מכתב שהשגתי מחבירי ידידי הרב המופלא ומופלג מו' טעבלי דיין דק"ק ליסא. וכאשר נתברר לי מפי השמועה ממגידי אמת החכם הנזכר במכתבו בשם חכם אחד הוא ניהו הרב המופלא ומופלג מו' ליב פרנבוך דיין דק"ק ברלין. (וכעת הוא אב"ד דק"ק הערץ פעלד נר"ו) וזהו לשונו שאלת חכם אחד באשה שמת בעלה בלא בנים והפילה דקים לן צריכה חליצה אי הוי חליצה פסולה וצריכה חיזור כדעת הרשד"מ ומהרא"ש או כדעת הח"צ בתשו' סי' קי"ח שמדחה דבריהם מיבמות דף מ"א דהספיקות חולצות וכו' דמשני הש"ס התם אם יבא אלי' כו' וה"נ מטעם ממ"נ הוי עולה ליבום ועוד מדחה ממתני' דיבמות דף כ"ג דקידש אחת וע"ש ורצה החכם ההוא להכריע דהוי ח"פ לחומרא ולתי' קושי' הח"צ ממתני' דקידש כו' דאחד חולץ ואחד מייבם התם הוי גבי אח החולץ חליצה כשירה דהוי עולה ליבום משום דבאותו פעם שחולץ לה הוי עולה ליבום אי חלץ האח השני לשנייה באותו זמן הוי מותר האח הזה לייבם ומש"ה עולה לייבום קרינא בי' משום דאי חלץ לשני' האח השני פקעה זיקה ולא הוי ח"פ ועל הקושי' השני' מהך סוגי' דמשני אם יבא אלי' כו' תי' החכם דע"כ ההוא תירוץ דסברת אם יבא אלי' לאו הלכתא דהנה איתא במס' ב"ב דף פ"א ר"מ ס"ל באילן א' ורבנן בשתי אילנו' ספק אי קנה קרקע ולהכי מביא ואינו קורא ומקשה הא בעינן ראוי לביל' וק' הא הוי ראוי לביל' ממ"נ כי היכי דהוי הכא עולה ליבום ההוא טעמ' א"ו דאינו הלכה ומטעם זה אינו מביא הר"מ הך דהספיקו' חולצת דקידש א' מב' אחיו' מטעם דאם יבא אלי' כו' ועוד מדקדק החכם על הח"צ במה דהוכיח דינו מסיפא דמתני' ולא מהרישא כו' ע"כ דברי החכם ואני ג"כ באתי לקיים דברי גאונים לחומרא אך לא מטעמי' וראשית דבר אשוב על דברי החכם מה שכתב לתר' קושיית הח"צ דהוי עולה ליבום כנ"ל זה אינו לע"ד בבבא דסיפא דהא הכת הראשונה שחלץ מקמא הוי אצלם ח"פ דאין עולה ליבום משום דעדיין היא זקוקה לאחים השניי' מספק והוי על החולצים ראשון אסור לייבם מחמת ספק איסור יבמה לשוק ועדיין מחוסר מעשה בגופא והוי ח"פ כן נ"ל פי' הח"צ ולהכי לא מקשה מרישא די"ל כקושי' החכם דהוי עולה ליבום דברישא אינו מחוסר מעשה בגופו אבל בסיפא הוי החליצה מכת א' ח"פ דעדיין מ"מ בגופא דלא חלצה עדיין מכת השני' ואינה עולה ליבום מחמת ספק איסור יבמה לשוק וכנ"ל. והנה לשיטת הח"צ מיושב קושי' תוס' שם ד"ה דיקא נמי כו' דהנה אי איירי בקידש אחת משתי אחיות ע"י שליח כדפירש"י בד"ה ולא הוכרו וא"א להתברר ע"י אליהו הוי בודאי ח"פ. אך י"ל דהוי כדיעבד ע' ברש"י דף מ"א בד"ה עולה לייבום כו' וא"כ הוה קשה אמתני' קושית ח"צ הא הוי ח"פ וצריכה לחזור איך מייבם הא הוי אחות חליצתו וא"ל כתירוצו דהוה עולה מטעם דאם יבא אלי' כו' הא בקידש אחת ע"י שליח הוי א"א להתברר ע"י אלי' והוי בודאי ח"פ ולהכי קתני במתני' וא"י דהיינו בהוכרו ולבסוף נתערבו ולא הוי ח"פ משם דהוה אפשר להתברר ע"י אלי' והוי עולה ליבום כתי' הח"צ ודוק היטב כי נכון הוא. מה שמקשה החכם על הר"מ ומתמיה על נושאי כליו שלא הרגישו נ"ל לת' להנ"ל דהא לכאורה ק' מה מקשה ר"ח מהך דספיקות דלמא איירי דקידש עי"ש ולא הוכרו מעולם והוי א"א להתברר ע"י עדים ואין מקום להמתין כדכתבו רש"י ותו'. אך י"ל דר"ח ס"ל כרבא וע"כ איירי בהוכרו כדי דליהוי מסורין לביאה ואנן ק"ל כאביי וקושי' הגמרא בלאו הכי מתורץ. ולהכי א"צ הר"מ לאתוי הך טעמא דאם יבא אלי' כו' ומה שמקשה מסוגי' דב"ב והוכיח דסברת א"י אלי' אינה הלכה ק' לדבריו קושית הגמ' דיבמות במ"ע אך עיקר הקושי' נ"ל ליישב למה שכתוב המ"ל פ"ט מה"א דבסד"ד לא אמרינן א"י אלי' ע"ש ולפ"ז ישבתי דעת הר"מ פ"ד מהלכות בכורים שפסק טומטו' מביא וא"ק. וקשה למה שפסק בטומטום שהוא ספק זכר וק' נמי הא בעינן ראוי לבילה ואין יכול לקרוא דמחזי כשיקרא וע"כ דעביד כריב"ח ע"ש והוה ליה לבאר בטומטום דמביא כר"י ב"ח וגם על המקשן ק' אמאי ל"מ מטומ' ולהנ"ל מתורץ דבטומ' אף דהוי ספק אמרינן א"י אלי' וכקושי' רפ"מ דלא הוי סס"ד אלא דמספקינן אם זכר וכו' והוי ראוי לבילה ממ"נ וכנ"ל אך אהך דקונה אילן מקש' שפיר מדהוי סס"ד דל"א סברת א"י אלי' ומעתה אקיים פסק המחמירן דהנה לא זכיתי להבין דברי הח"צ ודברי הב"ש סי' קנ"ו ס"ק ג' דק' לי לדבריהם ל"ל להש"ס לומר א"י אלי' בלא"ה עולה ליבום מכח ממ"נ וע"כ צ"ל דא"כ הי' ק' מ"מ הרי אינה עולה כו' דהא מכח ספיקא דדין דהוי כודאי איסור להתיבם דלמא הוי הך אחות זקוקתו ועי"ז מקרי א"ע ליבום וע"ז מתי' דמקרי על"י דאם יבואר השת' ע"י אלי' דהך היא יבמתו ואיכא חד צד שיבורר ע"י אלי' שמותר לייבם הוי ע"לי והוי חליצה כשירה אף דאיכא חד צד שמא יאמר דהיא אינה זקוקה מ"מ הוי ע"לי ע"פ הדחק והוי ח"כ. אבל לע"ז י"ל דמ"מ הוי ח"פ דצריכה חיזור וראיה דהוי קצת ח"פ מתו' יבמות דף צ"ט ע"ב ד"ה וא"ת כו' ואומר ר"י דאין זה קושי' דש"ה דהוי ראוי דא"י אלי' והוי כחולה וזקן הואיל דע"י דחק ראוי נו' ומדמה תו' הך כו' לחולה וזקן דהוי ראוי ע"י דחק וכן אית' בירושלמי דתערובות הוי כחולה וזקן וק' למה הוי הכי בתערובו' וע"כ צ"ל דהטעם דהוי ראוי בחד צד והוי על"י ע"י דחק ולהכי הוי ח"פ וצריכה עכ"פ לחזור ועוד נ"ל להוכיח דהוי ע"לי ע"פ הדחק דהנה התו' ריש החולץ בד"ה תגלי מקשה לר"ל אף דס"ל דל"א תיגלי מ"מ מטעם דא"י אלי' ויאמר דהוי נפל הוי בת יבום וחליצה וכן לר"י ק' ל"ל סברת תיגלי ותירצו דאין לידע עתידות והנה הנ"י מקשה דקי"ל כר"ל וגם קי"ל דאמרינן תיגלי כו' (וע' מ"ל פ"ו מה"ג בשם הרמ"ה) ותי' דטעמא דר"ל דל"א תיגלי משום דילמא באותו זמן שחלץ או מייבם עדיין לא הי' נפל ואח"כ נתקלקל והפילה ולפ"ז קושי' התו' במ"ע לימא א"י אלי' ויאמר דבאותו זמן כבר הי' נפל אמרינן תיגלי וע"כ צ"ל כדברי הנ"ל דאז י"ל דלשטת הנ"י קושי' התו' בלא"ה ליתא דבאמת איכא למימר שמא יבא אלי' ויאמר לאידך גיסא דבזמן שחלץ או יבם הוי בן קיימא והוי כאלו חלצה בחיי בעלה כו' אבל בהך דהספיקות מתי' שפיר דמ"מ משום הך צד הוי מ"מ על"י וכנ"ל ע"י דחק והוי חליצה בשלמא בחליצת מעוברת או יבם ע"כ הטעם דלא הוי חליצה כלל אף דהשתא הפילה משום דהוי כחלצה בחיי בעלה וה"נ אי חלצה או יבמה בעודי מעוברת לא מהני אף אח"כ משום דהשתא אינה חייבה בחליצה ויבום ומש"ה ל"א סברת א"י אלי' כלל אבל בהך דספיקות הוי החליצה ממ"נ אלא דא"ע ליבום מחמת ספק לזה מהני סברת א"י אלי' אבל התו' לא ס"ל שטת הנ"י אלא דודאי אי השתא הפילה מסתמא בזמן שחלץ נמי הוי נפל אך ס"ל לר"ל דל"א סברת תיגלי מילתא כו' ומקשי' שפיר וגם לדברי מתורץ קו' מב"ב ע"ד שני דהנה תו' מקשי' בב"ב למה לא משני דעביד הכל ע"י שליח ותירצו דקתני מביא משמע בעצמו ולפ"ז מקשה שפיר דבעינן ראוי לבילה דאף דא"ל דהוי ראוי כו' מכח סברת א"י אלי' מ"מ דילמ' יאמר לאידך גיסא דלא קנה והוי דובר שקרים לר"א אף דהוי מ"מ ראוי ע"י דחק וכנ"ל מ"מ עדיפא לי' לעשות הכל עי"ש ובמתני' קתני מביא דמשמע בעצמו וק"ל. והנה אתי' קושי' הח"צ ממתני' דקידש כו' דקתני אחד חולץ וכו' דהנה לשטת תו' דף כ"ו ע"ב בשם הר"א מבורגול בד"ה דנפל כו' דהיכי דאין חולץ אלא משום חיזור לא אסרינן אחות חלוצתו קושי' הח"צ ליתא ואף לשטת הריב"ן דף כ"ז ע"ב בתו' ד"ה אית בי' לו' דחולק וס"ל דאסור אף דהחליצה משום חיזור אינה ק' דהנה לכאורה ק' לדעת המחמירין למה לו לתו' לראי' לשטת הר"א הנ"ל מהמקשן עדיפא ה"ל להביא ראי' ממתני' וכקושי' הח"צ ועכצ"ל דהתם הטעם משום סברת א"י אליי' דלא כרשד"מ. אך לפי האמת זה אינו ויפה פסקו הגאונים דהוי ח"פ בלי שום פקפק דהנה איתא בתו' דף מ' בד"ה אבל אם אמה והא דתנו פ' ד"א התם שני דילמא דידי' איתרמי לי' וא"כ י"ל דאף להסוברים דאף חולצת משום חיזור אסור באחותה מודה במתני' דמותר מטעם דילמא דידי' אתרמי לי' במכ"ש מה אי אמרינן דאחות חלוצת אחיו אסורה לו שרינן לעיל מטעם דילמא דידי' איתרמי מכ"ש היכי דהוי החליצה אך משום חיזור דאמרינן סברה זו דלא אסרינן אחותה משום דילמא דידי' איתרמי כנלע"ד ליישב דעת המחמירין ויפה פסקו לחומרא דצריכה חיזור ועוד נ"ל טעם אחר דבנ"ז דמן התורה הולכין אחר הרוב ופטורה מחליצה ואך מדרבנן חיישינן למיעוט ובודאי הכא הוי ח"פ שצ"ח ומשום דלא שייך סברת א"י אלי' דודאי לא יאמר הך צד דהוא נפל נגד הרוב אלא לאידך גיסא דהוי ב"ק ואינה בת יבום נהי דמדרבנן מספקינן מ"מ ל"ש הכא א"י אלי' וכו' ולא ע"לי היא וצריכה חיזור ודוק היטב כי נכון הוא הק' דוד טעבלי במהר"ם מגרידץ. ואלה דברי תשובתי תחילה אפלפל בדברי חכמים הנעימים אחרי כן אגלה נטיות דעתי העני' להלכה מה שכ' החכם לדחות הוכחות הח"צ ז"ל דשני באחיות דלא נחשב ח"פ משום דמקרי' ע"לי משעה זו אי הוה חלץ האח השני לשניה סברה זו לע"ד דחוי' מעיקרא מקושי' הגמרא דף כ"ו ע"ב א"ה קמייתא נמי דלדבריו למ"מ ע"ש וק' לי מה שכ' החכם דע"כ תי' דא"י אלי' אינו הלכה ומטעם זה אינו מביא הר"מ הך דהספיקות חולצת א"י ליישב דבריו דלאיזה צורך יביא הברייתא וכבר מביא המשנה שבפ' כיצד דף כ"ג כצורתה שהיא היא ממש כמבואר בתו' ומשם מוכח דחי' זה הוא הלכה ואולם קושייתו ממס' ב"ב ודאי צריכה עיונא (ובודאי מוכרח נמי ההיא סברה כדפירש"י מדתנן דף ל' וכולן שהי' בהן ס"ק וכן פירש דף ג' וכל היכא דאמרינן חולצת ול"מ משום ספק הוא וע' סי' קנ"ט) מה שמדקדק החכם על הח"צ למה לא הוכיח מרישא ומר תי' ע"פ קושי' החכם וכבר סתרתיה כהוגן עכ"ז אפשר לדחוק דלא לומר קושייתו מביא הסיפא דשם היא ח"פ משני צדדים דא"ע ליבם מצד ספק יבמה לשוק ואף מצד ספק אחו' זקוקתו ועדיין צ"ע. מה שכתוב מר לשיטת ח"צ יש ליישב קושית תו' ד"ה דיק' נמי אמת שדבריו בהשכל לחדוד' אבל מה שמסיי' ודוק היטב כי נכון הוא במח"כ לע"ד אינו נכון דאף די"ל המקשן שרצה להוכיח קדו' שאין מסורין לביאה הוו קדו' ל"ק לי' קושי' הח"צ מדי"ל ח"פ אצ"ח ה"מ לדבריו על הש"ע ק' שבסי' ק"ע לא הכריע אם ח"פ אם צ"ח אם לאו ובסי' קע"ו מעתיק המשנה ומבאר אליבא דהלכתא דאיירי אף בלא הוכר מעולם ולדבריו קשה קו' הח"צ כיון דלא שייך אז סבר' א"י אלי' מה שכ' מר ליישב קושי' החכם מה שמתמיה על נושאי כלי הר"מ שלא הרגישו בזה שלא העתיק טעם א"י אלי' כבר כתבתי של"ע מקו' לתמי' זו ודרך הר"מ ידוע ששומ' להעתי' הדינן ולא הטעמי' ואול' אם הי' הקושי' קושי' יפה תירצה אבל עכ"ז אין מוכרח לומר דר"ת סובר שלא כהלכה כרבא ול"ק מה מקשה דילמא איירי בשלא הוכר מעולם דאין לצפות על עדים די"ל דלשון הספיקות ל' הרבים כולל כל מיני ספיקות ואפילו הוכרו ולבסוף נתערבו ובזה יש ליישב קושית תו' למה לא מקשה ממתני' דהמתני' יש לפרש בשל"ה מעולם דל' ואינו יודע משמע הכי ומשמע הכי וק"ל. מה שכתב מר ליישב קושית החכם ממס' ב"ב ע"פ המ"ל ובזה מיישב קושייתו על הגמרא ור"מ מן טומטו' ושוב כ' מר תוך הכרעתו לדינא שלא זכה להבין הח"צ וב"ש דל"ל להש"ס למימר א"י אלי' לימא אך מש"נ. וכן העלה שמה שנקראת על"י היינו משום דעל פי דחק אפשרות הוי שתעלה כגון א"י אלי' אבל ח"פ מ"מ מתקרי' זה תורף דבריו. על אלה הדברים מוכרח אני להאריך ואומר אם אמנם דברי המ"ל שהביא ממנו כדעתו דהדברים כמשמען דאם יבא אלי' יוכל להתברר ספק דמציאות ויכולין אנו ליפסוק דינו הן בעניני קדשים ועריות ודיני נפשות על פיו וזה נרא' מדעתו מדמחלק בין ספק דמציאות לסד"ד מ"מ מעולם לא עלה על דעתי לפרש הכי סוגיא דידן ואפילו אם נודע דתלי' יהא נאמן לנו בספק דמציאות קשה עלי מאוד איך אנו יתמי דיתמי שאינן לראות פני' אלי' ז"ל בשום צד סמכינן לומר דהוי על"י ע"י דחק אם יבא וזה יותר דחוק לנו מכל מיעוטא דלא שכיח ובסוגיותינו ודאי תמוה דיותר מהראוי לומר שנקרא על"י ע"י הדחק אם יבאו העדים ויאמרו דאותה קידש דהא כל עיקר הקושי' ממהוא טעמא הוה ותו דא"כ אין פי' כלל לתו' דף מ' שכתבו שא"א לידע העתידות דאטו זה יהי' עתידות הראשון שניבא אף גם דעתי העניי' יותר נוטה לדעת התו' יה"כ המובא בהגהות מ"ל דאפי' בס"מ אף אם יבא אין דנין על פיו ע"ש דף ג' וראי' מפ"ק דחולין דאיתא מנ"ל דאזלינן ב"ר מפסח וכיוצא בו והא התורה ניתנה לנו ע"מ לשומרה ובלי ספק אלו זכינו לא פסקה הנבואה כמו שהובטחנו נביא מקרבך כו' ומה כ"ה דילמא כאשר נרצה לעשו' פרה אדומה או פסח נשאל פי הנביא מה טיבה וכן הוכחות הסוגי' שם דילמא טריפה הרג נימא מה דליכא לברורי ע"פ עדים נסמך על נביא אלא משמע שאין ליפסוק שום ספק ע"פ הנבואה (אך בפסחים דף י"ג איתא אמר להם לדבריכם אף תלויות וכו' שמא יבא אלי' וכן כמה סוגי' בטומאה וטהרה כמו בשיטת ר"ח ס"ה ובמשניות ואפשר דטומאה תלוי' שאני דע"א נאמן באיסורין וסברת היה"כ אינה אלא במידי דצריך ב"ע ותו אפשר דבמחלוקת הדבר מבואר בדבריו דמטע' זה פליגו חכמים שאין אלי' בא ליטהר וע' תשו' רשב"א סי' י' דבריו לדברי ר"י נמי בפלוגתא זו שייך) יהי' איך שיהי' סוגייתינו ע"כ מתפרש אך על דרך מליצה לברר שמה שאינה על"י אינה גזירה מוחלטת דומי' דתוך שלשה דאף דעיקר הגזירה מספק הותחלה מ"מ נעשה ממנה גזירה ואפי' בקטנה משא"כ בספק אחיות דכל עיקרה אינה אלא בששייך הספק ושפיר מקרי על"י ממ"נ כדברי הב"ש וח"ץ זלה"ה וכן מבואר יבמות דף קי"ט ע"ב דאמרינן לחבירתה ט' וחולצת ממ"נ ושם נמי שייך אפשר לאמתוני אם יבאו עדים ויבורר שעל"י ומ"מ אין זכרון מאלי' מידי א"ו אין הוכרח לענין זה אלא הממ"נ (וא"כ אמינא שאף דברי תו' שמביא המ"ל אפשר ע"צ הדוחק לפרש מה שכתבו א"י אלי' אינו כ"א ע"ד מליצה לברר שמה שאין יכול להקריב אינה גזירה מוחלטת אלא מפני הספק וכיון שאך ספק הוא מקרי יוכל להקריב בעצמו דומי' דחולה וזקן כי לא מקרי לדעתם אינו יוכל אלא בשהוא בלי ספק אבל שיהא הדבר נתלה בביאת אלי' ממש יותר דחוק עלי) וא"כ ודאי אין חילוק בין ס"מ לסד"ד וכן בספק אחיות שלא הוכר מעולם כי בהכל שייך ממ"נ ועולים דברי הש"ע שבסי' קע"ו כהוגן אף לשטת הח"צ וק"ל ובלא כל הנ"ל מוכח מתו' עצמם דאין לחלק כלל לענין ראוי לבילה בין ס"מ לסד"ר שהרי בזבחים דף ע"ה מקשו תוך ד"ה בעי סמיכה בל' זה וכן בההיא דשקלים ודכריתות ודנזיר דכל הני נמי דא"י ליסמוך מטעם ספק חשוב שפיר א"ר לבילה כדאשכחן בפ' המוכר את הספינ' גבי ביכורים הרי להדי' שמדמו ולא מחלקו בין ס"מ דחשוב ראוי לבילה ע"י הדחק אם יבא אלי' א"ו דלא שייך אך דא"כ קושייתו מטומט' דהלכות בכורות צ"ע דממ"נ או דהגמרא ל"מ מידי על ר"מ ורבנן כקושית החכם או דבטומט' נמי ק' ונהי דבאופן שהקשה מעלתו דאיך יביא בלא קריאה הא הקריאה מעכב לאו קושי' היא דהא מ"מ מחויב להביא דילמא אשה היא שעיקר חיובה בל"ק שבענין זה ציותה התורה כמבואר בהרשב"ם מ"מ הכי ודאי ק' איך יבוא בל"ק דילמא הוא זכר וחיוב בקריאה ולקריאה אינו ראוי ומביא חולין בעזרה והיה לו להקדישם ולהפריש מהם תרומות ומעשרות או שיעשה עכ"פ לקיחה והבאה בשנים כדי לצאת מצות הבאה עכ"פ אף אם הוא זכר ויותר ק' אף לתירוצו על תי' רב משרשי' דאמר אינו קורא משום דילמא אתא לאפקועינהו כו' ותינח באילנית אבל הטומט' מדוע לא יביא ממ"נ אם זכר בחיוב ואם נקיבה כקורא בתורה ואז ודאי ממ"נ ביכורים גמורים הם ופטורים באמת מתרומ' ואולם כבודו שגג מאוד ומעיקרא לק"מ כי נעלם מאתו פי' רע"ב בקיצור ופי' הר"מ באריכות שטומט' לא מכח ספק אשה א"ק אלא התורה מיעטתו מאיש לפי פקודיו שלא נתחלקה להם הארץ ולכן תחילת הבאתו ממש מענין אשה בל"ק בלי שום ספק וכבר היו הדברים נמי בהעלם מתי"ט שמתמי' בחנם על פי' רע"ב כי הסוגיא דב"ב הכריחם לפירושם מכח קושית הנ"ל והנה לפ"ז קושית החכם ודאי צ"ע אמנם יראה לי שמה שאמר ר"י שיש הקפידה שיהא הברירה בידו אף לייבם וע"י זה מחויבת להמתין עד אחר ג"ח זה אינו אלא דרבנן ע"ד אסמכתא על אם לא יחפוץ ועיקר הקרא אתא ד"ת דכל העל"י שהיבום פוטר בדיעבד ושתהא זקוקה נמי לזיקת היבם כדפירש"י דף ג' ד"ה ה"א ודף ל"ז ד"ה דכל העולה דאל"כ אין מקום לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר אלא מדהקפידה התורה שבמקום שאין היבום פוטר אף החליצה לא תפטר סמכו החכמים נמי במקום דאפשר לאמתוני שיהא לו נמי הברירה אף לכתחי' בהיבום משום דהוי תוך ג' כאלו אין היבום מפקיע הזיקה (ומה שהבאתי סי' קנ"ט ל' השב יעקב שכתב ובקרא משמע דיש לו הברירה עכשיו ע"כ עיקר הדרשה לא להכי אלא כנ"ל דאל"ה אין בד"ת לחלק בין אפשר לל"א וכבר מצינן חליצה אף במי דל"א ביבום אף דבר תורה כגון סריס אדם ומי לא איריא נמי דאפילו ניכרת כל הגיד דלאו בר יבום הוא בשום אופן) וא"כ י"ל דוקא בקריאת ביכורים או קריאת חליצה וכי"ב ענינים שהם חלקי המצוה בזה שייך סברת ר"ז כשאין ראוי להעשות החלק אפי' מכח ספק מקרי א"ד נבילה שהרי התורה אמרה כשתרצה להביא ביכורים תהא המצוה על אופן זה וכל דלא אפשר הוי המצוה כלא היה וכדפירש הרשב"ם משא"כ היבום והחליצה שהם מצות נפרדים אלא שגלתה לנו התורה שאין החליצה מועלת להפקיע הזיקה אלא בשאפשר נמי להפקיע ע"י היבום והיבום יפעל נמי פעולה זו זה דוקא שייך בגוונא דרבא דאמר חליצת מעובר' לא שמה חליצה דכמו שהיבום לא שמי' ביאה כן נמי החליצה אינה פועלת פעולתה משא"כ אם אינה על"י מחשש דאינה זקוקה לו ואזי אף החליצה למותר והחליצה אך מספק שמא היא אשת אחיו או שמא הפילה ואז ודאי אף הביאה פועלת פעולתה והיתה נמי על"י בזה שפיר מתקיים שבמקום שפועל זה פועל זה וא"כ אין עלינו להחמיר בתקנת חכמים אף במקום דאפשר שתהא לו הברירה יותר מבעיקר גלוי דעת תורה ובשלמא תוך ג' עשו תקנתם של איסור יבום תוך ג' לכתחילה כדרך אלו היה ד"ת אז בדיעבד היבום לאו כלום כמו מעוברת ולהכי חשו במקום דאפשר משא"כ היכי דאין האיסור אלא מחמת ספק ושייך הממ"נ אין מקום לדבריהם יותר ודו"ק תו כ' מר לשטתו ועוד נ"ל להוכיח דהוי על"י ע"פ הדחק דהנה תו' ריש החולץ ד"ה תיגלי מקשים כו' לר"ל אף דס"ל דלא אמרינן תיגלי מ"מ מטעם דא"י אלי' כו' וכמו כן ק' לר"י נ"ל סברת איגלי מילתא כו' ותירצו דאין לידע עתידות והנה הנ"י מקשה ומתי' ולדבריו קושית תו' במ"ע לימא אם יבא אלי' עכ"ל כקושי' והראה לי מקום לע' במ"ל פ"ו ה"ג ולא עמדתי על כונתו שהרי משם הכרי' דמדבריו נלמד דדברי תו' אינם אלא לר"ל ולר"י לא הוקשה כלל שהרי כ' דהרי אליבא דר"ל דקי"ל כותי' תיגלי ל"א בדבר עתידות וכן מבואר באמת כוונתם ע"פ ציונם על ר"ל ואף נראה מהמ"ל שקושית תו' עם קושית הנ"י חדא שהרי עשה מחלוקת ולמכ"ת אין להם שייכות אהדדי שהתו' מקשים דנסמוך על סברת א"י אלי' וע"ז מחלקים בין ספק לשעה לעתידות והנ"י מקשה למה ל"א תיגלי ותו כבר כתבתי דלהבנתו דמר אין פי' לתירוצם שא"א לידע עתידות היפלא מה' דבר אבל העיקר לע"ד כהמ"ל שקושייתם כך היא יען שהתו' מיאנו בפי' הנ"י בטעמא דר"ל מפני מה שאינו אומר תיגלי וכדאבאר למדו טעמו נמי כדאבאר ור"י ור"ל בהא פליגו ר"י טען הא מה שמעוברת לאו ב"ח ויבום אינה גזירה חלוטה ואלו יבא אלי' עד"מ כלומר אלו היה ידוע לנו שתפיל היה אז היבום תופס בה ואך מפני הספק לאו בת הכי היא וא"כ נהי דא"א לומר דהיבום שנעשה בעודה מעוברת יתפס' בה אחר שהפילה דזה ודאי א"א דאפי' בק"ס אמרינן כבר הדר סודר למרי' מ"מ כבר נתפס בה היבום בשעת מעוברת ונ"מ אם גירשה נמי בעודה מעוברת מותרת לעלמא ע"י הביאה עם הגרושין והיינו משום דכבר בשעת הביאה הופקע הזיקה ע"י הממ"נ אלא שכל זמן שהיא מעוברת אסורה לעלמא מספ' שמא תלד ב"ק וולד אינו פוטר וכו' אבל השתא שהפילה איגלי שמשעה ראשונה הופקע הזיקה וקנתה הביאה ופטרו הגרושין ור"ל מדקאמר לא אמרינן תיגלי הוקשה להתו' קושית הנ"י למה דסברו דהיינו טעמו כיון שמוכרח הביאה והחליצה להיות נתפס בשעתו ואז אינו תופס אף מכח ממ"נ דממ"נ סובר לא אמרינן ומספ' אינו תופס וע"ז מקשו דהא לקמן חשבינן מכח א"י אלי' דהיינו הואיל ואינה על"י אך מפני הספק בת על"י (ור"ל לע"ד דהיבום גופיה בדיעבד אלו עבר ובא על ספק האחיות היתה נפטר בגט ע"י הממ"נ) וא"כ ה"נ נאמר דיתפס בשעתו מכח ממ"נ ואזי פשיטא די"ל תיגלי כדהקשה הנ"י ומשני קושית הנ"י דע"כ ל"א ממ"נ אלא במילתא דספק שהוא בשעה זו אבל בלעתיד ל"א ממ"נ מפני שאינו עומד להתברר לנו בשום מציאות ולכן ל"א תיגלי דמה יפעל אחרי שבשעת מעשה לא תפס מכח ממ"נ איך יתפוס השתא והנ"י ממאן בחילוק תו' ומוכרח לפירושו ואז לא שייך ממ"נ דדילמא בשעת מעשה היתה מעוברת בב"ק ולא תפס היבום ולבסוף הפילה והיא זקוקה וזה כוונת המ"ל וכל דברי מכ"ת שבפרט זה הם דלא כמחשבתי והנה להנ"י ק' מה מקשה ר"י אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה הא עכ"פ ס"ח היא דדילמא כבר היה ראוי להיות נפל בשעת חליצה אמנם כי דייקינן אדרבא מזה משמע כפירושו דבחדושי רמב"ן נתקשה מדוע מקשה מאיסור כהונה ולא מקרובות ודחק ע"ש כי תירוצו לפ"ר תמוה ממה דתנן נמי והיא אסורה בקרוביו ולהנ"י מיושב דהא כ' נמי פ' כיצד על מתני' דמי שקדש בל' זה ושמעינן מדלא קתני ברישא כו' דגזרו באחות זקוקה אטו אחות אשה שהיא בכרת לפיכך אלמוה לגזירתם להוציא אפי' על הספק ואפי' בדיעבד כל היכא דאיכא ספק שהיא באיסור תחתיו ולכן באיסור קרובות ל"ק לר"י כנ"ל מפני הספק משא"כ באיסור חלוצה לכהן דאינו אלא דרבנן שפיר מקשה דליהוי ס"ד ולקולא ומשני לחומרא בעלמא לכתחילה ובדיעבד באמת שרי' כמו ס"ח לכהן דלא מפקינן כדתני שילא אך ע' דברי הנ"י במתני' ריש החולץ כ' להדי' ואם נשאת לכהן מפקינן (וע' סימן קס"ד סעיף ב') ובאמת צ"ע דלשיטתיה היא ממש ס"ח לכהן ומעתה אגלה נטיית דעתי העניה בגופא דדינה להלכה ולמעשה כלע"ד איתתא דא שרי' בחליצה אחת חדא מטעם הח"צ וב"ש מכח ממ"נ ואף שרמכ"ת דוחה קצת ראיה השנית דח"צ בסוף דבריו די"ל ספק שאני דאימר דידיה איתרמי להח"צ לא נראה לדמות לספק אחות חלוצת אחיו שאין בה משום לתא דעריות אף אלו גזרו עליה ספק אחות זקוקה או חלוצה אף ע"י חיזור משום דיש בה משום לתא דעריות כדחילק הנ"י לעיל ותו דבראי' ראשונה די (וע' בתו' דף י"א סוף ד"ה ר"ש) עם כל דחיות מעלתו דכמו שמועיל הדחק להחשב ענ"י מועיל נמי דחשיב חליצה כשירה ותו נהי דבמתני' אפשר לדחות מ"מ סתומת כה"פ נראה ברור שאינם מצריכי' חיזור בספק מי שקדש אחת מן האחיות וגם באשה שהלכה צרתה למד"הי סתמו דהיכא דליכא למיחש לכרת דחולצת ותנשא ממ"נ ולא נשמע לחוש לח"פ שתהא צריכה חיזור ותו כמו שמצינן ביבמות דף קי"א שני אחין נשואין שתי אחיות אחת קטנה ואחת חרשת מת בעלה של חרשת וכו' בא על החרשת נותן לה גט והותר' ומפרש שם דלהכי אינה צריכה נמי חליצה כמו לביאה פסולה ע"י ממ"נ ע"ש ה"נ לא מיקרי' ח"פ ע"י הממ"נ ותו נלע"ד דאפי' היה בענין שלא שייך ממ"נ כגון למשל היכי דד"ת פטורה מיבום וחליצה והחכמים גזרו עליה חליצה בלא טעם ספק אלא משום גזירה כמו בסימן קע"ו סעיף ד' אחיו של שני לשטת הש"ג שם מ"ש נמי לא שייך הסברה דח"פ צ"ח (כדהוכחתי סי' ק"ע סעיף ח' משמעות התו' ע"ש) וכן מבואר ל' רש"י ריש פרק ד"א שכ' ומשום דאלימא זיקה ור"ל זיקה ד"ת אבל זיקה דרבנן לא שייך אלימה וה"נ בנ"ד כיון דד"ת שרי' בל"ח כמבואר בהר"מ ורבנן הוא דזקוק אותה זיקה כזו ודאי נפקעת בחליצ' חדא ודל הכרעתי כולה מהכא אין לנו להחמיר אפי' לכתחילה במידי דטרחא יתירה כזו דהא אשה זו כבר ד"ת שרי' ואף דעדיין בחזקת איסור דרבנן היא הא יש תלתא ספיקא דפלוגתא חדא אם פ"פ צ"ח ותו פלוגתת התו' עם רש"י דלדעת תוס' לע"ד זה לא דמי כלל לח"פ דהא אם צריכה חליצה ודאי דלא נקלש הזיקה וע' ב"ש ס"ק ד' וי"ג ותו פלוגתת הח"צ וב"ש עם הרשד"מ והמה בתראי וההלכה כוותייהו: