Ben Yehoyada on Shabbat 63a:5בן יהוידע על שבת ס״ג א:ה
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Ben Yehoyada on Shabbat 63a:5"
Toggle Reader Menu Display Settings
63aס״ג א

עֲצֵי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁל קִנָּמוֹן הָיוּ. פירוש היה מצוי בה הקנמון בעצים פשוטים עד שהיו מדליקין ממנו לרוב מציאותם אצלם, ונראה לי הטעם שעשה השם יתברך מציאות הקנמון הרבה שם, להראות כי לא נתן להם את ארץ ישראל אלא בשביל לעסוק בה בתורה, לכך עשה בה סגולה נפלאה דאוירה מחכים, ולכן עשה בה גם כן מציאות ריח טוב, דידוע ריח הטוב מפקח, כמו שנאמר (יומא דף עו) חמרא וריחני פקחין [יין וריח טוב עשו אותי פיקח], והיה זה בקנמון דרמוז בו 'קָנוּ מָן' רצונו לומר קנו לכם 'מָן' שהוא התורה שמעלה 'מן' וזהו צירוף 'קִנָּמוֹן' ומה שאמר וּמִשֶּׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם נִגְנְזוּ פירוש גנז זה הכח שנתן הקב"ה בקרקע ירושלים שתוציא עצי קנמון מאליה כשאר עצים פשוטים, וזה הכח שמור עד ביאת המשיח בב"א [במהרה בימינו אמן] שאז יתעורר להיות בקרקע ארץ ישראל ותחזור עטרה ליושנה. ומה שאמר שֶּׁנִשְׁתַּיֵּר כִּשְׂעוֹרָה לאו דוקא, אלא רצונו לומר דבר מועט, ונקיט לשון זה על דרך ההפלגה כלשון בני אדם. ומה שאמר מִשְׁתַּכַּח בְּגַזָּאִי דְּצִמְצְמָאֵי מַלְכְּתָא כתב מהרש"א רצונו לומר באוצר המלך לקשט בו המלכתא ולא שמוש אחר כמו שהיו משתמשין בו בירושלים עד כאן לשונו. ונראה לי הכונה כי מאחר אשר בית קדשנו ותפארתנו היה לשריפת אש אז עשה השם יתברך כי מה שהיה אצל ישראל בזול שהוא לשריפת אש לצורך בישול, הנה עתה אחר שריפת בית המקדש יהיה אצל המלכים לתפארת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אֶלָּא לִגְנַאי. נקטו לשון זה, רצונו לומר אפילו אם הנושאם הוא מאנשי חיל או צייד שמלאכתו בכך ודרכו ללבשם, נחשבים לו גם כן לִגְנַאי ואסור לצאת בהם.

אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבָד. פירוש סבירא ליה שכל ההבטחות הנפלאות שדברו הנביאים הן מצד העושר, דכתיב (ישעיהו נד, יב) כָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ, הן מצד החיים שלא יהיה מות כלל, כדכתיב (ישעיהו כה, ח) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, הן מצד פרי הארץ דכתיב (תהילים עה, טז) יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ, שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, כל אלו לא יהיו באלף השישי אף על פי שהמשיח יבא באלף השישי בודאי, אלא יהיו באלף השביעי שכולו שבת, אבל באלף השישי ישאר קצת עניים, וגם המות לא יבולע לגמרי, אלא הנער בן מאה שנה ימות, ומאן דפליג על שמואל. כן נראה לי שכל אותם הבטחות הנפלאות יתחילו להתקיים אחר ביאת המשיח קודם שיושלם אלף השישי. והנה על חתיכת נייר בלוי מצאתי כתוב, שהקשה הרה"ג עט"ר מו"ר זקני רבינו משה חיים זלה"ה לתלמידים, לפי מה שכתבו התוספות ז"ל דהאי 'אֵין בֵּין' לאו דוקא אם כן מנא לן דפליגא אדשמואל, דהא מה שאמר שמואל אֵין בֵּין הוא לאו דוקא? וכתוב שתירץ הרב מו"ר זקני זלה"ה דמה שכתבו התוספות האי 'אֵין בֵּין' לאו דוקא, רצונו לומר שבדבר שאינו עכשיו ולעתיד יהיה לא איירי שמואל, ולא איירי אלא בדבר שעכשיו ישנו ולעתיד יתבטל, כמו 'שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת' דעכשיו ישנו ולעתיד יתבטל, ועל כן האי דְּסַיִף וְקֶשֶׁת שעכשיו ישנו וקאמר דלעתיד יהיו בטלין פליגא אדשמואל, דעל זה לא שייך לומר 'אֵין בֵּין' לאו דזה דמי לשעבוד מלכיות דעכשיו ישנו ולעתיד בטלין עד כאן דבריו. והוא אמת ויציב!

אָמַר רַב כַּהֲנָא: כַּד הֲוִינָא בַּר תַּמְנֵי סְרֵי שְׁנִין, וַהֲוָה גָּמִירְנָא לֵיהּ לְכוּלֵיהּ תַּלְמוּדָא, וְלָא הֲוָה יָדַעְנָא דְּאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִדֵי פְּשׁוּטוֹ, עַד הַשְׁתָּא. נראה לי בס"ד טעם לזה המספר, כי התנא אמר בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד (משנה אבות ה, כא), והנה התלמוד הוא ששה סדרים של המשנה, וכל סדר כלול מן הששה סדרים, על כן לכל סדר צריך ששה חדשים כנגד כללות ששה סדרים שבו, ונמצא לְכוּלֵיהּ תַּלְמוּדָא צָרִיךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. לכן בהיותו בן י"ח שנים גמיר לכוליה תלמודא, כי התחיל בן ט"ו כמו שנאמר בן ט"ו לתלמוד, ועיין להרב עיון יעקב ז"ל שעשה סדר חשבון באופן אחר, ונראה דידן עדיף והבוחר יבחר! והנה רבינו האר"י ז"ל פירש בן ט"ו לתלמוד מפני שאז נכנסו כל אורות הפנימים והמקיפים דבינה לכן בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, אך אחריהם נכנסים אורות הפנימים דחכמה ונכנסים במשך שלש שנים מן ט"ו עד י"ח, לכן בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, דמאחר שיש לו אורות המוחין דחכמה הרי הוא שלם וראוי לישא אשה גמורה עד כאן דבריו. והנה בדברי רבינו האר"י ז"ל הנזכר יבא הטעם נכון לרב כהנא שאחד שהיה בן י"ח שנה גמיר לְכוּלֵיהּ תַּלְמוּדָא, מפני שלקח אז כל אורות הפנימיים דחכמה, ולכך נעשה שלם שראוי לישא 'אשה גמורה' היא 'התורה' דגמיר לְכוּלֵיהּ תַּלְמוּדָא.

שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְחַדְּדִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצְלִיחַ לָהֶם. הנה בגמרא איתא קודם דבר זה 'סִימַן זָרוּת' והרב הגדול מהרד"ף [ר' דוד חיים פארדו] בספרו 'למנצח לדוד' כתב על זה וז"ל, עדי בשמים וסהדי במרומים כמה נצטערתי על הבנת הסימן הזה, כי הוא כדברי ספר החתום וכמו זר נחשב ממש, שאי אפשר להבינו מתוך הסוגיא כלל! וגם חזרתי על כל המסכתא מרישיא לסיפא לראות היש משכיל, על הדרך שפירש מהרש"א בההוא דלעיל כנופיא זמרא וכו' ולא עלה בידי, ועמדתי מרעיד שוהא ותוהא, כי אמרתי אין ספק דרבנן אבות העולם כיוונו לרמוז בזה בסתר עליון דבר מרזי התורה, מי יתן ידעתי ואמצאהו אבא עד תכונתו! עד דאנהירנהו לעיינין משמייא לחקור ולדרוש עומק דברי רבותינו בהך אגדתא וחזינן דאיכא בה ריבעה דפום ברתא, ראשונה שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְחַדְּדִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, תנינא שני שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַנּוֹחִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, תליתאה שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמַּקְשִׁיבִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, רביעאה שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, הַמַּדְגִּילִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה וכו', וסוף דבר ביאר הרב ז"ל סימן הנזכר על פי הסוד בהקדמות ארוכות ברמז דק ורחוק מן הפשט כנזכר בד"ק יעויין שם. ואנא עבדא שמעתי ממורי הרב מהר"ע [עבדאללה] סומך זלה"ה שפירש הסימן הנזכר של זרות על ארבעה המאמרים הנזכרים כך: דמאמר הראשון מְחַדְּדִין, ומאמר השני נּוֹחִין, והם דברים זרים זה לזה, כלומר הפכיים דמשמעות נּוֹחִין הפך משמעות מְחַדְּדִין! וכן מאמר הג' שהוא מַּקְשִׁיבִים, ומאמר הרביעי מַּדְגִּילִין גם כן משמעות שלהם הפכיים, והיינו לפי מה שכתב הערוך ז"ל על מאמר זה של מַּדְגִּילִין, וז"ל פירוש תלמיד חכם המקשין ומכחישין זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבן עד כאן, נמצא אינו מפרש 'מדגלין' כפירוש רש"י ז"ל [-מאספין זה את זה ואומרים בא ונלמוד ונבין בין שנינו הואיל ואין לנו רב ללמדנו], אלא מפרש 'מקשין מכחישין זה לזה' ולפי זה משמעות מַּדְגִּילִין הוא הפך מַּקְשִׁיבִין, והרי גם מילת 'מַּקְשִׁיבִין' ומילת 'מַּדְגִּילִים' הם 'זרות' זו מזו. נמצא המאמרים הנזכרים כל שתים מהם הם מילות 'זרות' זו מזו, כלומר משמעותם הפכיות, ועל זה בא הסימן של זרות הנזכר עד כאן דבריו תנצב"ה [תהי נפשו צרורה בצרור החיים], והוא ביאור נכון ומתיישב לפי הפשט דפח"ח [דברי פי חכם חן]! מיהו פירוש זה אינו מתיישב אלא לפי דברי הערוך ולא לפירוש רש"י ז"ל, ואנא עבדא פרשתי בס"ד הסימן הנזכר, כי רבי ירמיה אמר ב' דברים על תלמידי חכמים, אחד על הַמְחַדְּדִין זֶה לָזֶה שאמרה משם רבי אלעזר שלמד זה מן פסוק (תהלים מה, ה) 'וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב' דמסיים 'וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ' דיליף מיניה דאם עושין כן זוכין לתורה שנתנה בימין, ואמר עוד דבר אחד על תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַנּוֹחִים זֶה לָזֶה משם רבי שמעון בן לקיש דיליף זה מפסוק (מלאכי ג, טז) אָז נִדְבְּרוּ. וכדי שלא תטעה לומר דרשה של 'מְחַדְּדִין' על שם רבי שמעון בן לקיש, ודרשה של 'נּוֹחִין' על שם רבי אלעזר, כיון דתרווייהו רבי ירמיה אמרם בשמם, לכך עשה מסדר הש"ס לזה סימן בתיבת 'זרות' דסוף שם אֶלְעָזָר דהיינו חציו הב' הוא אותיות 'זָר' וראש תיבת 'וְתוֹרְךָ' הוא אותיות 'ות' הרי צירוף תיבת 'זרות' ללמדנו כי רבי אלעזר הוא דאמר להאי דרשה דפסוק 'וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ' ולא תטעה להחליף השמועות לומר דרשה זו על שם רבי שמעון בן לקיש, ולומר הך דרשה דנוחין על שם רבי אלעזר! והא דלא עשה הסימן בשני אותיות ראשונות של 'אֶלְעָזָר' עם שני אותיות 'ות' של 'וְתוֹרְךָ', מפני כי מזה יהיה צירוף 'אלות' ולא רצה לעשות כתיבה זו של אלות סימן. והא דלא עשה הסימן בשני אותיות 'אל' עם שני אותיות ראשונות של 'וַהֲדָרְךָ' שהוא ראש הפסוק, מפני כי מזה יהיה צירוף 'אלו"ה' ולא רצה להשתמש בשם אלו"ה לעשותו סימן. והא דלא עשה הסימן בשני אותיות 'זָר' הנזכר עם ב' אותיות 'וה' של 'וַהֲדָרְךָ', מפני כי מזה יהיה צירוף תיבת 'זרוה' ואין זו תיבה שיש לה דמיון במקרא או בתלמוד כדי שיעשנה סימן, מה שאין כן תיבת 'זרות' יש לה דמיון ומשמעות במקרא, כמו (יחזקאל כ, כג) זָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת, וכן בתלמוד 'מחשבות זרות' וכיוצא בזה, ובה נעשה הסימן על 'וְתוֹרְךָ' ששם היא דרשה האחרונה של 'מְחַדְּדִין'. ובזה שפרשתי בס"ד יבא ביאור הסימן יותר נכון, כי דרך הסימן לעשותו בשביל הטעות שלא יתהפכו הדברים להחליף של זה בזה. והנה צריך להבין דברי הערוך מה שכתב 'מַּדְגִּילִין' שהוא רצונו לומר מכחישין זה לזה, דמפרש 'דגל' לשון 'כזב' כתרגום עֵד שָׁקֶר 'סהדא דגלא' וכמפורש זה בדברי הערוך ז"ל שם, דאיך יצויר דבר זה של הכחשה בין החכמים שיהיו מכחישין זה לזה והקב"ה אוהבן?! ונראה לי בס"ד כונתו הוא, כי הוא מקשה לחבירו איזה קושיא בדבר אחד, ועושה עצמו שהוא מתקשה בדבר זה ואינו מבינו ומתעצם בקושיתו מאד, אף על פי שבאמת הוא לא קשיא ליה כלל! ורק כדי להחכים את חבירו עושה כך, וכמו הך דאמרינן בברכות פרק אין עומדין (דף לג), ההוא דנחית קמיה דרבה אמר אתה חסת על קן צפור חוס ורחם עלינו, אמר רבה כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה, אמר ליה אביי והא 'משתקין אותו' תנן? וקאמר בגמרה רבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי, פירש קילס את זה כדי שישיב אביי מה שישיב עיין שם. נמצא זה ענין הכחשה ממש! אי נמי ענין הכחשה זו היא על פי מה שנאמר בגמרא (בבא מציעא דף כג:) עבידי רבנן דמשנו במלייהו במסכתא לומר שלא למד מסכתא פלונית אף על פי שלמדה, וכן דרשו בגמרא על פסוק (ישעיהו ג, ז) לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה, ודו"ק.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹלִין לִגְדֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהילים מה, ה) "צְלַח רְכַב". נראה לי בס"ד יש עולה לגדולה שלוקח שררה של דיינות וכיוצא, שצריך לשאת משא הציבור על שכמו דנמצא הם רוכבים עליו, וכמו שאמר רבן גמליאל לחכמים עבדות אני נותן לכם (הוריות דף י:), כמאמר הזקנים לרחבעם, (שמואל א' יב, ז) אִם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה! אך יש שררה שאין עליו שום עול ומשא כבד, הנה זה הוא רוכב על אחרים שהכל מזומנם לשרת אותו, ולזה אמר צְלַח רְכַב, רצונו לומר גדולה שהוא לבדו ירכב ואין רוכבין אותו. ונראה לפרש בס"ד הטעם שעולה לגדולה בזכות התורה, כי התורה נקראת 'אוריין תליתאי' (שבת פח.), ופרשתי בס"ד הכונה שהקונה לו דברי תורה בשלימות צריך שילמד שלשה מיני לימודים, הא' מרבו, והב' מחבירו, והג' מתלמידיו, וכמו שנאמר בגמרא (בתענית דף ז.) דאמר ר' חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם, ולכן נקראת 'אוריין תליתאי' ומאחר שהשלם בתורה צריך שילמד ג' מיני לימודים לכך עולה לגדולה, והיינו גְּדוּלָּה 'גִּימֶ"ל דּוֹלָה', שדולה חכחה מן שלשה מינים. אי נמי גְּדוּלָּה [48] מספר מ"ח שהתורה נקנית בהם כנזכר בברייתא דאבות (ו, ו).

יָכוֹל אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "עַל דְּבַר אֱמֶת". יש להקשות איך משמע לִשְׁמָהּ מהאי קרא? ונראה לי בס"ד אם תכניס חמש אותיות מנצפ"ך בתוך כ"ב אותיות, יש מן אות א' עד אות מ"ם י"ג אותיות, ומן אחר אות מ"ם עד תי"ו י"ג אותיות, כמנין שם הוו"ה ב"ה [26], הרי שמו של הקב"ה רמוז בתיבת 'אֱמֶת' ולכן נאמר וַהֳ' אֱלֹהִים אֱמֶת (ירמיהו י, י). או יובן 'אֱמֶת' עם האותיות הוא 'מדת' שה"ס [שהוא סוד] ארבעה אלפין שמספרם מד"ת [444] שה"ס לאה, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל תּוֹרָה לִשְׁמָהּ שהוא ל'שם ה"א' היא לאה שה"ס מד"ת, כי ד' פעמים אלף נמשכים לה משם אהי"ה.

יָכוֹל אִם הִגִּיס דַּעְתּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְעַנְוָה צֶדֶק". יש להקשות מי זה סלקא דעתך לומר כן כדי שיצטרך לבטל סברה זו מן הכתוב?! ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא (סוטה ה.), חד אמר תלמיד חכם שרי ליה גאוה חלק שמיני שבשמינית, וחד אמר לא מינה ולא מקצתה! ומאן דאמר דשרי פרשתי בס"ד הטעם, כי גאוה מעט צריכה בשביל כבוד תורה, ואין לחוש פן יתגבר עליו היצר הרע ויתגאה יותר, כי זכות התורה ישמרהו בזה, ולכך השיעור הוא רק שמיני שבשמינית, כי התורה יש בה שמונה דרגין, כשר ופסול חייב וזכאי אסור ומותר טמא וטהור, וכל דרגא מאלו הח' דרגין כלול מכולם, דרך משל סדר טהרות עניינו הוא טמא וטהור כלול בו הלכות מכל מינים של שבעה דרגין הנזכרים וכן הוא בכולם, נמצא התורה היא שמונה שכל דרגא היא כלולה משמונה דרגין, ולכן שומרת את האדם בשיעור גאוה זו שהיא שמונה שבשמינת שלא תתגבר עליו ביותר מזה, אבל שיעור יותר מזה לא תשמרהו. לזה אמר יָכוֹל יֵגִיס דַּעְתּוֹ כמאן דאמר דשרי ליה כשיעור שמונה שבשמינית שהוא אחד מן ס"ד [64] חלקים, שישליך ג"ס [63] חלקים ויקח רק חלק האחד באומרו שהתורה תגין עליו ולא תתגבר עליו הגאוה יותר, תַּלְמוּד לוֹמַר 'וְעַנְוָה צֶדֶק' שתהיה לו ענוה בצדק, שהוא כמאן דאמר לא מנה ולא מקצתה, ולא יהיה מורה היתר לעצמו. או יובן בס"ד יָכוֹל אִם הִגִּיס דַּעְתּוֹ רצונו לומר גאוה פנימית, שהיא רק אחוזה בשכלו ואינה יוצאת מן הכח לפועל, וזה שאמר 'דַּעְתּוֹ' רצונו לומר בכח ולא בפועל, תַּלְמוּד לוֹמַר 'וְעַנְוָה צֶדֶק' שתהיה שלימה בכח ובפועל בפנים ובחוץ, ולכן אמר דוד המלך ע"ה (תהילים לח, יח) כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן, והיינו 'צֶלַע' ראשי תיבות לשמה עטה צדק וזהו שנאמר (משלי כח, יב) בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת, 'עֲלֹץ' ראשי תיבות עטה צדק לשמה רבה תפארת שלהם ד'מאן דאיהו זעיר איהו רב' דבעל ענוה בצדק זהו הנקרא רב בתורה ובחכמה.

וְאִם עוֹשִׂים כֵּן זוֹכִין לְתוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּיָמִין. קשא והלא כבר זכו בתורה, דמדות אלו של ענוה ולימוד לשמה וחדוד זה לזה מדבר הכתוב בבעלי תורה? ונראה לי בס"ד דהכתוב איירי בְּמְחַדְּדִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה בחלק הנגלה של התורה, וכן מדות הענוה ולימוד לשמה, ואומרו זוֹכִין לְתוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּיָמִין איירי על חלק הסוד, שהוא חלק המיומן בחלקים של התורה שהם פרד"ס.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: זוֹכִין לִדְבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בִּימִינָהּ שֶׁל תּוֹרָה. נראה לי בס"ד הכונה זוכה לאותם דברים שאמר רבי מאיר בברייתא דאבות (ו, א), רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה וכו' ושם פרטניהו. או יובן בס"ד, יְמִינָהּ שֶׁל תּוֹרָה רמז לאותיות שקודם אותיות הַ'תּוֹרָה' שהם ימין מצד הקורא, והם אותיות 'שקדה' שיהי' לו מדת השקדנות, לקיים מה שאמר הכתוב (יהושע א, ח) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, כרשב"י וחבריו שלא הוו מפסיקין אלא לקריאת שמע, גם אותיות הנזכרים יהיה צירוף 'קְדוֹשָׁה' אם תניח להם חול"ם, רמז להשראת רוח הקודש עליהם שבזה יכוונו על האמת תמיד כמו שנאמר (תהילים כה, יד) סוֹד הֳ' לִירֵאָיו, וכן הוא אומר (שמואל ב' כג, ב) רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי.

לַמַּיְמִינִים בָּהּ, אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא, וְכָל־שֶׁכֵּן עֹשֶׁר וְכָבוֹד. נראה לי בס"ד נקודת החסד שהוא ימין הוא סֶגוֹ"ל שהוא ג' נקודות. לכן בְּמַּיְמִינִים יש שלשה, אֹרֶךְ יָמִים וגם עֹשֶׁר וגם כָבוֹד, אבל נקודת הגבורה שהוא שמאל הוא צֵרִ"י שהוא ב' נקודות לכן יש שתים דוקא. וראשי תיבות אֹרֶךְ יָמִים עֹשֶׁר כָבוֹד מאה ואחד [101], כמנין מִיכָאֵל [101] שהוא שר החסד, ולכן נקראת 'אוריין תליתאי' דייקא. והנה לפי חילוק שמחלק בין מַּיְמִינִים לַמַּשְׂמְאִילִים נתרצה קושיא שיש בפסוק זה, למה בחלוקה ראשונה הקדים השכר לפעולה ובחלוקה שניה הקדים הפעולה לשכר? ובזה ניחא שאמר תיבת בִּימִינָהּ סמוך לתיבת בִּשְׂמֹאולָהּ כדי שתהיה קורא בה גם כן בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, שחוזר עושר גם על בימינה. ואם תאמר אם כן נקרא עתה גם כן הכי אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ, ושמע מינה דאיכא אֹרֶךְ יָמִים גם בִּשְׂמֹאולָהּ? דלפי זה נמצאו הימין והשמאל שוין וזה אי אפשר. ועוד דאם שוים הוה ליה למימר הכי בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ אֹרֶךְ יָמִים וְעֹשֶׁר וְכָבוֹד. ברם עדיין יש להקשות העושר אינו דבר קטן, דאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ב:) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף וכן מצינו בעובדא דרבי אלעזר בן פדת דאמר לו ניחא לך דאחרביה לעלמא, וכן אמרינן לעיל (דף נב) גבי אותו שנעשו לו דדים כאשה והניק 'כַּמָּה קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ עָלָיו סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית' וְאָמַר רַב נַחְמָן: תֵּדַע, דְּמִתְרָחִישׁ נִיסָא, וְלָא אִיבְרוּ מְזוֹנֵי, ואם כן איך ניתן העושר למשמאילים? ונראה לי בס"ד, כי הלומד תורה שלא לשמה הרי זה מבזה את התורה, ולכן בעת אשר יכבדוהו בקימה וכיוצא בשביל תורתו, יש בזה עלבון גדול לתורה שהוא מתכבד מחמתה והוא אינו מכבדה, לכך עושהו עשיר כדי שבזה יהיה הכבוד בשביל העושר, כי דרכם של בני אדם לכבד עשירים יותר מתלמידי חכמים בעוונותינו הרבים, ובזה אז לא יהיה עלבון כל כך לתורה, ולכן דייק קרא לצרף העושר עם הכבוד באומרו בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, לומר שהעושר ניתן לו בשביל הכבוד.

שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַנּוֹחִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהֶם. נראה לי בס"ד הכתוב (קהלת ט, יז) דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, פירוש דִּבְרֵי חֲכָמִים אם הם בְּנַחַת שנוחין זה לזה בהלכה אז הם נִשְׁמָעִים לפניו יתברך. ובזה יובן (זכריה ד, ז) וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ, התורה נקראת אֶבֶן כמו שאמרו רבותינו ז"ל הראשה שהאצילה הקב"ה קודם בריאת העולם תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ, נח נח לָהּ, זה נח לזה, וזה נח לזה. או הכונה נח [58] גימטריא אזן [58], וזה שאמר אם הוא נח, שנוחין זה לזה אז 'חֵן' גימטריא 'אֹזֶן' לָהּ, שיקשב ה' וישמע.

אֲפִלּוּ חִשֵּׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֶנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ. קשא מאי 'אֲפִלּוּ' שייך בזה מאחר דליכא אחריתי דדמייא לה? ונראה לי בס"ד דיש לפרש וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ (מלאכי ג, טז) על המחשב בדברי תורה, שרואה ספר ומחשב בו, ואמרו רבותינו ז"ל התורה היא שמותיו של הקב"ה ולכן נקראת שמו של הקב"ה, והוה סלקא דעתך למימר דוקא בתורה יש חשיבות למחשבה, שגם אם ילמד במחשבה שתופס הספר ומעיין בו יש לו תועלת מלימוד לדעת המעשה אשר יעשה, אך מחשבה במצוה שחשב לעשות מצוה מה תועלת יש בה, ולכך סלקא דעתך דאין המחשבה חשיבה כלום כמצוה, ולכך בא ללמדנו שֶׁאֲפִלּוּ חִשֵּׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה יש לו בזה תועלת, דאם נֶאֶנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ מַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ.

כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה כְּמַאֲמָרָהּ, אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת. נראה לי בס"ד אותיות מִצְוָה הם 'מץ וה' והם מורים על שני עניינים גדולים, והיינו 'מץ' לשון 'מציצה' וידוע כל דבר הערב לאדם מאד כשאוכלו מוצץ הגרעין והקליפה עד שלא ישאר בהם כל שהוא מן הפרי, וכן מוצץ העצמות שלא ישאר כל שהוא מן הבשר הערב לו, וכן כתיב (ישעיהו סו, יא) לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ, כי המציצה מורה על דבר הערב לאדם שהוא מוצץ עד שמגיע לתכליתו, וכן מורים אותיות 'מץ' של מצוה שתהיה עריבה לאדם שמחמת כן יעשנה בשלימותה, שלא ירצה לחסר ממנה משהו כאדם המוצץ הפרי ומגיע עד תכליתו, ואותיות 'וה' של מצוה מורים שיעשנה בשמחה, כי 'וה' הוא לשון שמחה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'בין ווי לווה ניצול רבן יוחנן בן זכאי'. וזה שאמר כָּל הָעוֹשֶׂה 'מִצְוָה' כְּמַאֲמָרָהּ, רצונו לומר שעושה בשלימות ובשמחה כאשר מורים אותיות אמירתה שהם 'מץ וה' הרי זה אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת, לא אמר 'לֹא יָבוֹאוּ עָלָיו רָעוֹת' דזה פשיטה, אך אמר 'אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת' שיש קול בשורה יוצאה על רעה וסוף יתגלה שהוא שקר ולא הי' רעה כלל! והנה זה הוא צער לפי שעה והוא צער כוזב שסופו להיות בטל דלא היה רע בפועל, וגם על זה תגין עליו המצוה ההיא שלא יתבשר בכך ויצטער. או דרך משל יש לו בן בעיר אחרת וחלה ונטה למות, ואחר כך נתרפא ונעשה בריא, אולם הנה אם ישמע בעת סכנת חליו יצטער מאד, ואף על פי שלבסוף יתבשר ברפואתו על כל פנים נצטער מאד בראשונה, אך המצוה תגין שלא יתבשר בזמן חליו, אלא אחר שיתרפא אז יתבשר שחלה ונתרפא, וכן כיוצא בזה. והנה מהרש"א ז"ל פירש 'כְּמַאֲמָרָהּ' רצונו לומר ששם הוי"ה רמוז באותיות 'מִצְוָה' כי 'מ"צ' בא"ת ב"ש הוא 'י"ה' וזה שאמר כְּמַאֲמָרָהּ דהיינו לשם ה' עד כאן דבריו. ואנא עבדא אמלא דבריו, הטעם שהי' חצי השם באתגלייא וחצי השם באתכסייא, היינו כי י"ה הם חו"ב [חכמה ובינה] שהם עלמין דאתכסיין, אך ו"ה הם הם תו"מ [תפארת ומלכות] שהם עלמין דאתגליין, בסוד הַנִּסְתָּרֹת לַהֳ' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, ולכן זה שכרו שֶׁאֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת שהוא על דרך שפרשתי בס"ד, דאיירי בבשורה שהיא רעה בכח ואינה בפועל, כי לא נעשה רע בפועל. וזה יהיה לו מדה כנגד מדה על אשר קיים המצוה במחשבה שהיא סוד יוּ"ד שבשם, ובכונה שהיא סוד הֵ"א ראשונה, ובקול שה"ס [שהוא סוד] וָא"ו, ובמעשה שהיא סוד הֵ"א אחרונה, אשר אלו רמזים בְּמַאֲמָרָהּ שֶׁל 'מִצְוָה' כנזכר, לכך גם בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת שאינם רע בפועל אלא רק צער לפי שעה במחשבה שבמוח ובכונה שבלב, גם בזה לא יתבשר ולא יצטער! ועוד נראה לי בס"ד 'כְּמַאֲמָרָהּ' רצונו לומר בעת כמו עת שאומר לעשותה, שהאדם בעת שמתנדב לעשות מצוה הוא מתנדב לעשות ברצון לב, אך בעת שיעשנה ירגיש בלבו עול כבד, הן במצות עסק התורה, הן בשאר מצות, אך השלם שוה לו עת עשיית המצוה כמו עת שאמר ונתנדב לעשות אותה, ולא ישתנה רצון לבו ושמחתו, וכמו שאמר הכתוב (דברים כג, כד) מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ.

וְסָמִיךְ לֵיהּ: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע". פירוש מי יאמר לו מה תעשה? שׁוֹמֵר מִצְוָה! כלומר השומר מצוה הוא יאמר לו מה תעשה כביכול, מפני שהוא יכול לבטל הגזירה שגזר השם יתברך! וכדאשכחן במשה רבינו ע"ה שביטל הגזירה במעשה העגל, ואמר (שמות לב, יא) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם וכו' שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ, וכן יהושע אמר (יהושע ז, ט) וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. ועיין מהרש"א ז"ל שאותה הגזירה לא ידע אותה אותו השומר מצוה, ודבריו קשים כי ביאור זה יבא נכון על דברי רב חיננא בר אידי דדריש אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת, ולא יבא נכון על דברי רב אסי דאמר אֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה, הוּא מְבַטְּלָהּ? וצריך עיון.

וְאִם אֵין עוֹשִׂין כֵּן גּוֹרְמִין לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד הכי דריש לה (שיר השירים ח, יג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, אלו היושבים בבתי מדרשות ללמוד תורה, יש בהם חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים אשר יאמר להם הקב"ה לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי, ויש בהם שבסיבת הנהגת למודם ראוי לומר בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי.

שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, הַמַּדְגִּילִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן שֶׁנֶּאֱמַר: שיר השירים ב, ד) הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. נראה לי הכי דריש ליה 'דָּגְלוּ' בנקוד (תהילים צב, ו) מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ הֳ', בקמץ תחת הדלת, ופסוק זה התורה אומרתו הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן זה סיני וְ'דָּגְלוּ' עָלַי רצונו לומר אם ישראל דגלו זה אחרי זה עלי אזי יבא להם אַהֲבָה מהקב"ה.

אִם תַּלְמִיד חָכָם נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָּחָשׁ הוּא, חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ. נראה לי בס"ד הטעם שעשה לו דמיון כְּנָּחָשׁ על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל, שאלו לנחש מהיכן אתה מטיל ארס, אמר להם מבין השינים, ופרשו המפרשים ז"ל מליצה זו דאמרו רבותינו ז"ל 'אין ערוד ממית אלא החטא ממית' ואותיות 'חטא' מונחים בין שי"ן ונו"ן דְּ'נָּחָשׁ' ובין שי"ן ונו"ן דְּ'שָׂטָן' נמצא ח"ט רמוז בין השיני"ם, ולזה אמר שהוא מטיל ארס מחמת הח"ט שהוא נתון בין השינים עד כאן דבריו. וכן אִם תַּלְמִיד חָכָם נוֹקֵם וְנוֹטֵר את בני אדם שמוכיחם בדברים ומענישם הכל בשביל חטא שבידם כְּמוֹ הַנָּחָשׁ שהוא מטיל ארס מחמת 'חט' הנה זה תלמיד חכם טוב ותדבק בו כי הוא עושה דבר לטובת נפשך! ומה שאמר חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ ולא אמר 'הַדְבֵּק בּוֹ' רמז לפי דרכו שלא תדבק בו הרבה מאחר דהוא נוקם ונוטר, פן לא תוכל להשמר כראוי ותחטא לו ויעניש אותך, אלא יהיה כמו חגורה שאין חוגרין אותה על הבשר ממש אלא בהפסק בגדים, ועוד אין חוגרין אותה בחוזק הרבה, ועוד שהיא מונחת במקום ממוצע כן יהיה דבוקך בו ממוצע. ועיין להרב פתח עיניים ביומא דף כ"ג מה שכתב על מאמר כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, ומה שכתב שם יבא נכון גם על מאמר זה.

אִם עַם־הָאָרֶץ הוּא חָסִיד אַל תָּדוּר בִּשְׁכוּנָתוֹ. יש להקשות הוה ליה למימר 'הַרְחֵק מִמֶּנּוּ' או 'אַל תִּדְבַּק בּוֹ' או 'אַל תִּתְחַבֵּר עִמּוֹ' כדנקיט גבי חכם, ומאי קא משמע לן באומרו 'אַל תָּדוּר בִּשְׁכוּנָתוֹ'? ונראה לי בס"ד בא להרחיקו מן הדירה בשכונתו בפרטות, מפני כי עם הארץ ודאי אינו יודע מה הוא המותר ומה הוא האסור, ולפעמים יעלה בדעתו לאסור את המותר שיהיה חסיד שוטה, וגם מתיר את האסור מקוצר הבנתו, וכמו שכתבו מדקדקין באיכה ומדלגין בקריאת שמע מחמת חסרון ידיעה, ואם תדור בשכונתו יראה בעיניו שאתה נוהג היתר בדברים שהם איסורים גמורים - לפי קוצר ידיעתו, ויהיה מזה חלול השם לפי טעותו, על כן אַל תָּדוּר בִּשְׁכוּנָתוֹ! ונביא דוגמה, למשל באחד עם הארץ גמור שהיה מתחסד לפי דעתו, והיה דר בבית אחד כנגד ביתו של חכם אחד ורק רשות הרבים מפסיק ביניהם, ויהי ביום השבת ראה אותו עם הארץ עשן יוצא מבית התבשיל אשר בחצר אותו חכם, ויתלהב ויתקנא קנאה גדולה ללכת אצלם להוכיחם ולהפרישם מאיסורא, כי חשב מחמת הקור הדליקו המשרתים של בית החכם אש להתחמם בו, אך אותו היום היה מטר יורד בזעף לכך לקח כלי המגין שקורין 'שמסיי' [מִטְרִיָּה] ופתח אותה להיות לו על ראשו אהל להגין מן המטר, ויצא מביתו ואותו הכלי פרוש בידו, ועבר מביתו לבית החכם דרך רשות הרבים שהיה רחב ט"ז [16] אמה, ונכנס אצל החכם להוכיחו על משרתיו איך הם רשעים שמדליקין אש ביום השבת, כי ראה עשן יוצא מביתו?! ויען החכם יש לנו בבית אשה אחת שילדה בזה היום ואחזה קור וגזרו הרופאים עתה להדליק לה אש תיכף לחמם בגדים באש ולתת עליה, ועוד נתנו לה סמנים שצריכים בישול היום כי היא בסכנה ולכך הבעירו האש, ואף על פי שדבר זה מותר הישראלי לעשות בידו על כל זה הבעירה אותו שפחה גויה שיש בבית, אמנם אתה אשר לבשת קנאה בחסידותך לבא אצלינו להוכיחנו בביתנו על דבר אשר צריך אתה לדון מדעתך שהוא נעשה בהיתר ולא באיסור, הנה אתה בעצמך נכשלת עתה בשבעה איסורים בבת אחת, ולא הרגשת ולא ידעת בין האסור לבין המותר! אמר לו מה זאת, אמר לו תחלת הכל עשית שתי עונות שהוצאת מן רשות היחיד לרשות הרבים, ומן רשות הרבים לרשות היחיד, כי הוצאת את כלי השמסי"י [מִטְרִיָּה] מביתך לרשות הרבים והכנסת אותה מן רשות הרבים לביתי. אמר לו חשבתי זה כמו מלבוש כיון דעשוי להגין, ועוד מה עשיתי? אמר לו פתחת זה כלי השמסי"י ופרשת אותו עליך כאהל הרי שלשה! ועוד כשנכנסת לחצר שלי ראיתי שסחטת זאת השמסי"י מריבוי מי גשמים אשר עליה, הרי ארבעה עונות! אמר לו מעולם לא ידעתי ולא שמעתי שאסור לסחוט בשבת, ולא חשבתי בדעתי שסחיטה היא מלאכה! ועוד מה עשיתי? אמר לו ראיתי בעת שבאת לסגור השמסי"י הנזכר בחצר שלי נעקם עמוד אחד מעמודי הברזל הדקים שבה, ואתה תקנת אותו בידך, וזה תולדות מַּכֶּה בַפַּטִּישׁ הרי חמשה עונות! אמר לו לא שמעתי איסור כזה מכל מקום ולא ידעתיו! ועוד מה עשיתי? אמר לו איסור מוקצה, שזאת השמסי"י שלקחת בידך היא מוקצה הרי ששה! ועוד יש בידך עון שביעי, כי זה בגד העליון שאתה לובש עליך בשביל הקור הוא צמר ותפור בחוטי פשתן וזה איסור כלאים! אמר לו מעולם לא ידעתי שיש כלאים גם בחוטי התפירה. אמר לו הרי שבע תועבות עשית מחסרון ידיעתך ובאת להוכיחני על האש מחמת מראה העשן שראית, וכי לא היה לדון בדעתך אולי יש חולה שיש בו סכנה או יולדות?! עד כאן. ובזה יבא נכון ביאור שבארנו בטעם המאמר שאמר אִם עַם־הָאָרֶץ הוּא חָסִיד אַל תָּדוּר בִּשְׁכוּנָתוֹ.