Ben Yehoyada on Berakhot 54b:2בן יהוידע על ברכות נ״ד ב:ב
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Ben Yehoyada on Berakhot 54b:2"
Toggle Reader Menu Display Settings
54bנ״ד ב

עַבְדֵי לְהוּ נְקִירוּתָא. פירוש עבדו נקרתא בראש ההר למעלה, כדי שיעמדו בם ויזרקו חיצים ואבנים על ישראל בעת שילכו בעמק אשר בין ההרים כי זה דרכם, ואף על גב דהם היו יודעים מעשה הארון, מאת ה' היה הדבר שטמטם לבם ולא שמו לב על מעשיו של הארון ולא ראו את הנולד, ונחבאו באותם מערות ונקרות שהיו בראשי ההרים, ובאו אחר כך מעשה הארון ואבדם.

עָקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי, וְאוֹתְבֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ. מאמר זה לפי פשוטו זר מאד, כי הר שהוא ג' פרסאות על ג' פרסאות הוא שיעור כ"ד אלף אמה על כ"ד אלף, והוא מהלך שלשה שעות וחצי ויותר, ואפילו עוג היה מן בני הנפילים אי אפשר לעקור הר כזה בטבע, ועוד אם רצה לעקור הר גדול כזה איך הברייתא קרי ליה אֶבֶן, הַר לחוד וְאֶבֶן לחוד, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בזה, אלא ודאי דברים אלו אינם כפשוטם אלא הם על דרך המשל וחידה. ונראה לי בס"ד על דרך הסוד ידוע כל ג' ספירות נקראים פַּרְסָה, וכמו שכתב מא"א ז"ל וידוע שבחינת וא"ו דשם הוי"ה הנקרא ישראל יש בו רק ט' ספירות שהם ג' פרסאות, והמלכות שהיא סוד ה"א אחרונה משלמתו לעשר, וידוע שישראל שרשם שם בסוד בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹהֵיכֶם, ולזה אמר מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הֲוָה? תְּלָתָא פַּרְסֵי שהם ט' ספירות, אֵיזִיל וְאִיעֲקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי, פירוש רוצה למשוך לו כח מן הקליפה שכנגד הקדושה אשר גם שם יש תלתא פרסי שהם ט' ספירות דטומאה, וְאִשְׁדִי עֲלַיְהוּ רצונו לומר אהרגם בכח זה של ט"ס דטומאה וְאִיקְטְלִינְהוּ במלחמתי בם שאתגבר עליהם, וכן עשה, על ידי כשפיו וקסמיו המשיך לעצמו כח טומאה שעקרו מן הקליפה מן ט' ספירות שבה, שהם כנגד ט' ספירות דקדושה של ישראל הקדוש, וְאוֹתְבֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ, שעשה את ראשו מרכבה לאותו כח טומאה שעקר מן הקליפה, כמו שהצדיק יהיה ראשו מרכבה אל הקדושה, כן הוא רצה להדמות כקוף בפני אדם, מה עשה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא המשיך כח עליון מן הכתר, שהוא למעלה למעלה ורמוז בקוץ היו"ד בשם הוי"ה, כדי לבטל כח הטומאה שהמשיך זה מן ספירות הטומאה. ולזה אמר אַיְתֵּיהּ עֲלֵיהּ קוּמְצֵי, וְנִקְבוּהָ רמז לכוחות קדושה מן הכתר ששם הוא נקודות הקמץ כנודע, ולכך קרי ליה קוּמְצֵי, וְנִקְבוּהָ לאותו כח טומאה שעשו לו ביטול, ונהפך הרע של כח הטומאה על עוג עצמו, וכמו ענין שנעשה בהמן שהרע לא נתבטל לגמרי אלא נהפך על המן, וכן כאן נפל הרע של כח הטומאה עליו ועל צוארו, והוא אחר שהרגיש מזלו בזה שלא הועילו כשפיו להזיק את ישראל בָּעָא לְמִשְׁלְפֵיהּ, שרצה לסתור את מעשיו כדי שלא ישוב הרע עליו ויאבדהו, אך לא היה יכול על זה, כי מָשְׁכוּהָ שִׁינֵיהּ הם כוחות הדינין המכונים בשם שינים לְהַאי גִּיסָא וּלְהַאי גִּיסָא, פירוש מימינו ומשמאלו שהמיימינים והמשמאילים שלו כולם נעשו לרעתו, ודבקתו הרעה אשר חשב על היהודים, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב (תהלים ג' ח') "שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ" אַל תִּקְרִי “שִׁבַּרְתָּ", אֶלָּא “שִׁרְבַּבְתָּ", שכוחות הדינין תשתרבב ותרד עליהם לאבדם, ואמר עוד מֹשֶׁה כַּמָּה הֲוָאִי? עֶשֶׂר אַמִין, פירוש שזכה לבינה שהיא סוד ה"א ראשונה ששם יש י"ס שלימות, ולכך שקל שָׁקַל נַרְגָּא בַּת עֶשֶׂר אַמִין, פירוש לקח כח מן י"ס דבינה, וְשָׁוַר עֶשֶׂר אַמִין פירוש המשיך כח גם מן היו"ד דשם הוי"ה שהוא סוד חכמה, שגם שם יש י"ס שלימות, כי מאחר שזכה לבינה שהיא סוד ה"א ראשונה, יש לו כח לקפוץ וליקח גם מן החכמה שהיא סוד יו"ד, מפני כי חכמה ובינה כחדא נפקין וכחדא שריין, ובזה גדל כוחו להמית את עוג החזק במכה קטנה כל דהו, אשר הכהו בְּקַרְסוּלֵיהּ כי נעשה לפניו כיתוש קטן, מחמת תגבורת הנזכר שהיה למשה רבינו ע"ה מן הקדושה מחכמה ובינה.
ולפי פשט המאמר כתבו המפרשים ז"ל דעוג לקח אבן פשוטה בת שלש אמות ועשה בה פועל דמיוני על ידי כשפים, כדי שבזה הכשפים שעושה על אבן זאת יהיה נעקר הר גדול בת שלש פרסאות ויפול על ישראל, והוא על דרך שהיתה עושה אותה אשה הנקראת יוחני בת רטבי כנזכר בגמרא דסוטה (דף כב), והביא ענין שלה רש"י ז"ל שם, יעוין שם, והקב"ה ביטל כשפיו ועשה שאותה האבן תפול על צוארו, ולא תפול בארץ כאשר כיון הוא בהבנה שלו שעשה בכשפיו.
ועתה אבא לפרש בס"ד טעם למעשה הנס שעשה השם יתברך בהמשכת שיניים של עוג, ולא עשה שהאבן תהיה דבוקה בצוארו ולא תמוש בשום אופן? והענין כי בגמרא דנדה (דף סא) אמר שהיה משה רבינו ע"ה ירא פן תעמוד לו זכות אברהם אבינו ע"ה, דכתיב (בראשית יד, יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם, זה עוג שפלט מדור המבול, ובשער הגלגולים לרבינו האר"י ז"ל (דף מ') איתא שבעוג היה כלול ניצוץ נשמת ר' שמעון בן נתנאל ירא חטא, והוא ראשי תיבות בש"ן שמעון בן נתנאל, והיה משה רבינו ע"ה מתיירא להרגו מפני זה, ואמר הֳ' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ, ואחר כך הניצוץ ההוא היה תלמיד ר' יוחנן בן זכאי, עיין שם, ולכאורה דסתרי? ונראה לי דלא סתרו, דלעולם היה ירא מחמת ניצוץ הקדוש של שמעון בן נתנאל, אך לולי זכות אברהם לא היה מתיירא מזה, כי ודאי הנצוץ שבתוך קליפתו לא יעזרהו כנגד ישראל, ורק היה ירא פן יהיה לו עזר מאותו ניצוץ מחמת זכות אברהם אבינו ע"ה, אך הקב"ה אמר לו אַל תִּירָא והרגו, ואז כשהרגו הפריד את ניצוץ ההוא מקליפתו, ולכך היה אחר כך תלמיד לר' יוחנן בן זכאי שהיה בחינת משה רבינו ע"ה כנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל. והשתא בזה מובן בס"ד הטעם שפיר מה שעשה הקב"ה הנס באופן זה על ידי שן של עוג עצמו שנשתרבב, כי שן ראשי תיבות נשמת שמעון, או ניצוץ שמעון או שמעון נתנאל, והיינו כי זה ניצוץ של נשמת שמעון בן נתנאל שהיה משה רבינו ע"ה ירא ממנו, היא היתה עזר למשה רבינו ע"ה להרוג את עוג בעל הקליפה, והשרבוב היה שיצא השן מפיו של עוג, זה יורה שנשמת שמעון בן נתנאל תצא ממנו ולא יהיה לו יניקה וכח מן שמעון בן נתנאל, ובזה יובן אל תקרי שברת אל שרבבת, דידוע כלל אל תקרי, וגם כאן יבא נכון, כי לא נשבר עוג אלא על ידי שנשתרבב הניצוץ ויצא ממנו.

וּמַחְיֵהּ בְּקַרְסוּלֵיהּ וְקַטְלֵיהּ. נראה לי בס"ד שהכהו שם כי אמרו בגמרא דנדה שהיה תחלה ירא פן תעמוד לו זכות אברהם אבינו דכתיב וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי, ונמצא שיש לו שכר הליכה שהלך ברגליו והגיד לו אותו דבר, אך באמת אמר לו הקב"ה אַל תִּירָא אֹתוֹ מפני כי עוג היתה כונתו לרעה כשהלך והגיד לאברם, כי נתן עיניו בשרה, לכך אמר 'אלך ואגיד לאברהם כדי שילחם ויהרג, ואקח את שרה'! וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בזה, והשתא מובן שפיר שעזר הקב"ה להכותו בְּקַרְסוּלֵיהּ וימות בזה, להורות לו כי זכות רגליו שאתה היית ירא ממנו אדרבא יהיה קטרוג עליו, מאחר שכוונתו היתה בזה לרעה ואיך יגין עליו זכות אברהם. ונראה לי בס"ד דרמזו חכמינו ז"ל בזה שהרגו משה רבינו ע"ה על ידי יחוד הוי"ה אדני [91] שהם צ"א אשר עשה, ומספרם רמוז אחר אותיות 'עוג' שהם פז"ד [91], ולזה אמר מַחְיֵהּ בְּקַרְסוּלֵיהּ וְקַטְלֵיהּ, קַרְסוּלֵיהּ הם סוף הגוף, ואותיות 'פזד' שנרמז בהם מספר הנזכר הם סוף אותיות 'עוג'.

אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת. קשא מניינא למה לי, והוה ליה למימר אלו הן שצריכין להודות? ונראה לי בס"ד מפני כי אלו נשמרים מן ד' אותיות שם הוי"ה כל אחד האות אחד, הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת מן ה"א אחרונה שהיא סוד השכינה המתלוה עמהם בדרך ובמדבר שהוא בחינתה כנודע, וּרְפוּאָה מן בחינת וא"ו דשם הוי"ה שהיא סוד התפארת, וכמו שכתוב בספר מאורי אור וז"ל, הרפואה בתפארת ורפאל מרכבה לו, עד כאן, ונראה לי לכך תמצא באמצע 'תפארת' יש אותיות 'רפא', ולזה התפלל משה רבינו ע"ה על מרים (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, והם י"א אותיות ועם הכולל י"ב כמנין ו"ו במילאו, וְחָבוּשׁ מן הבינה שהיא סוד ה"א ראשונה שבשם הוי"ה שמשם יוצא החירות, וניתן בה ברשותה כל חירות העבדים וכל חירות האסורים בבית הסהר, וכנזכר בזוהר הקדוש, ואמרו רבותינו ז"ל גם השמירה מן המים בְּיַמִּים ובנהרות תמשך מן החכמה שהיא סוד יו"ד דשם הוי"ה, כי הסדר למעלה הם מים אש רוח עפר ונאחזים בארבע אותיות שם הוי"ה, נמצא מים הם ביו"ד, ולכן נקיט בהו מנין ארבעה לרמוז שהם נשפעים מן ארבעה אותיות שם הוי"ה הנודעים.

יוֹרְדֵי הַיָּם, וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וכו'. מקשים אמאי לא נקיט להו כסדר דנקיט בכתוב? ונראה לי בס"ד כי יורדי הים לא שייך ביחיד כלל, כי הספינה צריכה למנהיגים על כל פנים, והולכי מדברות שייך לפעמים ביחד, אבל הרוב לא שייך ביחיד אלא רבים הולכים יחד, ולכך נקיט יורדי הים ברישא ואחרי זה הולכי מדברות. אך חולה וחבוש שמצויים ביחיד נקיט להו אחר כך, ונקיט חולה קודם משום דשכיחי טפי מחבוש, ובזה יש לתרץ קושיא אחרת למה נקיט יוֹרְדֵי הוֹלְכֵי לשון רבים.
ועוד נראה לי בס"ד דבים ומדבר אין אדם הולך אלא לרצונו ולטובתו ולא יהיה לו הכרח מן אחרים, ונקיט ים קודם מדבר מפני שהוא מסוכן יותר, ואחר כך נקיט חולה וחבוש דזה בא לאדם שלא ברצונו, ובעל כרחו שלא בטובתו, וגם בזה נקיט הקשה יותר קודם כי חולה קשה מחבוש.
ועוד נראה לי בס"ד דים ומדבר אין אדם תוהא בהם אחר שיצא מהם לשלום, כי הוא ירד והלך בהם לטובת עצמו בשביל ריוח ועסק, ואם לא היה הולך ויורד לא היה משיג חפצו אבל חולה וחבוש גם אחר שניצול הוא תוהא ואומר הלואי שלא היה נחלא ולא היה נחבש ולא היה נצרך לברך גומל, לכן נקטינהו לבסוף, מיהו עדיין מקשה למה בחולה וחבוש נקיט ההצלחה שאמר ונתרפא ויצא, ובים ומדבר לא אמר וניצלו? ונראה לי בס"ד חולה וחבוש הנזק היה בעין בגלוי, אבל ים ומדבר אף על פי שלא באה רוח סערה ולא באו ליסטים דאז לא הוצרך להצלה, לכך לא נקיט וניצולו אלא נקיט רק יורדי והולכי, דעל ירידה והליכה בלבד חייב לברך.

וְאֵימָא בַּעֲשָׂרָה שְׁאָר עַמָּא וּבִתְרֵין רַבָּנָן? הנה הרא"ש ז"ל פירש מסקנת הגמרא דבעינן י"ב, עיין שם. ובזה יובן לסברה זו רמז הכתוב (תהלים קט, פ) בְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ, רצונו לומר תוֹךְ תיבת רַבִּים יש י"ב, גם רַבִּים 'ב מרי', כי החכם נקרא 'מרי', וזה רמז דבעינן תרי רבנן מאלו הי"ב, ולמ"ד דבעינן עשרה בין הכל, הוי כנגד אותיות השם במילוי ע"ב וס"ג ומ"ה שיש בו עשרה אותיות, ולמ"ד י"ב כנגד י"ב צירופי שם הוי"ה ב"ה.

שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שִׁמּוּר, וְאֵלּוּ הֵן: חוֹלֶה, חָתָן וְכַלָּה. פירש רש"י ז"ל בחתן וכלה מחמת קנאתם יתגרו בהם. ויש להקשות למה יקנאו בחתן וכלה טפי משאר בני אדם העומדים בעושר וגדולה ומעלה וממשלה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב וימהר אברהם נר"ו מ"ע השי"ן בשם מדרש תלפיות, השידים יש להם ז' מלכים וכל אחד יש לו שליטה ביום א', ולכל א' יניקה מכוכב אחד מן ז' כוכבי לכת, עיין שם, וידוע חתן וכלה יש להם תואר מֶלֶךְ וּמַלְכְּתָא, ומשך מלכותם שבעה ימים לכך יתקנאו בהם כי הם אינם שולטים במלכותם ז' ימים רצופים. ולמ"ד אף יולדות נראה לי בס"ד, שמתגרין בה על פי מה שכתב קה"י ז"ל בשם רבינו ז"ל בביאור הסבא, דהשדים נראין ומתדמין בשבעה מינין ונחלקין לשבעה מיני טומאה, עיין שם, ולפי זה לכך מתגרין ביולדות שיש לה שבעה ימי טומאה, דכתיב (ויקרא יב, ב) וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, ונקבה שבעה כפולים, וכשרואין אותה לבדה רוצים להדבק, ולכך אפשר שתהיה ניזקת מהם, ומה שאמר אַף תַּלְמִיד חָכָם בַּלַּיְלָה, מפני שהלילה היא שליטתם, וכלי זין הדוחה אותם הוא עסק התורה המצוי אצל תלמידי חכמים, דכתיב (איוב ה' ז') וּבְנֵי רֶשֶׁף, אלו מזיקין, יַגְבִּיהוּ עוּף, הוא לימוד התורה, ואיכא בירושלמי שרבי חיננא בר פפא הוה מחלק צדקה בלילה, פגע בו שר השדים, אמר לו לא כך למדת אַל תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ [והלילה הוא הגבול של הרוחות והשדים, ולא של בני האדם, ולכן למה אתה נכנס בתחומי? אמר ליה רבי חנינא בר פפא: ולא כן כתיב (משלי כא, יא) מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף? והוה מתכפי מיניה וערק מן קמוי כלומר השד התכופף וברח ממנו]?! עיין שם , לכך תַּלְמִיד חָכָם צריך שימור בלילה טפי.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַאֲרִיכִין יָמָיו שֶׁל אָדָם. נראה לי בס"ד טעם לכל הני, כי יש אריכות ימים באיכות שאין לו דאגות בלבו ואז היום נחשב אצלו כערך שבוע, מה שאין כן אדם מלא דאגות ופחד היום רואהו קצר כערך שעה אחת, ויש רבוי בכימות השנים שיחיה שנים הרבה במספר, לזה אמר (משלי ט, יא) כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ 'באיכות', וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים 'בכמות', מעשה בשנים שותפים הרווחם שוה והוצאתם שוה, ואחד היה בריא ושמן ואחד חלוש וכחוש מאד, מפני שזה יש לו אמונה בהשגחתו יתברך שהכל בידו לכך לא ידאג על שום דבר, והוא חי בטוב והשני אין לו אמונה כל כך ולכן מלא דאגות, ולזה הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ מפני שיש לו אמונה בהשם יתברך שהכל מסור בידו והוא העושה, לכך מַאֲרִיכִין לו יָמָיו דייקא, רצונו לומר 'אריכות של איכות' כי כן הגרסא בעין יעקב, יָמָיו ולא גריס וּשְׁנוֹתָיו, והיינו דקאי על האיכות דאז אין לו דאגה ויש לו אריכות ימים באיכות.
וְהַמַּאֲרִיךְ בְּשֻׁלְחָנוֹ היינו כדי שיתן לעני מאכל מן השולחן, ויש בזה עדיפות טפי על שאר צדקה שעושה אדם מן ממונו, משום דמקרבא הנייתיה, וכמו שאמרו בתענית (דף כג) בדביתהו דְאַבָּא חִלְקִיָּה שֶׁקָדַם וְעָלָה עָנָן מִצַּד זָוִית שֶׁלָּהּ, וכן איתא בכתובות (דף סג) בדביתהו דמר עוקבא עיין שם [מַר עֻקְבָּא – הָיָה עָנִי בִּשְׁכוּנָתוֹ, וְהָיָה רָגִיל בְּכָל יוֹם לִזְרֹק לוֹ אַרְבָּעָה זוּזִים בְּצִנּוֹר הַדֶּלֶת. פַּעַם אַחַת אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה מִי עוֹשֶׂה עִמִּי טוֹבָה זוֹ. אוֹתוֹ הַיּוֹם שָׁהָה מַר עֻקְבָּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַרְבֵּה וְהָלְכָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.כֵּיוָן שֶׁרָאָם הֶעָנִי שֶׁהִטּוּ עַצְמָם לַדֶּלֶת – יָצָא אַחֲרֵיהֶם. בָּרְחוּ וְנִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לְתַנּוּר גָּרוּף, נִכְווּ רַגְלָיו שֶׁל מַר עֻקְבָּא. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: תֵּן רַגְלֶיךָ עַל רַגְלַי. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ! אָמְרָה לוֹ: אֲנִי מְצוּיָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וַהֲנָאָתִי קְרוֹבָה] ולכן זה הַמַּאֲרִיךְ בְּשֻׁלְחָנוֹ דאז נותן לעניים דבר מאכל דמקרבא הנאתו לעני יאריך הקב"ה את ימיו באיכות שיהיה נהנה מן אכילה ושתיה ושינה וישיבה כיון שאינו רואה שום צער ודאגה כלל, וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא בזה תהיה אצטומכא שלו נקיה תמיד ואז תערב לו אכילתו מאד, ומאחר שנתערב לו פועלת בגופו כח גדול ובריאות טובה ואז מרגיש ברבוי האיכות של ימיו, שהיה דשן ורענן בהם.

Chidushei Agadot on Berakhot 54b:2 חידושי אגדות על מסכת ברכות נ״ד ב:ב
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Chidushei Agadot on Berakhot 54b:2"
Toggle Reader Menu Display Settings
54bנ״ד ב

ע"ב מאי אבני אלגביש כו'. אבני אלגביש קרא הוא ביחזקאל במלחמות גוג ומגוג והכא באבנים במורד בית חורון דבימי יהושע קמיירי ואהא קפריך אמאי קרי אבנים דמורד בית חורון אבני אלגביש ומפרש דיחזקאל נמי דקרי להו אבני אלגביש הוא ע"ש זה דעמדו על גב איש וירדו ע"ג איש וכ"ה בש"ר ובתנחומא ומטר לא נתך ארצה ואימתי ירדו בימי יהושע כו' והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג ונראה מה שדרשו שמאותן שעמדו ע"ג איש משה ירדו בימי איש יהושע כדכתיב ביהושע וה' השליך עליהם אבנים גדולות וגו' וסיים בהאי קרא רבים אשר מתו מאבני הברד וגו' שלא הוזכר כלל בתחלה שהיו שם אבני ברד וכתב אחר כך הברד בה"א הידיעה וע"כ אמרו הוא הברד שהיה כבר בימי משה ועמד על ידו עכשיו ירד בימי יהושע והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג מדקרי להו שם אלגביש וק"ק שדרשו כן במלת אלגביש דגוג ומגוג ומה ידרשו במלת אלגביש דכתי' נמי ביחזקאל גבי נביאי שקר והענין מבואר כי שלוחי השם משתוקקין לעשות שליחותן לתכלית מה שנשתלחו לתת נקמת ה' באויביו כענין שאמרו פסחי' (קיח.) בנחל קישון גרפם שנעשה ערב לים וה"נ אותן אבנים שנשתלחו בימי משה לעשות שליחותן ושוב ע"י תפלת משה בטל שליחותן לא בטלה לגמרי אלא שעמדו שם לעשות שליחותן באויבי ה' בימי יהושע ובימי גוג ומגוג ודו"ק:

אבן שבקש עוג וכו'. כבר האריך הרשב"א בפי' סוד המאמר זה שפשוטו ודאי הוא זר מאד ובנה הוא ועשה יסודו ע"פ מ"ש פ' האשה נדה (סא.) שמשה היה מתיירא מעוג ולא מסיחון לפי שהיה ירא שתעמוד לו זכות אברהם כו' ונמשלו האבות להרים כו' והאריך בזה ע"ש אבל הוא דחוק דאם משה נתיירא מפני זכות זה עוג ודאי לא סמך ע"ז שתעמוד לו זכות אבותיו של משה יותר משתעמוד למשה ואם נקראו האבות הרים ע"ש הרים לגבי משה אבל לגבי עוג לא מקרי אברהם הר שיאמר עוג על אברהם איעקר טורא כו' ונראה לפרש לפי אותה הסוגיא דפרק האשה ויאמר ה' אל משה אל תירא מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר סיחון ועוג בני אחיא בר שמחזאי הוו מ"ש מעוג דקמסתפי ומ"ש מסיחון דלא קמסתפי כו' אמר שמא תעמוד לו זכות אברהם כו' ר"ל דודאי היה להם כח וגבורה מפמליא של מעלה מאבותם שהיו מן בני המלאכים שירדו בדור אנוש כפירש"י שם אבל נעשה כח שלהם מצד הטומאה כמפורש בקרא הנפילים וגו' אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגבורים וגו' כמבואר בפרקי ר"א ובכמה דרשות ולהכי קאמר אם היה משה ירא מעוג מפני כחות הטומאה שהיו לו מצד אבותיו המלאכים א"כ גם מסיחון ה"ל לירא שהרי אחיו היה וה"ל כחות אבותיו כמו עוג ומשני דודאי מכחות הטומאה שהיה להם לא היה משה ירא אלא היה ירא שמא יש בעוג נמי כח מה מצד הטהרה זכות של אברהם שנאמר ויבא הפליט וגו' והשתא בשמעתין קאמר שבא עוג מתחלה מכח הטומאה מאבותיו המלאכים וז"ש מחנה ישראל כמה הוא ג' פרסי כו' יש כאן דברים בגו ע"פ ספר היצירה בסוד י"ב גבולים בשם הוי"ה וסוד י"ב חדשים בשנה וי"ב מזלות וי"ב שעות ביום וכן בלילה כמ"ש בספר הפרדס שער פרטי השמות וזה כוונת הכתוב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק וגו' ר"ל כי זה לעומת זה עשה אלהים דכמו שהעמיד גבולות קדושים בשם הוי"ה למספר ב"י שהם שבטי י"ה י"ב שבטים והם חלק ה' עמו יעקב וגו' כן הציב גבולות עמים עכומ"ז בכחות הטומאה י"ב שהם כחות המזלות י"ב כמ"ש כי אותם חלק ה' לכל העמים וז"ש כמה מחנה ישראל ג' פרסי שהם י"ב תחומין וגבולין תחום לכל שבט ושבט מצד הקדושה איעקר טורא בר ג' פרסי שהם כחות הטומאה מי"ב המזלות וי"ב גבולין של כח אבותיו שהיו מלאכים ואשדי עלייהו כי אמר עוג כי כחות אלו הטומאה בו יגברו על ישראל לפי שהיה בו ג"כ קצת מצד הטהרה זכות דאברהם והיינו דמייתי ליה על רישיה לזורקו על משה ואמר

ואייתי הקב"ה עליה קמצי כו'. דהיינו זכותו של יעקב כו' שנאמר בו אל תיראי תולעת יעקב וגו' וע"פ מ"ש כתולעת זו שאין לה גבורה אלא בפיה דהיינו בתפלתן ונקבוה לאותו הר לבטל כח אבותיו של עוג ונחית בצואריה דהיינו דנחית מרישיה על צואריה להחליש כח טומאתו מאבותיו שלא יוכל להזיק בהן את ישראל ואמר דבעי למשלפיה כו' כשראה שלא יכול להם לישראל להזיקם בהר הזה שהוא כח טומאת אבותיו בעי למישלפיה מיהת להציל א"ע בזכות אברהם ואמר שמשכו שיניה כו' שיני רשעים הם כחותיו תמיד לגזול את הצדיקים כמ"ש אשר לא נתננו טרף לשניהם או שינים מלשון הר שנון כמו שן סלע והם נמשכו להיות נדבקות בכח הטומאה שה"ל מאבותיו שהמשילן גם כבר להר ושלא יכול להציל גם א"ע כי לא היה לכחו ולכח טומאת אבותיו יכולת נגד כח הטהרה של אבות ישראל והיינו דדריש שרבבת שהרבית כח טומאתו להיות דבוק בכח טומאת אבותיו ובא זה ואבד זה להיות משה מחיה בקרסוליה כו' לבטל ממנו זכות הליכתו בקרסוליו להגיד לאברהם ואמר משה כמה הוי עשר כו' פירש"י שהרי הוא הקים את המשכן ודרשינן הקים את עצמו לקומת המשכן כו' ע"ש זה הדרש אינו מבורר לי בתלמוד אלא דבפ' אלו מומין (מד.) ובנדרים (לח.) גם בשבת (צב.) מפורש משה רבינו י' אמות היה מדכתיב ויפרוש את האהל מי פרשו משה רבינו פרשו וכתיב י' אמות אורך הקרש וגו' ואמר שקל נרגא בת י' כו' מהא שמעינן גובהו של עוג כמה וכמה אמות היה ועד ל' אמות לא הגיעו רק עד קרסוליו וליכא לאקשויי הא כתיב ערשו ערש ברזל וגו' תשע אמות ארכה וגו' כבר הרגיש רש"י בזה בחומש באמת איש באמת עוג וענין דשקל נרגא בת י' אמות ושוור כו' ר"ל דשקל נרגא כו' היינו זכות הלוחות שהיו בידו שבהן י' דברות ושוור י' אמות היינו עד מקום גבהות המשכן שהוא י' אמות שנעשה והוקם ע"י משה רבינו ובזכות זה קטליה וירמז בזה שמשה הרגו דכתיב בפרשת דברים אחרי הכותו את וגו' ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי עשתרות הוא מלשון הר וצוק קשה שהוא כח הטומאה שלו מאבותיו ומצד עצמו ומכוון כפי' הרמב"ן שהוא כח ע"ז כמו לבעלים לעשתרות ועשויים כצורת צאן כמו ועשתרות צאנך ע"כ ונראה דע"כ קראו במקום אחר עשתרות קרנים שה"ל ב' כחות א' מצד הימין קרן ימין זכות אברהם שה"ל בקצת וא' משמאל מצד טומאת אבותיו ודוגמא זו בדניאל שראה מלכות פרס דומה לאיל בעל קרנים והאחד גבוה מן השניה דהיינו שראה בו ב' כחות הא' מצד הימין מכת הטהרה בזכות שבנה בה"מ והא' משמאל כח מלכות פרס מלמעלה כמ"ש (ביומא י.) בדוביאל שר מלכות פרס אבל צפיר העזים ראה בקרן א' שהוא מלכות עו"ג שלא היה בו רק כח הטומאה משר שלו שלמעלה ודו"ק:

ואבן שישב עליה משה כו'. לפי מה שמבואר לעיל שבמקום הנס מברכין ה"נ מקום ראש הגבעה אשר שם האבן הזה הוא מקום הנס בנצחון המלחמה שעל ידי זה הרים משה ידיו וגבר ישראל:

ועל לוט אומר ברוך זוכר כו'. דברכה זה נשתנה משאר ברכות של נסי הצדיקים דמברכין ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה משא"כ בנס הצלת לוט שלא היה ראוי לכך שרשע היה ולא היה ניצול אלא בשביל זכות אברהם יפול בו השבח והודאה שאף לאחרים שאינן צדיקים עושה הקב"ה נס אפילו בשעת כעסו בשביל שזוכר הצדיקים ומייתי ליה מדכתיב ויהי בשחת וגו' ויזכור אלהים וגו' דמשמע שבשעת כעסו והשחתת סדום היה זכירת אברהם להציל את לוט והענין שמהפך הקב"ה מדה"ד למדה"ר בשביל הצדיקים והרמז בזה ויזכור אלהים את לוט מתוך ההפכה בהפוך וגו' דהיינו מתוך שהפך מדה"ד על הרשעים למדה"ר בשביל צדיקים שזוכר ולא דרשו כן גבי נח דכתיב כה"ג ויגברו המים וגו' ויזכור אלהים את נח וגו' אלא דהתם סדרא נקט ואזיל שאחר תגבורת המים זכר את נח ודו"ק:

חומת יריחו שנבלע פרש"י מדכתיב תחתיה משמע במקומה וא"א זו אלא ע"י בליעה (עי"ל) [עכ"ל] והמקשה דפריך והא נפלה כו' דכתיב ותפול החומה תחתיה ר"ל דע"כ מדכתיב לשון נפילה על כרחך דלא נבלעה ותחתיה לאו ממש במקומה משמע ועי"ל דמשמע ליה דנבלעה מדכתיב ויעלו העם איש נגדו וגו' דמשמע נגדו בלי שום מעכב שהוא בדרך נפילה שיש בו מכשול מאבנים שנפלו ומתרץ כיון דפותיה ורומיה כהדדי כו' לאו משום דפסיקא ליה הכי בשום דוכתא אלא דמהכא קא יליף ליה כיון דקרא הכתוב בליעה נפילה ע"כ היינו משום דכהדדי נינהו ולא היה מועיל נפילתה אי לא דנבלעה ודו"ק:

ארבעה צריכין להודות כו'. הקושיות שהתחיל בזה המזמור לומר אשר גאלם מיד צר וגו' וחשיב במדבר וחולה ויורדי הים דלא שייך בהו מיד צר אלא דהל"ל אשר גאלם מצרה ועוד כיון דקרבן תודה הוא בכולן למה לא כתבו רק בחולה ומה ענין ד' אלו צרות וכל שינוי הענינים אין להאריך בהן הוא המבואר כי ד' סבות הכוללים והם המונעים לאדם מהגיע אל שלימותו ותכליתו הא' שאין לו במה להתפרנס וצריך לרדוף אחר פרנסתו הב' שיש עליו יד שונאים וא"א לו לעבוד ה' שלימה מפניהם הג' מי שבטבע חולה וחלש מלעסוק בתורה ומצותיה הד' ריבוי עושר וטרדה המבטלו מתורה ומצות ולפי שד' מעיקים וצרות האלו הם חולאים שבישראל בגלות כמפורש בתוכחות ע"כ כשישראל נגאלו ממצרים ומד' מעיקים אלו אמרו בב"ר שע"כ נאמרו ד' כוסות בחלום שר המשקים שם דעל שם זה תקנו ד' כוסות של פסח בגאולת מצרים וע"כ נאמר בו ד' לשונות של גאולה וגאלתי והוצאתי והצלתי ולקחתי לפי שנגאלו מארבע צרות אלו ועל שם זה אמרו שם שהקדוש ברוך הוא מביא ד' כוסות של תרעלה על עו"ג ומשקה לישראל ארבע כוסות של ישועה כמפורש באורך שם דהיינו על שם ישועה מארבע צרות ומעיקים המתהוים בגלות והוא ענין שמספר בו ארבע הצריכין להודות שהם בעצמם מצירים הכוללים ומונעים האדם מהשיג שלימותו שמכולם נצולו בגאולתן והתחיל ואמר הודו לה' כי טוב וגו' ע"פ מ"ש פ"ק דמגילה (י:) בצאת לפני החלוץ אומרים הודו לה' כל"ח ולא אומרים כי טוב לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים ע"כ אמר שישראל בגאולתן אומרים כי טוב לא על מפלתן של רשעים לעתיד אלא ע"ש גאולי ה' שנגאלו מיד צר ומכל ד' מעיקים וצרות שהיה עליהם ואמר מארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים היינו משאר ד' גליות מד' מלכיו' כמפור' בב"ר וז"ש ממזרח הוא מלכות מדי שהוא במזרחו של ארץ ישראל מצפון הוא מלכות בבל שהוא בצפונו של ארץ ישראל ממערב ומים הוא מלכות יון ומלכות ארם שהם במערבו של ארץ ישראל ולכך נקט מערב ב' פעמים ולא נקט כלל רוח דרום שאין באותו רוח מד' מלכיות אבל התחיל בגאולת מצרים שהיא גאולה ראשונה והיא בדרומה של א"י שאז נצולו ג"כ מד' המעיקים המונעים השלימות והיו ראוים לקבל התורה וז"ש בגאולת מצרים עד שלא באו לא"י שהיא עיקר גאולתן שהיה להן מניעה מצד פרנסה תעו במדבר בישימון דרך שאין שם דרך כלל ועיר מושב לא מצאו שעקמו וסבבו כמה ארצות עד שהגיעו לעיר מושב בא"י ואמר שהיו במדבר רעבים גם צמאים וגו' כמ"ש ערכין (טו.) ב' פעמים חטאו במים וב' פעמים בשליו וב"פ במן ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם וגו' היינו שנתן להם המן והשליו והבאר ועל שתעו במדבר וידריכם בדרך ישרה וגו' היינו שנכנסו לא"י וע"ז יודו לה' חסדו וגו' שלא היה מדרך החיוב לפי חטאם במדבר אבל מצד חסדו הוא וע"ז תקנו בכל הולכי מדבר לברך ברוך גומל חסדים טובים לחייבים ואמר ונפלאותיו לבני אדם דלגבי הקב"ה מלתא זוטרתי היא כדאמר (ברכות לג: מגילה כה.) ומי יכלת לסיים כוליה שבחיה אבל יספר נפלאותיו שהם לבני אדם ואמר כי השביע וגו' היינו שמלא אותם כל טוב בא"י כמ"ש ובתים מלאים כל טוב והוא כוס ראשון ואמר יושבי חשך וגו' היא מניעה מצרות יד האויבים כמו שהיו משועבדים במצרים שהיו שם בחושך ע"י עבודת פרך וצלמות השלכת בנים ליאור ואסירי עני וברזל כמ"ש ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים וגו' כי המרו אמרי אל וגו' שהיו בהם רבים חוטאים גם פסל מיכה ויכנע בעמל וגו' היא עבודת פרך שעמלו בו וע"י כשלו ואין עוזר דגם מושיעם משה הוצרך לברוח מפני פרעה אך ויזעקו אל ה' וגו' כמ"ש ויזעקו ותעל שועתם וגו' ואמר שעל זה יודו וגו' כמש"ל ואמר מהו הפלא כי שבר דלתות וגו' כמ"ש שמעולם לא היה עבד יכול לברוח ממצרים והוא כוס ב' ואמר אוילים מדרך פשעם וגו' היא הצרה שמחמת חולי והיה להם בגלות מצרים כמו שהבטיח להם בגאולתן כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' שבא מחמת עון וע"פ מ"ש פשע הוא המרד יומא (לו:) שאין היסורין ממרקין אלא המיתה ממרקת במרד כדאמרינן פי"ה (פו.) אבל העון הוא המזיד היסורין ממרקין וז"ש שזה האויל שנכנס בו רוח שטות כשהלך בדרך פשעם ולא נחשב לו כמרד אלא כעון דיסורין ממרקין דהיינו מעונותיהם יתענו ביסורין ואמר דאף בחליו דכל אוכל תתעב נפשו ולא יכול לאכול מ"מ נחשב לו לתענית ויסורין שממרקין העון והמזיד ואמר ויגיעו עד שערי מות ר"ל דגבי רשעים גמורים אמרי' ערובין (יט.) אפי' בפתחו של גיהנם אין חוזרין אבל זה כשהגיע עד שערי מות ופתח גיהנם מתחרטין ויזעק אל ה' וגו' כמ"ש במסכ' ר"ה (טז.) דזעקה מועלת אפי' לאחר גזר דין שהגיע לשערי מות ואמר ישלח דברו וירפאם וגו' דרפואת ב"ו צריך תחבושת וסממנין ושאר פעולות אבל רפואת ית' ב"ה בדבור בעלמא שמשלח ואמר יודו לה' וגו' כדלעיל ואמר ויזבחו זבחי תודה וגו' דלולי שנכפר מעונותיו ביסורין היה ראוי להביא קרבן אשם או חטאת לכפרה אבל כיון שנתכפר כבר בחוליו ע"י יסורין א"צ לו להביא רק קרבן תודה ומינה גם לאחרים שזכר שנצולו מהצרה שמביאין תודה ע"ש יודו לה' חסדו וגו' והוא כוס ג' ואמר יורדי הים באניות וגו' היא הטרדה הבאה מנבהל לעושר כיורדי הים באניות כו' כמ"ש במסכת עירובין (נה.) ולא מעבר לים היא לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים ואמר המה ראו מעשי ה' וגו' כמו שראו במצרים בקריעת ים סוף כי יורדי הים באניות רואים מעשי ה' שהם צבא השמים כמ"ש כי אראה שמיך מעשה וגו' ירח וכוכבים וגו' ונפלאותיו במצולה דהיינו למטה מתחת לארץ ואמר שזה בא ע"י רוח סערה שתרומם גליו ויעלו שמים וגו' כמפורש פרק הספינה (בבא בתרא עג.) רומא דגלא ש' פרסי כו' ודלינן עד דחזינן כוכב זוטא כו' ושוב ירדו תהומות ומתוך ראיה זו חשב לידע מה למעלה ומה למטה אבל נפשם ברעה תתמוגג וגו' וכל חכמתם בזה תתבלע דא"א לידע מה למעלה ומה למטה כמפורש פ' אין דורשין (חגיגה יא: טז.) ואמר ויצעקו אל ה' וגו' שע"כ אמרו בקדושין (פב.) הספנין רובן חסידים ואמר יקם סערה וגו' כי הסערה גופיה שאמר שמרומם גליו הרי הוא מקום לעשות דממה של הרוח סערה שיחשו גליהם שאמר וע"ד שאמרו (סנהד' צא.) בדבר שמוחץ הוא רופא ואמר יודו לה' חסדו וגו' כדלעיל והוא כוס ד' ועל זאת הכוונה שינה התלמוד סדרן של הד' צריכין להודות מסדר הכתוב שהם מדבר וחבוש וחולה וים והתלמוד סדרן ים ומדבר וחולה וחבוש ושינה הלשון בים ומדבר אמר בלשון הווה יורדי הים והולכי מדבר ובחולה ובחבוש אמר בלשון עבר ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש כו' לרמז בזה הכוונה שאמרנו בסוד ד' כוסות כמ"ש ע"פ ב"ר שנגאלו בגאולת מצרים מכל ד' המעיקים ומתחיל מיורדי הים שעל ידי שירדו לים ונצולו בקריעת ים סוף שם נתעשרו מביזת הים וע"ז יודו לה' וגו' היא השירה שאמרו בים וע"ז נתקן כוס של קידוש זכר ליציאת מצרים שהוא קריעת ים המורה על חידוש עולם ושני לו הולכי מדברות שבמדבר היה להם עינוי עד שזכו לכמה טובות כגון שליו ומן ע"ז נתקן כוס שני שקודם הסעודה וע"ז יודו לה' וגו' והיא שירת הבאר והג' חולה שזכו ביציאת מצרים בנתינת התורה שנתרפאו כל החולים מחולי שהיה להם כבר בצאתם ממצרים וע"ז נתקן כוס ג' שאחר הסעודה היפך שאמר בחולה כל אוכל וגו' והד' מי שהיה חבוש כו' שלא באו ישראל לידי חירות גמור עד אחר שכבשו א"י שניטל יד האויבים לגמרי מעלינו וע"ז נתקן כוס רביעי:

וצריך עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם וגו'. ותרי מינייהו רבנן כו' הוא מבואר כי שיעור י' אנשים לכל דבר שבקדושה לתפלה ולבה"מ לברך נברך אלהינו ולברכת חתנים דמצינו בהו דאקרו קהל ועדה וגם ענין של ג' אנשים מצינו בבה"מ לזימון ולזה בעי לאודויי נמי הכא בפני י' המון עם וקהל ומינייהו ב' רבנן יחידי סגולה כשיעור הזימון עמו דבעי רבנן כדאמרי' פ' שלשה שאכלו (ברכות מח.) דאין מזמנין על ע"ה ושינה לשון גבי קהל עם ירוממוך וגבי זקנים יהללוך לפי שההתרוממות גם ההמון וגם הקטנים יבינו בו כמ"ש בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח.) באביי ורבא כשהיו קטנים דחד אחוי לשמי טללא וחד אחוי כלפי שמיא אבל ההלול שהוא דבר שכלי אין ההמון משכילים בו רק רבנן ויחידי סגולה ולמאי דבעי למימר דבעי י' שאר עמא וב' רבנן הטעם בו כשיעור העדה וקהל שנאמר במרגלים שהיו מתחלה אחד לשבט ותרי מינייהו היו רבנן יהושע וכלב ודו"ק:

וי"א אף ת"ח כו'. פירש"י השדים מקנאתו מתגרין בו עכ"ל ובפ' כיצד מברכין (ברכות מג:) מפורש ואל יצא יחידי בלילה משום חשדא וע"ש בחידושינו ובפ' ג"ה:

שלשה דברים מאריכין ימיו כו'. ולא חשיב הכא הא דפרק שלשה שאכלו (ברכות מז.) כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו כו' דאפשר דהוי בכלל המאריך בתפלתו וק"ל:

Berakhot 54b:4ברכות נ״ד ב:ד
The William Davidson Talmudתלמוד מהדורת ויליאם דוידסון
Save "Berakhot 54b:4"
Toggle Reader Menu Display Settings
54bנ״ד ב

עָבְדִי לְהוֹן נְקִירָתָא וּטְשׁוֹ בְּהוֹן. אָמְרִי: כִּי חָלְפִי יִשְׂרָאֵל הָכָא — נִקְטְלִינּוּן, וְלָא הֲווֹ יָדְעִי דְּאָרוֹן הֲוָה מְסַגֵּי קַמַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וַהֲוָה מַמֵּיךְ לְהוּ טוּרֵי מִקַּמַּיְיהוּ. כֵּיוָן דַּאֲתָא אָרוֹן, אִדְּבַקוּ טוּרֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְקַטְלִינּוּן, וּנְחַת דְּמַיְיהוּ לְנַחֲלֵי אַרְנוֹן. כִּי אֲתוֹ אֶת וָהֵב, חֲזוֹ דְּמָא דְּקָא נָפֵיק מִבֵּינֵי טוּרֵי. אֲתוֹ וְאָמְרִי לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וַאֲמַרוּ שִׁירָה. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב״.

and prepared caves for themselves and they hid in them. They said: When Israel passes here we will kill them. And they did not know that the Ark of the Covenant preceded the children of Israel and would flatten mountains before them. When the Ark came, the mountains adhered one to another and killed them; and their blood flowed down to the streams of Arnon. When Et and Hev, the lepers, arrived, they saw the blood that was emerging from between the mountains, and they came and told Israel what had happened. Israel recited a song of praise, as it is stated: “And at the cascade of the brooks that goes down to the dwelling of Ar, and lies upon the border of Moab” (Numbers 21:15). This refers to the cascade of the brooks where the mountain, which had once been a valley, spread out in the direction of the mountain in Ar, in Moab.

אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ. מַאי אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ?

Among the sites enumerated in the baraita where one is obligated to recite a blessing in recognition of the miracles that occurred there, was the site of the hailstones of Elgavish. The Gemara asks: What are the hailstones of Elgavish?

תָּנָא: אֲבָנִים שֶׁעָמְדוּ עַל גַּב אִישׁ, וְיָרְדוּ עַל גַּב אִישׁ. עָמְדוּ עַל גַּב אִישׁ — זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״, וּכְתִיב: ״וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה״. יָרְדוּ עַל גַּב אִישׁ — זֶה יְהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב: ״קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי בְּנוּסָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה׳ הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת״.

It is taught in the midrash: They are the stones that remained suspended in the air and did not fall because of [al gav] a man [ish] and they fell down because of [al gav] a man [ish]. The Gemara explains: They remained suspended because of a man; that is Moses, whom the verse refers to as a man, as it is written: “And the man Moses was very modest” (Numbers 12:3), and it is written: “And Moses went out of the city from Pharaoh, and spread forth his hands unto the Lord; the thunders and hail ceased, and the rain was not poured upon the earth” (Exodus 9:33). Moses’ hailstones remained suspended. And the stones descended because of a man; that is Joshua, who was also called man, as it is written: “Take Joshua the son of Nun, a man in whom is spirit” (Numbers 27:18). And it is written that when Joshua and his people waged war against the army of the Emorite kings, God told him not to fear them because God would deliver them into his hands; and indeed, they died by means of these stones: “As they fled from before Israel, while they were at the descent of Beit Ḥoron, that the Lord cast down great stones from heaven upon them unto Azeka, and they died; they were more who died with the hailstones than they whom the children of Israel slew by sword” (Joshua 10:11).

אֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִזְרוֹק עַל יִשְׂרָאֵל, גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ. אֲמַר מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הָוֵי — תְּלָתָא פַּרְסֵי, אֵיזֵיל וְאֶיעֱקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאִישְׁדֵּי עֲלַיְיהוּ, וְאִיקְטְלִינְהוּ. אֲזַל עֲקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאַיְיתִי עַל רֵישֵׁיהּ, וְאַיְיתִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלֵיהּ קַמְצֵי וְנַקְבוּהּ, וּנְחֵית בְּצַוְּארֵיהּ.

With regard to the rock that Og, King of Bashan, sought to throw upon Israel, there is no biblical reference, but rather a tradition was transmitted. The Gemara relates that Og said: How large is the camp of Israel? It is three parasangs. I will go and uproot a mountain three parasangs long and I will hurl it upon them and kill them. He went, uprooted a mountain three parasangs long, and brought it on his head. And The Holy One, Blessed be He, brought grasshoppers upon it and they pierced the peak of the mountain and it fell on his neck.

הֲוָה בָּעֵי לְמִשְׁלְפֵהּ, מָשְׁכִי שִׁינֵּיהּ לְהַאי גִּיסָא וּלְהַאי גִּיסָא וְלָא מָצֵי לְמִשְׁלְפֵהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״. וְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״ — אַל תִּקְרֵי ״שִׁבַּרְתָּ״ אֶלָּא ״שִׁרְבַּבְתָּ״.

Og wanted to remove it from his head; his teeth were extended to one side of his head and to the other and he was unable to remove it. And that is what is written: “You break the teeth of the wicked” (Psalms 3:8). And this is in accordance with the homiletic interpretation of Rabbi Shimon Ben Lakish, as Rabbi Shimon Ben Lakish said: What is the meaning of that which is written: “You break the teeth of the wicked”? Do not read it as: You break [shibarta], but rather as: You lengthened [shirbavta].

מֹשֶׁה כַּמָּה הֲוָה — עֶשֶׂר אַמּוֹת, שְׁקֵיל נַרְגָּא בַּר עֲשַׂר אַמִּין, שְׁוַור עֲשַׂר אַמִּין, וּמַחְיֵיהּ בְּקַרְסוּלֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ.

The story concludes: How tall was Moses? He was ten cubits tall. He took an axe ten cubits long, jumped up ten cubits, and struck Og in the ankle and killed him.

וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה — דִּכְתִיב: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״.

One must recite a blessing when he sees the rock upon which Moses sat, as it is written: “But Moses’ hands were heavy; and they took a stone and put it under him, and he sat thereon” (Exodus 17:12).

וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח״. וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה — דִּכְתִיב: ״וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ״.

And one must recite a blessing upon seeing Lot’s wife, as it is stated: “But his wife looked back from behind him, and she became a pillar of salt” (Genesis 19:26). And the wall of Jericho that was swallowed, as it is written: “And the wall fell down flat” (Joshua 6:20).

בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ — נִיסָּא, אֶלָּא אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט פּוּרְעָנוּתָא הוּא! — דְּאָמַר ״בָּרוּךְ … דַּיַּין הָאֱמֶת״.

The Gemara asks: Granted, that one recites a blessing on all of these. They are miracles; however, Lot’s wife is a tragedy. Why recite a blessing on a tragedy? The Gemara answers: One who sees that place recites: Blessed…the true Judge.

וְהָא ״הוֹדָאָה וָשֶׁבַח״ קָתָנֵי! תְּנִי: עַל לוֹט וְעַל אִשְׁתּוֹ מְבָרְכִים שְׁתַּיִם. עַל אִשְׁתּוֹ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … דַּיַּין הָאֱמֶת״, וְעַל לוֹט אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … זוֹכֵר אֶת הַצַּדִּיקִים״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זוֹכֵר אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה וְגוֹ׳״.

The Gemara asks: But the baraita teaches that for all of these one must give thanks and offer praise? The Gemara answers: The language of the baraita should be emended and teach: Over Lot and his wife one recites two blessings. Over his wife he recites: Blessed…the true Judge, and on Lot he recites: Blessed…Who remembers the righteous. As Rabbi Yoḥanan said: From the story of Lot it is possible to learn that even during a time of wrath of the Holy One, Blessed be He, He remembers the righteous, as it is stated: “And it came to pass, when God destroyed the cities of the plain, that God remembered Abraham and sent Lot out of the midst of the overthrow, when He overthrew the cities in which Lot dwelt” (Genesis 19:29).

וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה. וְחוֹמַת יְרִיחוֹ נִבְלְעָה? וְהָא נָפְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ״! — כֵּיוָן דְּפוּתְיַהּ וְרוּמַהּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, מִשּׁוּם הָכִי אִבַּלְעָה בְּלוֹעֵי.

The baraita also taught that we recite a blessing for the wall of Jericho that was swallowed up in its place. The Gemara asks: Were the walls of Jericho swallowed up into the ground? Didn’t they fall, as it is stated: “And it came to pass, when the people heard the sound of the shofar, that the people shouted with a great shout, and the wall fell down flat” (Joshua 6:20)? The Gemara explains: Since the width and height of the walls were equal to one another, therefore, they were swallowed. Had they merely fallen it would have had no effect, as their width was equal to their height.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת: יוֹרְדֵי הַיָּם, הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא.

Rav Yehuda said that Rav said: Four must offer thanks to God with a thanks-offering and a special blessing. They are: Seafarers, those who walk in the desert, and one who was ill and recovered, and one who was incarcerated in prison and went out. All of these appear in the verses of a psalm (Psalms 107).

יוֹרְדֵי הַיָּם מְנָלַן? — דִּכְתִיב: ״יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת וְגוֹ׳ הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה׳״. וְאוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת״, וְאוֹמֵר: ״יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״, וְאוֹמֵר: ״יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ״, וְאוֹמֵר: ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם״.

The Gemara elaborates: From where do we derive that seafarers are required to thank God?
As it is written: “They who go down to the sea in ships, who do business in great waters; they see the works of the Lord” (Psalms 107:23–24).
And it says: “For He commands and raises the stormy wind which lifts up the waves thereof.
They mount up to the heaven, they go down again to the depths: their soul is melted because of trouble” (Psalms 107:25–26).
And it says: “They reel to and fro, and stagger like a drunken man, and are at their wits’ end.”
And it says immediately thereafter: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He brings them out of their distress” (Psalms 107:28).
And it says: “He makes the storm calm, so the waves thereof are still” (Psalms 107:29),
and it says: “Then are they glad because they be quiet; so He brings them unto their desired haven” (Psalms 107:30),
and it says: “They are grateful to God for His loving-kindness and His wonders for mankind” (Psalms 107:31).

הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ … וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ … וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה … יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.

The Gemara asks: From where do we derive that those who walk in the desert are required to thank God? The Gemara answers:
As it is written in the same psalm:
“They wandered in the wilderness in a solitary way; they found no city in which to dwell” (Psalms 107:4),
“And then they cried unto the Lord in their trouble, and He delivered them out of their distresses.
And He led them forth by the right way” (Psalms 107:6–7).
After God guides them on the right way, it is said: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:8).

מִי שֶׁחָלָה וְנִתְרַפֵּא, דִּכְתִיב: ״אֱוִילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ. כׇּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וְגוֹ׳ וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וְגוֹ׳ יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וְגוֹ׳ יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.

That one who was ill and recovered must offer thanks is derived, as it is written:
“Fools, because of their transgression and because of their iniquities, are afflicted.
Their soul abhors all manner of food and they draw near unto the gates of death” (Psalms 107:17–18),
and: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He saves them from their distress” (Psalms 107:19),
and then: “He sent His word and healed them, and delivered them from their destructions” (Psalms 107:20).
After they are healed: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:21).

מִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין מְנָלַן? — דִּכְתִיב: ״יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וְגוֹ׳ כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וְגוֹ׳״. וְאוֹמֵר: ״וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם וְגוֹ׳״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם״, וְאוֹמֵר: ״יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וְגוֹ׳״, וְאוֹמֵר: ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.

From where do we derive that one who was incarcerated in prison must offer thanks?
As it is written: “Such as sit in darkness and in the shadow of death, bound in affliction and iron.
Because they rebelled against the words of God and scorned the counsel of the most High” (Psalms 107:10–11).
And it says: “Therefore He brought down their heart with labor; they fell down, and there was none to help” (Psalms 107:12),
and it says: “Then they cried unto the Lord in their trouble, and He saved them from their distresses” (Psalms 107:13),
and it says: “He brought them out of darkness and the shadow of death,
and broke their shackles” (Psalms 107:14).
And after God takes them out from that darkness and shadow of death, it says: “They are grateful to God for His goodness.”

מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: ״בָּרוּךְ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״. אַבָּיֵי אָמַר: וְצָרִיךְ לְאוֹדוֹיֵי קַמֵּי עַשְׂרָה, דִּכְתִיב: ״וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וְגוֹ׳״. מָר זוּטְרָא אָמַר: וּתְרֵין מִינַּיְיהוּ רַבָּנַן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ״.

The Gemara asks: What blessing does he recite? Rav Yehuda said: Blessed is…Who bestows acts of loving-kindness. Abaye said: And he must offer thanks before ten people, as it is written in the same chapter: “Let them exalt Him also in the congregation of the people and praise Him in the assembly of the elders” (Psalms 107:32), and congregation indicates a group of at least ten. Mar Zutra said: Two of them must be Sages, as it is stated there: “And praise Him in the assembly of elders.” These elders are the Sages, and the use of the plural indicates a minimum of two.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְאֵימָא כּוּלְּהוּ רַבָּנַן?! — מִי כְּתִיב ״בִּקְהַל זְקֵנִים״? ״בִּקְהַל עָם״ כְּתִיב. וְאֵימָא בֵּי עַשְׂרָה שְׁאָר עַמָּא, וּתְרֵי רַבָּנַן! קַשְׁיָא.

Rav Ashi strongly objects to this: Say that all of them must be Sages. The Gemara rejects this: Is it written: In the congregation of elders? In the congregation of the people is written; and the Sages are among them. Yet there is still room to object: Say that ten are from the rest of the people, and in addition there must be two Sages. No satisfactory answer was found, and the question remains difficult, although the halakha was not rejected.

רַב יְהוּדָה חֲלַשׁ וְאִתְּפַח. עָל לְגַבֵּיהּ רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה וְרַבָּנַן. אָמְרִי לֵיהּ: ״בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיַהֲבָךְ נִיהֲלַן וְלָא יַהֲבָךְ לְעַפְרָא״. אֲמַר לְהוּ: פְּטַרְתּוּן יָתִי מִלְּאוֹדוֹיֵי.

The Gemara relates: Rav Yehuda fell sick and recovered, Rav Ḥana of Baghdad and the Sages entered to visit him. They said to him: Blessed is God Who gave you to us and did not give you to the dust. He said to them: You have exempted me from offering thanks, as your statement fulfilled my obligation to recite a blessing.

וְהָא אָמַר אַבָּיֵי בָּעֵי אוֹדוֹיֵי בְּאַפֵּי עַשְׂרָה! — דַּהֲווֹ בֵּי עַשְׂרָה. וְהָא אִיהוּ לָא קָא מוֹדֵה! — לָא צְרִיךְ, דְּעָנֵי בָּתְרַיְיהוּ ״אָמֵן״.

The Gemara asks: But didn’t Abaye say that one must offer thanks before ten? The Gemara answers: There were ten people there when the Sages blessed God in Rav Yehuda’s presence. The Gemara raises another difficulty: But Rav Yehuda did not offer thanks himself; others offered thanks on his behalf. The Gemara answers: He did not need to recite it himself as he answered amen after their blessing. Answering amen after a blessing is tantamount to reciting the blessing himself.

אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שִׁימּוּר, וְאֵלּוּ הֵן — חוֹלֶה, חָתָן, וְכַלָּה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: חוֹלֶה, חַיָּה, חָתָן, וְכַלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אָבֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּלַּיְלָה.

Incidental to Rav Yehuda’s earlier statement, which organized several cases into a single category, the Gemara cites similar statements of his. Rav Yehuda said: Three require protection from harm: A sick person, a bridegroom, and a bride. It was taught in a baraita: A sick person, a woman in childbirth, a bridegroom, and a bride require protection from harm. And some say: Even a mourner. And some say: Even Torah scholars at night. Those whose thoughts are focused elsewhere or are in a weakened physical state require protection.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַמַּאֲרִיךְ בָּהֶן מַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא.

And Rav Yehuda said: There are three matters which, when one who prolongs their duration, they extend a person’s days and years. They are: One who prolongs his prayer, one who prolongs his mealtime at the table, and one who prolongs his time in the bathroom.

וְהַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

The Gemara asks: And one who prolongs his prayer; is that a virtue? Didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan said: