזל היתה, אינהי יש לומר דסברי כר"ע דע"ז מטמא כנדה ובלא"ה לא קשה קושי' הנ"ל:

אלא לכאור' לדינא לא אתי' שפיר דקיי"ל כרבנן דר"ע דע"ז מטמא כמת וקיי"ל כרבנן דר"י בר' יהודה דדרשינן כל התורה בכלל ופרט ואסור לעשות מנורה של עץ וא"כ הדרה קושי' לדוכתה, והנה יש לדקדק בש"ס מה עלה על דעת ר"י בר"י להביא ראי' מחשמונאים ואיזה הכרח היה לו שהיה להם מנורה של עץ ועת"ח שנדחק, וגם על רבנן קשה מה ראו בכל האריכות וחפום בבעץ והנה בס' אלי' רבה מייתי בשם מלבושי יו"ט מהגאון תי"ט שכ' לישב קושי' הרא"ם הנ"ל שהדליקו בגולמי כלי מתכות שאינו מקבל טומאה ואליהו רבה הקשה א"כ אין מדליקין עליו ג"כ רצונו לומר דלא הוי כלי לענין מנורה, ולפענ"ד הא קי"ל דאפי' נגמר הכלי רק שעתיד לשוף או לכרכר אינו מקבל טומאה, נמצא שהכלי נגמר לגמרי ונהי במחוסר שיפה שייך הקריבהו נא לפחתך מ"מ במחוסר כרכר ופרש"י פ"ב דחולין כ"ה ע"ב שחשב לצור עליו ציורין מועיל מחשבתו שלא לקבל טומאה, ומ"מ פשוט לענ"ד דמדליקין עליו וא"כ ככה היה במנורה של חשמונאים שחשבו עליו בכנ"ל ולא גמרו מחשבתן עד אחר שמונה ימים והיה טהורה באותן הימים ודברי מלבושי יו"ט נכונים:

ולפי"ז נ"ל דהיינו דברי ר"י ב"ר יהודה שהי' קשה לו קושית הרא"ם הא מתטמא השמן ע"י מנורה טמאה ע"כ עשו מנורה של עץ ודרשו ריבוי ומיעוט וריבוי וכתירוץ רא"ם ועל זה השיבו רבנן לא כן הוא אלא של ברזל היתה אלא שחשבו עליו לחפותו בבעץ ולא גמרו מלאכת החיפוי עד אחר החנוכה ונמצא לא היתה טמאה כלל וא"ש, וגם דברי רא"ם נכונים:

אלא שראיתי במגילת תענית שכתוב הכניסו שבעה שפודין של ברזל וחיפום בבעץ והדליקו בהם ע"ש ומייתי לי' בשער אפרים ובאלי' רבה שם, ומשמע שהדליקו בהם אחר החיפוי א"כ כבר נגמרה מלאכתה קודם הדלקה והדרה קושי' לדוכתה, ע"כ נ"ל באופן אחר דבלאה"נ לא קשה מידי קושי' הרא"ם דודאי אינו דומה המדליק שמן במנורה שמתטמא ע"י טמא מת הוה לי' שמן שני לטומאה דעדיין לא גזרו על המשקין להיות תחלה, משא"כ כשהיו טמאין עושין שמן או שלקחו שמן ישן שנעשה כבר ה"ל שמן בעצמו ראשון לטומאה ע"י מגע טמאי מתים עצמם ומאי קושיין, וי"ל תינח למ"ד דטומאה דחוי' היא בצבור וכל מה דאפשר לאהדורי פורתא בטהרה מהדרינן א"ש אך למ"ד הותרה ולאותו מ"ד לא מטרחינן כלל עיין ביומא וי"ו ע"ב א"כ מאי נפקא לן מינה ושפיר הקשה, וע"ז יפה תירץ דאותו מ"ד ס"ל כמ"ד מנורה של עץ היה ולא מקבל טומאה, והשתא י"ל ר"י ב"ר יהודא כאבי' ר"י ס"ל טומאה הותרה בציבור דס"ל הכי ביומא ז' ע"ב ומש"ה היה מכריח לומר בשל עץ הדליקו דאל"ה לא היה תועלת בנס כלל:

ועדיין יש לפקפק הא סתם ספרא ר' יהודה וידוע דתנא דבי רב שהוא ספרא איהו דרש כלל ופרט וא"כ אסור להדליק בשל עץ במקדש ור"י הא ס"ל הותרה א"כ מאי איכא למימר וי"ל כנ"ל שחיפום בבעץ אחר שמונה ימי חנוכה וברייתא דמגילת תענית דס"ל הדליקו מיד ס"ל דחוי' הא בציבור:

א"נ יש לומר דאפשר מאי דאמר הש"ס בפשיטות דתלי' בפלוגת' אי דרשי' כו"פ או רבוי ומיעוט כל זה אמר הש"ס לרווחא דמלתא, אבל לעולם אפשר אפילו הדרש כו"פ נמי מתיר מנורה של עץ והוא עפ"י מה שכתב תוס' יומא נ"ד ע"ב הנ"ל מדכתיב ב' פעמי' לא תעשון אתי ולא תעשון לכם מחלקינן בין שבמדור לשבמדור התחתון שהם מותרין ע"י אחרים, והנה הרי"ף ורמב"ם דלא פסקו כהך תירוצא דאחרים עשו לו א"כ קשה תרתי קראי למה לי, והנה רש"י בחומש פי' ממכילת' דסיפא אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם שלא יעשו כרובים של כסף בבית המקדש ע"ש וראיתי במכילתא בזה הלשון הואיל ומצינו בכל כלי שרת אם אינו מוצא של כסף עושה של זהב ה"א כרובים ג"כ אצטריך אלהי כסף נמצא מדאיצט' אלהי כסף מוכח דשארי כלי שרת זהב לאו דווקא ה"ה לכל מיני מתכות ואייתר כלל ופרט דמנורה להתיר של עץ:

ויש לדחות ולומר דמדאיצטריך דכרובים לא מוכח אלא כסף ולא שארי מיני מתכות ואיצטריך כלל ופרט וכלל להתיר של שארי מיני מתכות, אבל לעונם של עץ לא, אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא, ומן המורם באנו ליישב מאמר תמוה במס' קידושין ס"ו ע"א מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלי' שבמדבר וכבש שם וגו' ע"ש בפנים ובמהרש"א ח"א הקשה שם מ"ט שתקו רבנן כל ימיו של ינאי ועבד עבודה משום דבדיעבד כשר עכ"פ מדכתיב ברך ה' חילו, ועתה ע"י הקמת ציץ בין עיניו נתעוררו, תו קשי' לי על הצדוקי הזה מה ראה עתה לומר לבן של פרושי' עליך, וגם מה ענין הסיפור בשלחנות של זהב מה איכפת לן בזה, תו קשי' לפי המובן הקם להם בציץ שבין עיניך שיתראה עם הציץ שעל מצחו, א"כ הו"ל למימר בציץ שעל מצחך ששם הוא מקום הציץ ולא בין עיניו, ואעפ"י דדרשי' בין עיניך בגז"ש מקרחה בין עיניך שהוא מקום הנחת תפילין מ"מ בלשון בני אדם לא יכון לדבר כן, ועוד שהצדוקים אינם מודין בדרשה ההיא ומפרשי' בין עיניך כפשוטו, ע"כ נ"ל לפי הנ"ל ואקדים דכתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת וה"ל כלל ופרט לא יקום ע"א כלל לכל עון ולכל חטאת פרט אין בכלל אלא מה שבפרט לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם לאיסורי' ולעדות אשה וכן הוא בספרי ומייתי לי' פ"י בכתובות בסוגי' דתרי ותרי ובגיטין בדוכתא טובא, אמנם מאן דדריש ריבוי ומיעוט ה"ל ריבוי ומיעוט ומרבינן שאינו קם כלל רק לשבועה, והנה ינאי בעת שמחתו רצה לברר לעין כל כי כשר לעבודה מדינא ולא רק בדיעבד ע"כ במסיבת כל חכמי ישראל ציוה להביא שולחנות של זהב והנה אי דרשינן כלל ופרט אין עושין במקדש שולחנות של עץ ומותר לכל אדם לעשות שולחן של עץ, וא"כ אסור לעשות שלחן של זהב אפילו ארכו ורחבו אינו שוה לאותו של מקדש כמו שביארנו לעיל כדעת מהרי"ק דאפילו אינו שוה ממש לשל מקדש נמי אסור, אך מדשתקו חכמים ולא מיחו מבואר דס"ל מותר לעשות של עץ במקדש, ואסור לכל אדם לעשות שלחן אפי' של עץ וא"כ ע"כ להתיר אם אינו שוה ברחבו וארכו דאל"כ לא שבקת חי וכמ"ש תוס' ביומא כ"ד ע"ב הנ"ל, וא"כ איקבע הלכה דדרשינן ריבוי ומיעוט ולא כלל ופרט וממילא אין עד אחד נאמן באיסורין ומכש"כ לפסול אשה מבעלה וא"כ אמו כשירה לכהונה והוא כשר לכהן גדול זהוא כוונת ינאי בהביאו שולחנות של זהב:

