דרוש י פסחים דף קט"ו ע"א אמר רבינא אמר לי ר' משרשיא ברי' דר"נ הכי אמר הלל משמי' דגמרא לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול משום דסבירא ליה מצה בזמן הזה דאוריי' ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא ואפי' למ"ד מצות אין מבטלין זא"ז הני מילי דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן אבל דאורייתא בדרבנן אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלין זא"ז הלל היא דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בב"א ואוכל שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וכו' השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצ"ה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצ"ה וחס"א בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל ע"כ:
והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' חו"מ הלכה ז' כתב. ואחר כך כורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן ואי אכיל מצה בפ"ע ומרור בפ"ע מברך ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע ואח"כ מברך אשר קב"ו על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת י"ד תחלה ומברך אשר קב"ו על אכילת הפסח ואוכל וגופו של פסח וכו' (בזה"ז שאין שם קרבן אחר שמברך המוצי"א חוזר ומברך על אכילת מצה וכו' ומברך על אכילת מרור וכו' וחוזר וכורך מצה ומרור וכו' ואוכלן בל"ב זכר למקדש עכ"ל כתב הראב"ד (על סדר הרישא בזמן המקדש) א"א זה כהלל. מ"מ זה הסדר לא דייק עכ"ל והנה כתב הרה"מ לא נתבאר טעמו. אבל הוא פשוט שהכוונה של הראב"ד הוא כקושיות הלח"מ על הרמב"ם דהנה פסק לכרוך המצה ומרור כהלל ואח"כ כתב לאכול את הפסח ואי כהלל צריך לכרוך פסח מצה ומרור. וז"ש הראב' זה הסדר לא דייק. עיין עוד בלח"מ. והנראה לתרץ דעת הרמב"ם דהנה הוקשה לי הא דאמרינן בגמ' מאן תנא דשמעית לי' מצות אין מבטלין זא"ז הלל הוא דתני' אמרו עליו על הלל שהי' כורכן בב"א ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו דקשה דילמא גם הלל ס"ל מצות מבטלות זא"ז ושאני הכא דגזירת הכתוב הוא (עיי"ש שהוקשה כן בתוס') ועוד הוקשה להרמב"ם ז"ל האיך אפשר לומר שהי' הלל כורך פסח מצה ומרור הרי מצ"ה דצריכין למיכלה כשהוא רעב ומשעה עשירית ולמעלה אסור לאכול כדי שיאכל מצה לתאבון (עיין במ"ל ה' יסודי התורה כל מה שהוא בציוי מן התור' באכילה יש לחוש שלא תהי' אכילה גסה. דלא מיקרי אכילה אפי' לענין אכילת איסור) והנה אכילת הפסח קיי"ל דצריכין מקודם לאכול חגיג"ה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע (ואי קשיא למה לא חיישינן בפסח לאכילה גסה י"ל פסח הוא צלי מאכל מלכים ורווחא לבסומי שכיחא משא"כ מצה פת) ועכ"פ הדין הוא מוסכם בגמ' מבלי חולק ואיך אפשר לומר שהלל הי' כורך פסח מצה ומרור. ותו קשי' לי' להרמב"ם האיך אפשר לומר שהי' כורך כל הג' הנה מכל אחד צריך אכילה בכזית ולכתחילה צריך לבלוע הכזית ביחד וא"כ הרי ג' זתים ואין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה מכל הלין טעמא שפט הרמב"ם הא דהלל הי' כורך ביחד היינו רק מצה ומרור והראי' הוא מפסוק שאמר בפ' בא ושם נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש (היינו להיות צלי אש והוא מאכל מבושם אין קפידא אפי' יאכל באמצע הלילה כי רווחא לבסומא שכיחא משא"כ) ומצות על מרורים יאכלוהו (כורכן ביחד ואוכלן בתחילה כשהוא רעב הן אמת שבגמ' הביאו הפ' על מצות ומרורים והוא הנאמר בפ' בהעלותך בפ' שני אבל הוא אשגרת לשון כי הפסוק הנאמר שם אצרכו לי' בגמ' עיי"ש וע"כ הכוונה על הפסוק הנ"ל ומצות על מרורים וכו' וכנ"ל נ"ל) ובזה יונח לנו הנוסח שאנו אומרים בשעת אכילת כורך כן עשה הלל בזמן שביהמ"ק קיים הי' כורך מצה ומרור וכו' והנה הרבה מהפוסקים הגיהו פסח מצה ומרור כי בזולת זה מהו זכר למקדש (והח"י כתב כיון שאין לנו פס"ח מיחזי כשקרא לומר פסח והוא טעם חלוש כיון שאנו אומרים בזמן שביהמ"ק הי' קיים למה לא נאמר פסח) ולפמ"ש יונח דהלל ג"כ לא הי' כורך הפסח רק מצה ומרור אבל גם להלל בזה"ז אסור לעשות כן דאתי מרור דרבנן ומבטל וכו' אבל מה שאנו עושין כן הוא רק זכר למקדש שאז הי' שתיהן מדאוריי' ואין מבטלות זא"ז. נ"ל:
ע"ד הרמז הנה יש לפי"ז פלוגתא בין הרמב"ם להראב"ד. להראב"ד הכריכה צ"ל פסח מצה ומרור ולהרמב"ם רק מצה ומרור וכבר דברנו כ"פ אשר הנשמות אשר זכו ללמד תורה בישראל הגם שפסקו איזה הלכה עפ"י דרכי הפשט הנה נפשם יודעת מאד. ודבריהם דברי אלקים חיים בפרדס התורה ובודאי יש מבוא גם בדרך רמז ודרוש וסוד לסברת כ"א מהנהו רבוותא. ואומר כעת בדרך הרמז רמז מצות פסח מצה ומרור כתב הרב הגדול מ' דוד דלידא ז"ל בספרו עי"ר דו"ד. פסח הוא הוראה על השגחתו ית' בפרטי הנמצאים דהנה יש מתפקרים הגם שמאמיני' במציאו"ת הש"י. עכ"ז אומרים לגודל רוממותו אינו משגיח בשפלים ועזב י"י את הארץ. והתנהגות הארץ הוא ע"י כוכבי השמים וכסיליהם והנה הוראת הפסח שפסח על בתי ב"י בנגפו את מצרים והבחין בין טפה של בכור וכו' הנה הוא הוראה על השגחתו הנפלאה בפרטיות הנמצאים והנה באה המצוה לקחת הפסח מן הצאן. טלה בכור המזלות שהיה המצריים עובדין אותו באומרם שהוא ראשית ההנהגה ואין השגחה והנהגה גדולה ממנו והנה צונו הש"י לקחת הטל"ה ולזרוק את דמו (שהוא כחו וחיותו) לשם י"י להורות שכח המזלות נתונים נתונים המה תחת השגחתו ושפעו ית"ש ואין להם שום תנועה מבלעדי ויכולתו ית"ש בפרטיות הנה זה הוא הוראת הפסח יורה לנו על השגחה בפרטיית הנה מזה יורה שכר ועונש ע"פ התורה. נ"ל):
מצה יורה על הוראת חידוש העיולם מהמחדש בטובו. דהנה שאור הוא אחד מאחד משא"כ מצה הוא רק מן כח הפועל שעשאה ואינה מן שאר הקדום זה הוראה על חידוש העולם בראה מאין ליש (וכיון שיש חידוש יש מחדש הנה הוא הוראה על מציאת הש"י נ"ל):
מרור יורה על תורה מן השמים. משה רבינו שאל להש"י באיזה זכות יצאו ב"י ממצרים והשיבו הש"י בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את וכו' היינו בזכות התורה. והתורה אינה יכולה להימצא באדם כ"א ע"י (מרירות) יסורין (כמשארז"ל ג' ניתנו ע"י יסורין תורה וכו') וכמ"ש האריז"ל שמן זית זך שאין אדם משיג זך דאורייתא כ"א ע"י מרירות כזית. כתית למאור כשמכתת את הגוף אז מאיר בו אור התורה. ע"כ צריך ללעוס את המרור בל"ב שינים נגד ל"ב נתיבות חכמה שבתורה והנה מרור בגי' מות (אין האורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' שנא' זאת התורה אדם כי ימות) ול"ב נתיבות חכמה שבתורה המה נותנים לו חיים כי החכמה תחיה ע"כ נעשה חירות ממ"ה ע"כ המרור מורה על תורה מן השמים. והנה בג' אמונות הללו היה חטא אדה"ר ע"י פיתויי הנחש. במציאות בהשגחה (שהוא אמונת שכר ועונש) ובתורה מן השמים (והנה הם דברים דקים סתומים איך היה בליל זה חטא אדה"ר אבל מובן להשוקדים על דלתי התורה שהיה מעון פגמים כאלה בדקות) והנה האבות באו לתקן חטא אדה"ר. בא אברהם ופירסם מציאת אלקותו ית"ש בעולם בא יצחק מצד מדה"ד ופירסם אשר אית דין ואית דיין כי יש משגיח ע"כ יש שכר ועונש. בא יעקב ופירסם תורה מן השמים ע"כ הי' איש תם יושב אהלים אהלי תורה זהו תמצית דברי הרב ז"ל בקצרה עם קצת תוס' ביאור שהוספתי בדברים כדרכן של דברי תורה:
והנה ג' אמונות הללו הן המה עיקרי יסודי הדת אשר ע"ז בנה הרב בעל העיקרים טירותיו הן המה מציאת הש"י תורה מן השמים. שכר ועונש (שהוא ע"י ההשגחה) והן המה ג' העיקרים אשר מבוארים בפ' ק"ש בשמ"ע והיה א"ש כידוע. והנה פסח מצה ומרור על ג' עיקרים הנ"ל לתקן חטא אדה"ר שנתפתה ע"י הנחש בג' הנ"ל ע"כ הנה שס"ה ימים בשנה ומהן ז' ימי הפסח ז' ימים נשארים שנ"ח ימים להורות ז' ימים הללו מתקנים חטא הנחש שפיתה לאדה"ר והבי' מות לעולם ע"כ מי שלא אמר ג' דברים הללו פסח מצה ומרור לא יצא י"ח אמירה דוקא בפה כי חיים הם למוצאיהם בפה:
והנה אמר הנביא אותי עזבו ותורתי לא שמרו ודרשו בו חז"ל הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו שהמאור שבה מחזירין למוטב ולכאורה הדברים מתמיהים. ונראה דהנה מי שאינו מאמין בהשגחה (ובשכר ועונש) באומרו עזב י"י את הארץ וכנ"ל. הנה אמר הש"י הלואי אותי עזבו אפי' ח"ו לא יהיו מוכשרים ויאמרו עלי עזב י"י וכו' אם עכ"פ היו שומרים תורתי. דאז המאור שבה מחזירין למוטב כי בתורה מבואר ענין השגחה ושכר ועונש. וכיון שמאמין האדם בנותן התורה ובתורה. הנה ממילא ע"י התורה מתאמת ענין ההשגחה ושכר ועונש:
והנה לפי"ז מצאנו מקום לפלוגתת הרמב"ם והראב"ד. לשיטת הרמב"ם כיון דהוראת המצה מורה על החידוש מהמחדש האחד האמיתי. והוראת המרור על תורה מן השמים די בכריכת השתים הללו ביחד ולא בעינן לכרוך גם הפסח המורה על ההשגחה ושכר ועונש. ויורה לנו בזה מ"ש הנביא הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. יהיה מספיק דהמאור שבה מחזירין למוטב וכנ"ל ולשיטת הראב"ד כיון דעכ"פ ג' אלו המה עיקרי ויסודי הדת. וכמו שהוכיח הרב בעל העיקרים והן המה ג' יסודי הדת המוזכרים בפ' הק"ש מהראוי לכורכם יחד להורות לאדם דלא סגי אמונות האחד או השתים בזולת חביריו והא דאמר הנביא הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו הנה סיימו חז"ל הכוונה דהמאור שבה היה מחזירין למוטב ובודאי ישיגו גם האמונה הלזו אבל לעולם כולהו מיצרך צריכי לקיים הדת ויסודי התורה ואתה הבן:
עוד ע"ד הרמז לפי מ"ש בשל"ה פסח מצה מרור רומזי' אל ג' עמודי' שהעולם עומד עליהם היינו תורה עבודה ג"ח. פסח עבודה ושמרתם את העבודה הזאת מצה אין בה רק קמח ומים א"א קמח אין תורה. מי"ם זו תורה כל צמא לכו למים לחם עני ומצה עשירה. כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר מרור חס"א רמז על יסורין דחס רחמנא עלן למרק עון והוא ג"ח (והנה בגמ' היכי דמי יסורין אפי' הושיט ידו לכיס וכו' הרי אע"ג שעשה עבירות שנתחייב למירוק יסורין הנה חס רחמנא בחסדו הטוב למרק ע"י יסורים קלים וע"כ מרור חס"א והנה הוא ג"ח נ"ל) ועוד רמז ג"ח ע"ד שכתב האריז"ל גומל חסדים טובים לשון הגמל את יצחק מוסר ומובדל הם החסדים שהם החסדים מכוסים ואין אנחנו מבינים ונדמה לנו ליסורין ומרירות נ"ל והנה עמוד העבודה בעוה"ר בטל בזמן שאין ביהמ"ק קיים אבל עמוד התורה שומרת משמרתה ומשמרת העבודה כל העוסק בתורת עולה כאלו וכו' והנה זה שי"ל לסברת הרמב"ם מצות הכריכה הוא רק מצה ומרור מורים על עמודי תורה וג"ח הן המה כל ימי עולם ומכורכים תמיד. משא"כ פסח המורה על העבודה הנה בזמן מן הזמנים אין לו מציאות בעוה"ר עד יערה עלינו רוח ממרום וזה שהיה עושה הלל בזמן שביהמ"ק היה כורך (רק) מצה ומרור להורות לישראל שלא יתייאשו גם בחורבן ביהמ"ק יספוק להם כריכת מצה ומרור תורה וג"ח והתורה משלמ' העבודה כנ"ל ולשיטת הראב"ד וסייעתו אדרבא כורכין פסח מצה מרור להורו' שלעד לעול' אינם חסרים הג' עמודי' דגם בזמן שאין ביהמ"ק קיים הנה תפילת כנגד העבודות וגם תורת הקרבנות שאנחנו עוסקים עקימת שפתינו הוה מעשה ממש ויעלה תמיד לרצון לריח ניחוח לפני י"י:
עוד ע"ד הרמז עפ"י מ"ש עוד השל"ה פסח מצה ומרור רומזים לשלימות הנפש וגוף וממון שיהיו כולם מושלמים לעבודת הש"י (ובענין הנאמר לאברהם אנכי מגן לך ר"ת ממון גוף נפש) פסח רומז על שלימות הנפש כי רמז על ביטול ע"ז ונתקיים כי גדול י"י מכל האלקים (ונפשינו יודעת מאד וכענין שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול י"י וכו' והידיעה הוא בנפש כמד"א ונפשי יודעת מאד) מצה רומז לשלימות הגוף וכענין שאמרו. אדה"ר היה חלתו של עולם ונתגבל כעיסה. מרור שלימות הממון ע"ד שאמרה היונה יה"ר שיהיה מזונותי מרורין כזית וביד הקב"ה גם מרור חס"א שיהיו חסים בממונ' העשירים על העניים. הנה לסברת הרמב"ם א"צ לכרוך ביחד רק המצה והמרור הרומזים לשלימות הגוף והממון והנה אם יהיה כוחות הגוף ותאוות הממון מושלם לו ית"ש הנה הנפש היא חלקי אלקי ממעל והנפש ממילא חפיצה להיות מושלמת. ולשיטת הראב"ד גם הנפש בהיותה מחוברת אל הגוף החומרי מתמשכת בטבע אחר החומר וצריכין להשלימה ע"י התורה וכענין שהשיב רבי לאנטונינוס במשל החיגר והסומא וכו' והבן:
ע"ד הדרש נצטוינו במצות פסח מצה מרור עפ"י מ"ש בס' מקראי קודש (הוא חיבור קדמון מאת הרב הגדול מ' יוסף סאמינא) ג' מצות הללו גם במצרים באו לתקן ג' ראשי עבירו' (ע"ז ג"ע ש"ד ) והוא עפ"י דברי המכילת' משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות עייש"ד שהוכיח דהכוונה הה"ד מג"ע וש"ד) והנה אני ארחיב לך הדיבור קצת בזה דהנה מה שהיו ישראל עובדין ע"ז במצרים זה שמענו מרז"ל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה שהיה קשה בעיניהם לפרוש מע"ז אבל ג"ע וש"ד זה לא שמענו אדרבא אמרז"ל שהיו גדורין מן העריות אחת היתה ופרסמה הכתוב וגם מש"ד נמצא בדברי הזהר שהיו נזהרין אפי' מקטול זרעא במעהא. אבל זאת נמצא לרז"ל שהשר של מצרים טען אצל הים הללו עובדי ע"ז וכו' הללו מג"ע וכו' הללו שו"ד וכו' וי"ל כיון שבאו שם לתקן חטא אדה"ר וכבר ידעת מרז"ל שבעון אדה"ר היה כלול עון ע"ז וש"ד וג"ע (אשר על ג' עבירות הללו מחוייבים כל בת ישראל למסור נפשם שלא יעבור) ע"ז. הנחש אמר דילטור על בריי' ג"ע בא הנחש על חוה ש"ד גרם מיתה לדורות והוא כפשוטו ועוד יש פנימיות בדבר) ע"כ האבות שבאו לתקן חטאו אברהם בא לתקן חטא ע"ז ע"כ השתדל בפרסום אלקוהו ומסר א"ע לכבשן האש לבל יעבוד ע"ז יצחק בא לתקן ש"ד ומסר א"ע לשחיטה לכבוד הש"י יעקב בא לתקן ג"ע. ע"כ היה בן פ"ד שנה ולא ראה וכו' והנה אלו הנשמות שהיו במצרים הוצרכו לתקן כל הנשמו' ונה"ק שנתפגמו ע"י החטא אדה"ר בג' ראשי עבירות הללו הנה כאשר נשקעו במצרים במ"ט ש"ט טען שר של מצרים הרי עדיין הם שקועים הללו וכו' והללו וכו' והנה צונו הש"י בעת צאתינו מאמ"צ ג' מצות הללו שיהיו תיקון לג' ראשי עבירות וכן כל ימות עולם הג' מצות הנ"ל המה תיקון לג' עבירות הנ"ל ולבטל הג' יצרן של העבירות הנ"ל ואבאר לך הענין לפי דרכינו:
מצות הפסח מן הצאן. כבר ידוע ע"ז של מצרים היה טלה שהיו עובדים לבכור המזלות בחושבם שאין שום הנהגה למעלה מן המזלות כאשר הארכנו בזה כ"פ. והנה צונו הש"י ליקח הטל"ה בחדש ניסן זמן תוקף ממשלתו ובעת היות בחדשו בגרם המעלות היינו בי"ד לחדש צוה הש"י לשוחטו וליקח דמו שהוא כחו ולזרקו לשם הש"י להורו' שכחו מסור ביד הש"י ואין שום כח במזל. רק הכל בכחו ושפעו וממשלתו והשגחתו ית"ש לעד והנה הוא ביטול ע"ז וצוה הש"י לאוכלו צלי אש לקיים בו פסילי אלהיהם תשרפון באש ועוד שארי עניינים פרטיי' אשר כולם מורים על ביטול ע"ז כאשר נתבאר במקומות רבים מדרושינו הרי לך מצות פסח לבטל יצרא דע"ז:
מצות המצה לבטל יצרא דג"ע. דהנה ענין חימוץ בעיסה הוא שנכנס בה הרוח ועי"ז מגביה א"ע וכמו כן הוא תאוות העבירה שנכנס באדם הרוח כמ"ש. איש איש כי תשטה אשתו אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ובא לידי זרות הדעת ע"כ אין קישוי אלא לדעת ע"כ לא תיקן עזרא טבילה לד"ת לשום טמא רק לב"ק על שבא מתו' זרות הדעת והוא מובן מדברי רז"ל רצונינו לעשות רצונך אך שאר שבעיסה מעכב הוא השאר דיצרא דעביר' שמחמיץ העיסה בהכנס בתוכו הרו"ח שטות והנה צונו הש"י לאכול מצה שאין בה הרוח והוא לבטל יצרא דג"ע:
מצות המרור לבטל יצרא דש"ד מרור בגי' מו' נמצא לשון מרירות אצל המו' כמד"א אכן סר מ"ר המות ואחריתה כיום מ"ר אשה רעה מ"ר ממו' והנה המצריים מררו את חייהם בעבודה קשה לתקן עון דש"ד הנה בעת צאתינו מאמ"צ צונו הש"י לאכול מרור בגי' מו' וללועסו בל"ב שינים רומזין לל"ב נתיבות חכמה והחכמה תחי' והוא לבטל יצרא דש"ד:
הנה כי כן ג' עבירות הללו המה ראשי עבירות וכאשר האדם נקי מן ג' ראשי עבירות הנ"ל אינהו ואביזרייהו הנה הוא משומר ובא מכל העבירות כי כולם תלויים באלו (כאשר הארכנו בס' דרך פקודך) ע"כ ג' מצות הנ"ל אשר סגולתם לבטל היצרין דג' עבירות הנ"ל ראוי לכורכם יחד ולאוכלם כמצותיו ית"ש. והנה יצרא דע"ז היה מוכן מאז בכח ביד ישראל לבטלו מכל וכל בביאתם לארץ כאשר ביטלוהו אנשי כנה"ג בביאה שני' והקפיד הקב"ה על יהושע והחסיר אות משמו על שלא ביטלו בביא' ראשונ':
והנה מצאנו טעם לסברת הרמב"ם ז"ל שא"צ כריכה רק למצה ומרור שאותן היצרין אין להם ביטול עד אשר הש"י בעצמו יעבור רוח הטומאה מן הארץ משא"כ יצרא דע"ז הנה נתבטל וע"כ פס"ח אין לכורכו עם המצה ומרור ולסברת הראב"ד הנה נאמר דהנה קשה לפי"ז כיון דיצרא דע"ז כבר נתבטל שוב לא נצטרך כלל למצות הפסח אבל נבאר הדבר עפ"י מ"ש בפסוק השמרו לכם פן תשכחו את ברית וכו' ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך י"י אלקיך ע"כ והקושיא מפורסמת וכי ח"ו צוה הש"י לעשות ע"ז (עיין ברש"י) אבל פירשנו הכוונה על ע"ז הנסתרות הנעשית בכוונה לא טובה בעת עשיית מצות הש"י דהיינו עבודה מזוייפת ח"ו כגון שעושה מצות ומע"ט לכבוד ולשבח בני אדם שישבחוהו ויכבדוהו או בעבור ממון וכיוצא הנה כמדומה הוא שעובד את הש"י והוא עובד את זולתו בני אדם וממון והוא ע"ז ממש. ועיין בחו"ה (בחקירתו בשכל) גרע ערך עובד כזה מן עובד הצלמים. בכמה ענינים רחמנא לישזבן עיי"ש. וזה אשר פי' הרמ"ע בפ' כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא רצ"ל שלא יחטא בעשיית הטוב שעושהו בצד מה מזוייף וזהו הפירו' השמרו לכם פן תשכחו וכו' ועשיתם לכם פסל תמונת כל. אשר צוך י"י אלקיך רצ"ל בהדברים אשר צוך י"י אלקיך היינו במצותיו. תעשה לך ח"ו פסל לזה צריכין שמירה יתירה הנה תראה בשגם שאנשי כנה"ג בטלו ליצרא דע"ז הניגלת עכ"ז יש יצרא דע"ז הנסתרת. ע"כ מחוייבים לעשות הפסח גם לעת כזאת לבטל יצרא דע"ז ע"כ גם הכריכה מחוייבת עם מצה ומרור לבטל ג' יצרין כאחד וב"ב את רוח הטומאה יעביר מן הארץ ונשגב ד' לבדו ב"ב אמן:
ע"ד הסוד כתב הרב הקדוש בשל"ה ג' מצות פס"ח מצ"ה ומרו"ר רומזים לזכו"ת ג' אבות (אשר הם מרכבה לג' מדות הב"ד העליון חג"ת) וזכותם עמדה לישראל במצרים (לדונם עפ"י הב"ד העליון לזכות) ועוד כל ימי עולם זכותם לעד לעולם לשבטי ישורין בכל דור ודור מצ"ה כנגד זכות אברה"ם. מצ"ה צריכה שימור. וכתיב בי' באברהם וישמור משמרתי: פס"ח נגד יצח"ק כתיב בי' שני גדיי עזים אחד לפסח ואחד לחגיגה: מרו"ר לעורר זכות יעק"ב דכתי"ב בי' לא שלותי וכו' ויבא רוגז והכל לטובתו ע"כ מרו"ר חס"א דחס רחמנא עלן ופרקינין והנה זכות אברה"ם יצח"ק ויעק"ב הם מרכבה לסוד חג"ת הב"ד העליון אין ב"ד פחות מג' וה"ס חס"ד דין רחמי"ם והנה מדת אברה"ם חס"ד. ומדת יעק"ב רחמי"ם הנה הלכה כרבים לדון את ישראל בחס"ד ורחמי"ם (אברה"ם ויעק"ב) נגד מה"ד (יצחק) ע"כ הכריכה די לדעת הרמב"ן רק במצ"ה ומרו"ר רק בהסכמת החס"ד ורחמי"ם ביחד. אברה"ם יעק"ב יש די ולא בעינן לכרוך הפס"ח הרומז ליצחק מה"ד. ולדעת הראב"ד הנה עכ"פ אין ב"ד פחות מג' והא ראי' אם אמר האחד אינו יודע יוסיפו הדיינים. א"כ בעינן הג' לצירוף הב"ד הגם דהלכה כרבים ובהכרח יצורף השלישי להסכמה. ע"כ בעינן גם הפס"ח לכריכה ושלשתן כאחד טובים והחוט המשולש לא במהרה ינתק והדין מתהפך לרחמים וחסד י"י מעולם ועד עולם לכ"י עד עולם אמן:
עוד נאמר עפ"י מש"ה השל"ה פס"ח מצ"ה מרו"ר רומזי' לאהב"ה את י"י ולירא"ה אותו ולדבק"ה בו (אלו הם ראשי המצות זוכין להעלות כל התור' והמצות ותיכף נצטוינו בהם בצאתינו ממצרים וכ"ה בכל שנה ביום השרשיי יום צאתינו מאמ"צ) מצ"ה מורה על חירות. כי בחפזון יצאת מאמ"צ וכו' הוא בחי' אהב"ה (תשוקה נכבדת בחפזון כענין דרך מצותיך ארוץ וכו') ונק' לח"ם עונ"י כי באהב"ה כלול הירא"ה. מרו"ר מורה על הירא"ה (שמשברת וממררת הגוף ונק' חס"א כי בירא"ה כלולה אהב"ה פס"ח מורה אשר הש"י שידד בכור המזלות מזל טל"ה שהיו המצריים עובדין אותו. ובזה נתוודע כי י"י הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ע"כ אין לדבוק כ"א בו ית"ש עכ"ד. והמשכיל יתבונן שאלו הג' מצות ירא"ה אהבה דביקות הם בחי' חג"ת והנה מצות ולדבק"ה בו. דרשו חז"ל וכי אפשר לדבוק בו והלא כתיב כי י"י אלקיך אש אוכלה הוא אלא כל הדבק בת"ח מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה:
הנה לפי"ז י"ל לדעת הרמב"ם מצות הכריכה דוקא מצ"ה ומרו"ר הרומזים לב' מצות ירא"ה ואהב"ה כ"א כלול בחבירו כנ"ל והמה שייכים כביכול בעצמותו ית"ש היינו לאהב' אותו ולירא' אותו. משא"כ הוראת הפס"ח הוא נגד מצות ולדבק"ה בו זה הוא ענין אחר המבוקש מאתנו היינו לדבוק בת"ח ואין זה מצוה בעצמותו כביכול. ע"כ לא מצרפינן לי' בכריכה ולשיטת הראב"ד י"ל כיון דעכ"פ מעלה עליו הכתוב כאלו וכו' ממילא אדרבא בשביל זה מצרפינן לי' להורות שמעלה עה"כ וכו' וגם במ"ע דירא"ה הנה א"ת י"י אלקיך תירא לרבות ת"ח וכן ואהבת א"ת י"א ממילא הת"ח מצורפים לכל אלו הג' מצות והבן:
עוד אני מדבר הרב הגדול בעל עוללו"ת אפרי"ם כתב ענין פס"ח מצה מרו"ר והשבתת שא"ר. רומזים על ד' דברים טובים שהיו לישראל אשר בזכות זה נגאלו ממצרי' (וצונו הש"י במצות הללו הרומזי' לד' דברים טובים הנ"ל למען נדעה נרדפה כל הימים להיותינו שלמים ומאושרים במצות הנ"ל ונזכה לגאולה ב"ב) והנה הד' דברים הם. א' שלא היו בהם דילטורין (וזה נרמז בהשבת"ת שא"ר. רמז ליצה"ר שאור שבעיסה הוא המחמיץ את לב האדם לעשות עבירה אפילו אין בה הנאה כמד"א בלה"ר ומה יתרון לבעל הלשון ואעפי"כ עושה האדם זה מצד היצר וצונו השי"ת להשבית לא יראה ולא ימצא ברשותינו) הג"ה עיין בדרושים הקודמים בענין שס"ה ימים השנה (והוא נלמד מס' ברכ"ע) אשר ז' ימים אסורי' בחמ"ץ ושא"ר. נשאר שנ"ח ימים (מנין נח"ש שהביא לשון הרע לעולם ואמר דילטור על בריי' כידוע) ואמרו רז"ל לע"ל יאמרו לנחש ארי טורף ואוכל זאב וכו' אתה מה הנאה יש לך (בנשיכתך) הוא אומר ומה יתרון לבעל הלשון (הרע) לפי"ז תשכיל היטב השבתת שא"ר באלו הז' ימים תיקון ללשון הרע עטיו של נח"ש הבן: ב' שלא שינו את שמותם. ג' שלא שינו את לשונם. ד' שהיו גדורים מן העריות הן המה נרמזים במצות פסח מצה מרור (והנה הגם שהרב הנ"ל פ' הענינים לפי דרכו ברמז. עכ"ז אפרש לך הענינים לפי דרכינו בפשוטו:
והנה אבאר לך מהו המדות הגדול שלא שינו שמותם. והנה עפ"י פשוטו מובן פי' שלא שינ"ו א"ת שמותם שלא קראו לבניהם שמות כשמות הגוים. אבל א"א לפרש כן דהרי ז"ל רז"ל במ"ר פ' אמור פ' ל"ב שלא שינו את שמותם ראובן ושמעון נחתון. ראובן ושמעון סלקין לא היו קוראין ליהוד"א רופ"א ולא לראובן לולייאני ולא ליוסף לסטים ולא לבנימי"ן אלכסאנדר"י עכ"ל: הג"ה השמות הללו אין בידי לפרש מה הם בלשון מצרי רק לבנימין אלכסנדרי יש בידי לפרש הרב הגדול החיד"א זלה"ה קא מפרש באלכסנדי"ר מוקדון שקראוהו אלכסנדר. (פירושו בלשון יון שהי' ממשלתם במצרים כנודע מיוסיפין) חילוף בע"ל על שאמו החליפה את בעלה וזינתה עם מכשף אחד וממנו יצא אלכסנדרוס (והוא הי' מצרי כנודע מיוסיפין) ולפי"ז י"ל עפ"י מ"ש בזהר שכל הימים אשר הי' יוסף דרגא דיסוד בגלות מצרים (בעבדות) בנימין הצדיק שימש תחותו וא"כ בנימין בע"ל מוחלף והמצריים באיצטגנינותם ידעו זה וקראוהו אלכסנדר"י נ"ל:
והנה הדברים לכאורה אינם מובנים דלמה להם לשנות את שמם מי ששמו ראובן למה הי' להם לקרותו לולייאני אבל תדע שזהו הענין בכל מלכיות ממלכי הח' זה עצתם ברצותם שיהיו ישראל סרים למשמעתו ולפרוק עול התורה ומצות. הנה לבד השם שיש לכ"א מישראל בקדוש' הנה הם משימי' לו שם אחר מסטרא דילהון והוא עצת הסט"א דהנה האדם מתנונע ונמשך אחר השם. והשם הוא כבית אחיזה של הכלי שנלקח כל הכלי ע"י. והנה הוא עצת הסט"א ליתן שם לישראל מסטרא דילהון וע"י קריאת השם הזה ימשכו ע"י תנועת כל הגוף וכל האיברים וכוחותיו. ממילא יתמשך ח"ו הישראלי אחר עצתו לבטלהו מן התורה ומצות ולילך אחר הסיטרא דילהון ח"ו בכפירות ומדות רעות לאין משער המשכיל יבין הדבר אשר זה עצת הקליפה בדורותינו אלה ותמצא כן גם בנבוכדנצר נתן שמות לחמו"ע ודניאל כי הי' רוצה שיתמשכו ח"ו אחר ע"ז שלו והם לא רצו להיקרא רק בשמותיהם העבריים. והנה תראה גם בפרעה שהי' חכם גדול באיצטגנינות וידע שורש הענין. הנה תראה תיכף ישראלי הראשון שנכנס תחת ידו הוא יוס"ף תיכף שם לו שם כמ"ש ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח וכו' ויצא יוס"ף על אמ"צ הנה לאו סיפי' רישי'. ונ"ל הכוונה דיוסף לא רצה להתייחס בזה השם אשר קראוהו פרעה (הגם שבודאי בלשון מצרים הי' השם הזה מורה לחשיבות שררה וממשל' וכיוצא) רק ויצא יוסף על אמ"צ היינו בכל המכתבים והפקודות ששלח במכתב בכל אמ"צ כדרך המושל. לא חתם א"ע רק יוסף ולא צפנת פענח ולא נשתקע ממנו שם העבר"י (כי לא רצה להתפעל בתנועות גופו ע"י שם המצרי וכנ"ל. הבן הדבר) וזה אשר פירשנו ג"כ בפסוקי' ויחי יוסף וכו' מאה ועשר שנים. וימת יוסף בן מאה ועשר שנים וכו' הא תו ל"ל לא הל"ל רק וימת ויאסף וכו' אבל משמיענו שנפטר בשם טוב היינו בשם יוסף הגם שמלך זה שמונים שנה שהרי נפטר בן מאה ועשר ושלשים הי' כשמלך. עכ"ז לא נשתקע ממנו שמו העברי יוסף זה שמו לעולם וז"ש אח"כ ויישם בארון במצרים דהנה על הארונות של מלכים מציינים שמותיהם. הנה לא רושם על ארונו של יוס"ף צפנת פענח רק שם יוס"ף וז"ש אח"כ ואל"ה שמות ב"י. ו' מוסיף על ענין ראשון שיוסיף לא שינה את שמו כן ב"י עאלו וב"י נפקו. הגם שפרעה שם לכ"א שם מיוחד בעצת הסט"א שלו כמש"ל. הנה הם לא רצו בזה. ובזה פירשנו בטוב טעם. מקראי קודש ואמר מלך מצרים למילדו' העבריו' אשר שם האח' שפרה וכו' ותיראן המילדו' וכו' ולא עשו וכו' ותחיין וכו' כי יראו וכו' ויעש להם בתים ומה שיש לדקדק במקראי קודש הללו הם. א' קושיית כל המפרשים ויאמר מלך מצרים וכו' אשר וכו' ואח"כ ויאמר בילדכן וכו' ויאמ"ר ויאמ"ר ל"ל. ב' אשר שם האחת שפרה וכו' הוא ייתור לשון ואריכות ולא הל"ל רק ויאמר וכו' למילדות העבריות שפר"ה ופוע"ה. ג' ויאמר מלך מצרים שינה מפרע"ה למל"ך מצרים. ד' ותיראן וכו' ולא עשו וכו' ותחיין וכו' מאי ולא עשו. ומאי ותחיין. ה' ויהי כי יראו וכו' ויעש להם בתים מהו המדה כנ"מ. ועפ"י דרכינו הנ"ל יתפרשו הדברים כמין חומר דהנה מל"ך מצרי"ם זה דרכו ברצותו שיהיו ישראל סרים למשמעתו. הניח להם שמות בכדי שיהיו נמשכין כל כוחות הנפש אחרי שמו שהניח. עפ"י עצת הסט"א מהו ויאמר מל"ך מצרי"ם (אשר זה דרכו כל היום) למילדות העבריות (מה אמר להן) אשר שם האחת (יהיה שמה) שפרה ושם וכו' (ובאמת היה שמותיהן העבריים יוכב"ד ומרי"ם וכיון שהניח להם שמו' אזי היה בטוח שיתמשכו אחר השם וישמעו לעצתו) ויאמר (אח"כ) בילדכן וכו' ותיראן המילדות וכו' ולא עשו וכו' (רק התייחסו בשמותיה' יוכב"ד ומרי"ם זאת שנית) ותחיין וכו' והנה כפי ראות עיני בשר נראה כי דבר אחד טוב נמשך מאלו השמות שמניחין לאדם חוץ שמו העיקרי שמזה תדע ייחוס משפחות לדורות עולם כי בניו לדורות נקראו על שמו הנוסף על אביהם וכן בני בניו לדורותיהם ויודעין גם אחר כמה דורות שזהו מן הבית הזה כגון משפחת ראפפור"ט והורווי"ץ ושפיר"א והנה אמר הכתוב ויהי כי יראו המילדות וכו' ולא רצו להקרא בשם נוסף שקוראן פרעה. הנה ויעש להם בתים (השי"ת) בתים שילם להם שכרם בבתי כהונה ולוי'. הנה ניכרים לעולם במשפחותיהם. זה כהן וזה לוי והבן כי נחמד ונעים הוא. ומעתה תוכל להתבונן הדבר הגדול הזה של"א שינ"ו את שמות"ם והמשכיל ע"ד גם בגלות החל הזה נקרע סגור לבבו שנתהווה אצל מרבית ההמון לכבוד ולייחוס להתייחס דוקא בשם הניתן מאת הגוים. והם כי לא להזכיר שם העברי הן המה כחות הע"ר אשר לא מב"י המה ובקרבינו הם יושבים והמה קוץ ממאיר לבית יעקב (ואפשר זהו הענין הנרצה לראשונים בקבלה ששואלין את האדם ליום הדין מה שמו והוא שוכח וכו' ואתה תבין) והנה לזה בא רמז הפס"ח אשר כל היום היה שמו צא"ן או טל"ה (והיה ע"ז של מצרים) והן היום ואמרת' זבח פסח הוא לי"י שם הקור' העברי הבן הדבר:
שלא שינו את לשונ"ם. אבאר לך גם הדבר הזה. הנה נאמר בבריאת חו"ה ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי וכו' לזאת יקרא אש"ה. כי מאי"ש וכו' ודרשו מזה מכאן שנברא העולם בלה"ק ולא דבר ריק הוא בתורתינו שיהי' נשמע לנו בריאת העולם בלה"ק דוקא מכאן (כי אין בתורה דבר מקרה ואם דבר א' נלמד ממקו' אחר צריכין להתבונן למה כזאת) אבל תדע ברי"ת הלשון מכוון נגד ברית המעור. והנה כמו בברי"ת המעו"ר יש ב' צינורות צינור א' משפיע בקודם להוליד כדומה וצינור ב' למותרות ליתן אל החיצונים (וכיון שיש בכאן חלק אל החיצונים אזי יכול האדם ח"ו ג"כ לבא לידי חטא להשתמש ח"ו גם בצינור הקודש באתר דלא איצטרך רחמנא לישזבן. והנה כן הוא בברי"ת הלשון. לשו"ן הקוד"ש הוא השפעה אל הקודש ושארי לשונות הם חלק הגוים והנה בנישואין הראשונים שהי' בעולם דהיינו נישואי אדם וחו"ה שהי' מצטרך האדם להוליד בקודש ע"י ברי"ת המעו"ר הנה הי' מצטרך להיות שלם גם בברי"ת הלשון להשיח בלה"ק והרגיל בלשונות הגוים בברית הלשון הנה מסוכן ח"ו לחטוא בברית המעור בעריות או בהוצאת ז"ל ח"ו ע"כ נרמז בתורה בנישואין הראשונים בבריאת העולם בלה"ק. ועתה תבין ותסמר שערות ראשך כאשר תתבונן עצת הסט"א בגזירה שלא לישא אשה עד שילמד לשונות הגוים לא כאלה חלק יעקב והנה ישראל במצרים כיון שלא שינו את לשונם הנה מזה נמשך שהי' גדורי"ם מ"ן העריו"ת הבן:
והנה הוראת המצה על שהי' גדורים מן העריות כי התעוררות התאווה באה ע"י רוח התאוני הנכנס בו ועי"ז נעשה בשרו כלפת וכמו כן שאר שבעיסה תבא בו הרוח ונעשה כאבר חי מגביה א"ע משא"כ מצה עומד על עמדו בלא רוח:
והנה הוראת המרור על שלא שינו את לשונ"ם דהנה נברא העולם בלה"ק ע"כ לה"ק הוא חיות כל דבר כי חיים הם למוציאהם בפה. משא"כ הנמשך אחר לשונות הגוים ותהי להיפך ח"ו והנה מרור בגי' מו' והוא זכר לוימררו את חייהם שהכריחום אז ג"כ להשתמש בלשונות הגוים אבל הם בינם לב"ע לא שינו את לשונם. וזה שצריך ללעוס המרור בל"ב שינים רמוזים אל ל"ב נתיבות חכמה והחכמה תחי' וכו': ולפי"ז נבא אל המכוון לפי שיטת הרמב"ם. הנה א"צ לכרוך רק המצה ומרור שאלו הב' מישך שייכי להדדי וזה תלוי בזה כשאינם משנים הלשון הם גדורים מן העריות כי ברית הלשון מכוון וכו' וכמש"ל ומצה ומרור המה מורים על ב' ענייני' אלו וכנ"ל משא"כ פס"ח הוא הוראה שלא שינו את שמותם זהו ענין אחר שלא יתמשך אחר שם הסט"א בתנועות כוחות נפשו וישמע לעצתם ח"ו ע"כ אין מן הצורך פסח לכריכה יחד. ולשיטת הראב"ד נאמר אדרבא הנה בזה תלוי הכל כשיתמשך ח"ו אחר עצת הסט"א הנה מעותד לכל העבירות ח"ו. הנה ג"ז צורך לכריכה לשמור את האדם ולהצילו מן ג' ראשי עבירות הנ"ל והש"י ישמרנו ויצילנו מכל סטרין בישין. ויקויים בנו במהרה בימינו מקרא שכתוב ישראל אשר בך אתפאר:
