Halachot 2nd Year, Bereshit, Introduction הלכות ב, בראשית, פתיחה
1 א

ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיר ותיקח מפריו ותאכל (בראשית ג, ו). הינה, רבותינו זיכרונם לברכה אמרו (ברכות מ.): עץ שאכל אדם הראשון, חיטה היה. עוד אמרו (שם): גפן היה. עוד אמרו (שם): תאנה היה. ובאמת, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, דכלהו איתנהו, כי עץ הדעת היה בו פרי טעם חיטה, ופרי טעם תאנה, ופרי טעם גפן. ואל תתמה על הדבר – הלוא במן מצינו דאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ספרי בהעלתך יא, ה) שהיה מתהפך לכל טעמים שבעולם. ונראה דהיה בעץ הדעת פרות משלושה מינים אלו שהם ראשי תבות חג"ת, מכונים לשלושה קוין שהם: ח'סד ג'בורה ת'פארת, אשר גם כן ראשי תבות שלהם חג"ת; והאדם שנקרא "עץ השדה" (דברים כ, יט), הנה גם בו יש שלושה קווין שהם חג"ת; ולכן זכר הכתוב שלושה חלוקות: "טוב העץ למאכל" – כנגד פרות שהיה בהם טעם חיטה; ונרמזה החיטה במילת "טוב" במלואם: טית ואו בית, אותיות באמצעיות עם כולל עולים מספר "חטה" שהוא כ"ב. "וכי תאווה הוא לעיניים" – כנגד פירות שהיה בהם טעם תאנה, ונרמזה התאנה בתבת "תאוה" הם אותיות "תאנה". וכיצד יתחלף? הנה הוא"ו באותיות א"ט ב"ח ג"ז ד"ו יתחלף בדלת, ואות דלת באותיות דטלנ"ת יתחלף בנון; וסדר חילוף כזה נמצא בסוד ארבעה נהרות; ועוד מצינו לרבנו האר"י ז"ל שנשתמש בחילוף כיוצא בזה. "ונחמד העץ להשכיל" – כנגד פרות שהיה בהם טעם גפן, כי הגפן יוצא ממנו יין שהוא מפקח, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (יומא עו:): חמרא וריחני פקחין; ונרמזו הענבים בתבת "העץ להשכיל", כי אותיות "עץ" עם כולל שתי אותיות עולים מספר "מענב", רוצה לומר, שיש בעץ טעם מענב. ולכן, בעת שאנחנו נכנסים לשבת, נעשה קדושת השבת בשלושה דברים: לתקן קלקול עץ הדעת שנעשה סמוך לכניסת שבת, שהיה בסוף יום שישי (סנהדרין לח:) שכבר התחילה תוספת שבת להיכנס, והינו, שנעשה קדוש של שבת בכניסתו ביין ולחם ונר; והינו, לחם – תיקון של "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל"; ונר – תיקון של "וכי תאווה הוא לעיניים", כי הנאת הנר היא למראה עיניים, וצריך גם כן להסתכל בנרות; והיין של הקידוש – תיקון של "ונחמד העץ להשכיל", כי חמרא וריחני פקחין, ולכן נביא גם כן הדס להריח. ובמקום אחר כתבתי, בסיעתא דשמיא: כמו שחטא אדם הראשון וחוה היה על ידי אכילה, כן עיקר התיקון שצריכין אנחנו לתקן יהיה על ידי אכילה, כמו שמצינו בהכשר כלים של איסור דקימא לן: כבולעו, כך פולטו (פסחים ל:), וכן הדבר הזה, כמו שבלעו הנשמות זוהמה על ידי אכילה, כן יפלטו הזוהמה על ידי תיקון האכילה. וכן היצר הרע שהוא השטן (ב"ב, טז.) והוא הנחש, מאחר שרואה שהתגבורת שהיה לו עם האדם הוא על ידי אכילה, לכך הוא יתגרה וילחם בענייני האכילה יותר, ולכך צריך האדם לקדש עצמו בענייני האכילה ביותר, הן מצד הברכות שיהיו בכוונה שלמה, והן מצד גוף המאכל שיהיה נקי מכל תערובת איסור של תולעים ושל דם ושל תערובת איסור בבעלי-חיים ונבלות וטרפות וכל דברים אסורים, וגם שיהיה נקי מגזל וכיוצא, ושיזהר בלימוד התורה על השולחן, ויתרחק מכל דבר אסור על השולחן, וכל מיני כעס והקפדה, כי בענייני האכילה יהיה יסוד לכל תיקוני עבודת הקודש שיעבוד האדם את בוראו. ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (פסחים קא.): אין קידוש, אלא במקום סעודה; רמזו לפי דרכם, שלא יתקדש האדם בקדושה יתרה לפלוט הסיגים הבלועים בו, אלא במקום סעודה, כלומר, כאשר יהיה נזהר באכילתו בכל הפרטים הנזכרים לעיל. ועוד רמזו חכמינו זיכרונם לברכה לפי דרכם על דרך שאמרו (גיטין ע.): סעודה שהנאתך מרובה בה, משוך ידך ממנה, כי על ידי מיעוט אכילה מקנה האדם קדושה יתרה לנפשו ונחה עליו רוח ה'; ולכן, סימן של הצדיק עובד אלוקים הוא ניכר על ידי אכילתו, וכמו אותה המעשה שכתב הגאון חיד"א ז"ל ב"שמחת-הרגל", דף י, עמוד ב, ברמזי "קדש ורחץ וכו'" – מעשה שהיה בזמן הרב הגאון מהר"י קובו ז"ל; יעין שם. ואחשוב בזה על דרך המוסר: דלכן נתן הקדוש-ברוך-הוא מלאכת אוכל נפש הקדושה, שהם התורה שנקראת לחם ויין (ב"ר מג ו) ומים (ב"ק, יז.), שבה הנפש מתקדשת וניזונת במקום אכילה של הגוף, שנתן הלשון שבו עסק התורה בתוך הפה שבו אכילה ומזון של הגוף, כדי שהאדם ייקח מוסר לעצמו להשוות לפחות מלאכת הקודש שהיא במקום הזה כמו מלאכת החול, דכמו שהוא עושה במקום זה מלאכת הגוף ברצון לב ובשמחה וזריזות וחשק נמרץ מצד כל איבריו וגידיו, כן יעשה מלאכת הקדושה היא עסק התורה אשר היא גם כן בפה. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ערובין נד.): "כי חיים הם למוצאיהם" (משלי ד, כב) – למוציאיהם בפה; ואם לא ישווה שתי המלכות אלה, אין לו פה להשיב בעמדו בדין במשפט האלוקים. ואמשול משל בזה: למלמד אחד תלמיד חכם שהיה לו תלמידים בחורים שלומד עימהם בכל יום גמרא. ויהי היום, והינה הוא יום שבעה עשר בתמוז שהוא יום תענית-ציבור, והתלמידים בעל כרחם באו לפניו ללמוד גמרא כשאר הימים, אך ראה פניהם זועפים, והרגיש כי מחמת מוראו באו, ורוצים ללמוד בהתרשלות ועצבות ועצלות באמרם דתש כוחם מחמת התענית. מה עשה המלמד? אחר שישבו לפניו קודם שהתחיל בלימוד אמר להם: אני היום תש כוחי ואיני יכול ללמוד, ורוצה אני לשחק במין שחוק שקורין בערבי "קמאר" (קלפים), היש בכם מי שיודע לשחק בזה השחוק? ויענו כולם בשמחת לב ויאמרו: יש ויש, הינה כולנו חכמים, כולנו נבונים בזה; והביא להם הניירות של השחוק והתחילו לשחק בהם משך רבע שעה בחשק נמרץ וכוח גדול ובזעקות גדולות כמנהגם. ואחר שעבר רבע שעה אמר להם: בני, אני חשבתי, מחמת כי יום זה הוא תענית, אין בכם כוח ללמוד ולדבר, ועתה אני רואה שיש לכם כוח גדול גם ביום זה, אם כן תביאו הגמרות ונלמד, והם ניצודו בדבר זה, שהוכרחו ללמוד אותו היום בכוח וחשק, כי לא נשאר להם התנצלות לומר "יום תענית הוא", שכבר הראו כוחם חזק במלאכה של חול. וכן בנמשל: עשה הקדוש-ברוך-הוא מלאכה של מזון הנפש וקדושתה בפה, ששם הוא מקום מלאכה של מזון הגוף וחיזוקו, כדי שלא יוכל האדם לעשות התנצלות של יצר הרע בהתרשלותו בעסק התורה, והינה הוא נתפס מינה ובה. לכן האם יקדש עצמו בעסק התורה לעשותו בפה בהתלהבות וחשק ושמחה, מכוח עסק הגשמי המצוי שם, דלפחות תהיה כוהנת כפונדקית! ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "אין קידוש", שהאדם יקדש עצמו בעסק התורה כראוי, "אלא במקום סעודה" – הוא הפה, שמשם ייקח מוסר השכל לדבר זה.