אמנם אליעזר בן פועירה א"ל לבם של פרושי' עליך ר"ל אע"ג שלא אמרו לך דבר מ"מ לבם עליך כי בלבם ס"ל כו"פ וכלל וע"א נאמן באיסורין ואתה פסול לכהונה ואינם מוציאים זה מפיהם עד שתקם להם בציץ שבין עיניך דוקא, כי מה ששתקו עד עתה הוא משום שנעשה נס לאבותיך החשמונאים במנורה שבמקדש וקשה קושי' הרא"ם מה תועלת בנס הי' הלא מתטמא ע"י המנורה וע"כ שהכניסו מנורה ש"ע וס"ל לחשמונאי' ג"כ ריבוי ומיעוט ועושין כלי שרת של עץ ומדנעשה נס עי"ז הרי משמים הסכימו על ידם ואין להפרושים להרים ראש בפרהסי' לומר כו"פ דרשי' אמנם בלבם הם צפונים משום שס"ל אפי' הסכימו משמים אין משגיחין בבת קול ולא במעשה נסים כמו ר"א שאמר כותלי ביהמ"ד יוכיחו ואמת המים יוכיחו ב"מ נ"ח ע"ב ע"כ בכל זאת לא יגלו לך מצפוני' כ"א ע"י ציץ שבין עיניך, והוא דאם תגלה דעתך דס"ל טומאה דחוי' היא בציבור, תו ממילא לא מוכח מידי שהי' לחשמונאים מנורה של עץ וכמ"ד דדרש ריבוי ומיעוט, די"ל מנורה של מתכות הי' ואי משום קושי' הרא"ם הא הוכחנו לעיל למ"ד טומא' דחוי' לק"מ, ואז כשיראו זה ממך יהיה להם פתחון פה לומר דרשינן כלל ופרט ומאמינים לע"א ואתה פסול מהכהונה, והנה ביומא זי"ן ע"ב ציץ מרצה אפי' אינו על מצחו אע"ג דכתיב על מצחו תמיד לרצון מ"מ מרצה אפי' אינו על מצחו דאל"כ כהן גדול ביוה"כ שאינו על מצחו ואפי"ה מרצה ור' יהוד' פליג וס"ל שאני יוה"כ שטומאה הותרה בציבור ואמר שם ור"ש ס"ל טומאה דחויה, והשתא אמר לו הציץ שהוא על מצחך במקומו הראוי', הסירהו משם ושימהו בין עיניך שלא במקומו הראוי', ולא רצה ליעצו שיסיר הציץ לגמרי שלא להסיר עדיו מעליו, וגם לא לשומו למעלה על ראשו ששם הי' כתר מלכות כמ"ש בזה מהרש"א חידושי' אגדות, ע"כ אמר ליה שישימהו בין עיניו ובזה מגלה דעתו דס"ל אפי' אינו על מצחו מרצה, ועכ"ח משום דראייתו מכה"ג ביוה"כ וא"כ ס"ל טומאה דחוי' וממילא לק"מ קושי' הרא"ם ולא מוכח מחשמונאים דדרשינן ריבוי ומיעוט וממילא יאמרו חכמים שנאמין לע"א ואתה פסול לכהונה וכן הוה:

שאני ר"ג דאחרים עשו לו וגו' מבואר דאע"ג במוצא צורת אדם לא חיישי' לנעבד מ"מ חשדא איכא שמא הוא עובדו משא"כ בשארי פרצופי' דלא שכיחי כולי האי, וצ"ע א"כ לפי"ז אביי ורבא לעיל דדחקי טובא באוקימתא דברייתא לימא דכולהו מיירי באחרים עשו לו וליכא אלא משום חשדא וליכא חשדא בשום פרצוף אלא בפרצוף אדם, אלא מכאן ראי' דלית' להך שינוי' דאחרים עשו לו ומשו"ה פסק הרי"ף כשינוי' בתרא להתלמד שאני וק"ל: