להחם ביום טוב מים לרחוץ וכו' - ומוכח בגמרא דלרחוץ ידיו ורגליו מותר אפי' אם חימם המים כדי לרחוץ כל גופו דעשה איסור בזה מ"מ לא קנסוהו על רחיצת פניו ידיו ורגליו מהם [כן מוכח שם בדף ל"ט ע"ב בקושית הגמרא דקאמר שם לימא תנן סתמא כב"ש וכו' ע"ש]:
ידיו - המחבר שינה מלשון המשנה ביצה כ"א דתנן חמין לרגליו והוא כתב ידיו ובעו"ש כתב דצ"ל ידיו ורגליו ובבגדי ישע כתב דצ"ל פניו ידיו ורגליו ונראה להם שהוא ט"ס ובאמת כן הוא מבואר בתוס' שם ידיו ורגליו וכ"מ בסוגיא דשבת דפניו ידיו ורגליו שרי כמש"כ הגר"א וכן מבואר להדיא ברמב"ם וכן ברש"י [שבת ל"ט ע"ב ד"ה והא תניא] וכן במאירי ביצה בסוגין דפניו ידיו ורגליו שרי. ומ"מ יש לעיין אולי דבימינו אין רחיצת רגליו שוה לכל נפש ונשנה זה רק בימיהם שהיו הולכין הרבה יחף בלי מנעלים ודומה רגליו לשאר איברי הגוף אכן לפי מה שנכתוב לקמן בשם הרא"ש והרשב"א דמקצת שאר איברי הגוף דומה לפניו ידיו ורגליו דמותר בודאי אין להחמיר בזה:
אבל לא כל גופו - עיין מ"ב דחוץ מפניו ידיו ורגליו חשיב אינו שוה לכל נפש כן מבואר בתוס' ומרדכי ובחינוך מצוה רצ"ח דרק פניו ידיו ורגליו הוא שוה לכל נפש אבל כל גופו אינו אלא למעונגין והוי מלאכה דאורייתא בחימום עבורם וכמו שהעתיקו אחרונים כאן ולכאורה לפ"ז ה"ה אף לאבר אחד חוץ מפניו ידיו ורגליו אסור וכן מוכח במאירי שכתב הטעם דזה הוא הרגילות כמו שאמרו רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו לכבוד קונו וכן משמע קצת בחינוך הנ"ל אלמא דדוקא אלו שרי ובחמד משה ראיתי שהעתיק דכל שאינו רוחץ רוב גופו שרי והעתיק זה מסימן שכ"ו לענין שבת במים שהוחמו מע"ש שכתוב שם נמי דפניו ידיו ורגליו שרי ולא כל גופו וכתב שם הרמ"א דגם שאר איברים שרי כל שאינו רוחץ רוב גופו ולכאורה אינו דומה לשם דשם המים כבר הוחמו מע"ש ורק איסור גזירת רחיצה נגעו בו וס"ל להרמ"א דכל שאינו רוחץ כל גופו אין ע"ז שם רחיצה משא"כ כאן דמיחם חמין ביו"ט שאינו מותר מלאכה ביו"ט אלא לדבר השוה לכ"נ ואמרינן דלפניו ידיו ורגליו שרי דדבר זה שוה לכל נפש ולא כל גופו ומאי נ"מ אם יחם לצורך כל גופו ממש או הרבה איברים מגופו כל מה שרוחץ חוץ מפניו ידיו ורגליו לכאורה אינו שוה לכל נפש הוא. ואף להרמב"ם וסמ"ג והגאונים דלדידהו אין בו איסור דאורייתא רק משום גזירה מ"מ כיון שלא נזכר בגמרא להקל אלא פניו ידיו ורגליו [שהוא דבר הרגיל] משמע לכאורה דשארי אברים אסור דאל"ה היה להם לכלול דכל שאינו רוחץ כל גופו או רובו מותר והכל בכלל [וגם דין דסימן שכ"ו אינו פשוט כ"כ לפ"ז] אלא דראיתי דמקור הדין דרמ"א דסימן שכ"ו נובע הוא מהרא"ש הלכות מקואות בסופו הביאו הב"י שם ומדבריו מוכח דה"ה בעניננו דס"ל דלרגליו לאו דוקא דה"ה לשארי איברים אבל מ"מ לדינא בעניננו לא הגיה הרמ"א בזה ומשמע לכאורה דלא נראה לו להקל כדעתו אלא שם לענין רחיצה דהוא דרבנן לכו"ע אבל לא להחם חמין שהוא דאורייתא לכמה פוסקים ובמאירי הלא מוכח להדיא דאסור והוא חולק להדיא גם על הדין דשכ"ו דכתב שם להדיא בשבת דאף אבר אחד חוץ פניו ידיו ורגליו אסור וכ"נ גם דעת רש"י שם גבי מיחם אלונטית בפשוטו והב"י הרגיש בזה ודוחק לפרשו עי"ש ומכל זה נראה לכאורה דבעניננו שיש בו חשש איסור דאורייתא עכ"פ אין להקל אלא דביורה דעה סי' קצ"ט העתיק המחבר דינו דהרא"ש להלכה אלא שהעתיקו בשינוי קצת שלא כתב דמותרת להחם קיתון לרחוץ בית הסתרים כמו שכתב הרא"ש [לשיטתו דרגליו לאו דוקא] אלא כתב דמותרת לרחוץ בית הסתרים במעט מים שהוחמו אפילו ביו"ט ואולי בכונה שינה לשונו אכן לדינא בש"ך שם הביא בשם המ"ב דחולק על הרא"ש ודעתו נמי דאולי רק לפניו ידיו ורגליו התירו עי"ש [וגוף הספר אינו בידי] ואף להמחבר אין לדמות רחיצת רשות לרחיצת בית הסתרים דאולי סמך המחבר על הרא"ש רק התם דהוא לצורך טבילת מצוה אמנם אח"כ מצאתי בחידושי הרשב"א בשבת דדעתו נמי דפניו ידיו ורגליו לאו דוקא דה"ה שאר איברים כל שהוא רק מקצת גופו שרי וכהרא"ש ועיין בשע"ת במה שכתב בשם מחזיק ברכה להקל וכן משמע דעת הנו"ב במ"ת סימן כ"ה בסופו עי"ש: