Bedek HaBayit on Torat HaBayit HaAroch
The First House, The First Gate 1 הבית הראשון, השער הראשון א׳
1 א

כתב שם בבית ראשון בביאור ענין השוחטים בשער ראשון מי שוחט דקיימא לן כרבא דאמר רבא ישראל אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו דכל שאינו אוכל להכעיס לא שביק התירא ואכיל אסורא אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט ואם שחט יבדוק סכינו אחריו נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו וקיימא לן כרבא ואם תאמר מכל מקום מדקאמר לא בדק סכין ונתן לו בודק סכין אחריו משמע דכשבדק סכין מתחילה ונתן לו אינו צריך לבדוק סכין אחריו ואמאי נחוש שמא נפגם הסכין דהא קיימא לן כרב הונא דאמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה. ורב הונא כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה וכדאמרינן התם י"ל דכיון דבדקינן לה מעיקרא הרי היא בחזקתה ונודע במה נשחטה קרינן ליה ואפילו לרב הונא אלא אם כן היא פגומה לעינינו אבל כשנאבדה הסכין ולא בדקנוה לבסוף אין חוששין לה דמסתמא מעמידין אותה על חזקתה וכ"ש למאי דפסקינן בההיא כרב חסדא דמכשר בשיבר בה עצמות ע"כ. הרי שכתב בפירוש דאפילו לרב הונא בנאבדה הסכין אין חוששין לה ואינו נכון דלרב הונא ודאי נאבדה הסכין אחר שחיטה ודאי אסורה דהא אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום אסורה ובשיבר בה עצמות כל היום הרי היא נפגמה לעינינו מחמת אותה שבירה וכן בכלל שיבר בה עצמות כל היום בכלל זה ודאי שבירת הסכין שתשתבר לשברי שברים ואעפ"כ אסורה ואי אפשר בסכין שנאבדה לאחר שחיטה להתיר ביותר מזו שאין לך אבידת סכין גדולה מזו אלא ודאי לרב הונא כל שלא נבדקה הסכין אחר שחיטה הרי הוא אסורה וכן דעת רבותינו ז"ל והם דברים מחוורין אבל כרב חסדא קיימא לן דמכשר בשיבר בה עצמות דמעמידין סכין על חזקתו ואפילו לכתחילה אינו צריך בדיקה כדבעינן למימר קמן.

2 ב

עוד כתב שבגמרא מסייעינן לרבא מההיא דתניא חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין אלמא דאוכל איסורין לתיאבון טרח קצת דהא טרח להחליף אע"ג דלא טרח לתקן סכין דנפיש טרחיה וכתב נראה לי משם שאם שחט בינו לבין עצמו ויש עמו בבית סכין פגומה וסכין יפה ואמר בזה שחטתי נאמן ק"ו ממחליף את החמץ שצריך לטרוח אצל אחרים ע"כ. ואני אומר שא"א לדין זה אלא בשידוע לנו שהיתה סכין זו יפה ידועה לו שאלמלא כן יש לי לחוש שמא בשעת שחיטה לא היתה סכין יפה זו במקום ידוע לו ואע"פ שהיא עכשיו לאחר שחיטה לפנינו שהרי עבריין זה אינו נאמן לנו בעדותו כלל שהרי אינו נאמן לנו לומר בסכין בדוקה שחטתי וזה ברור.

3 ג

עוד כתב ואפילו עוף שחוט כל היכא דאיכא ישראל מומחה ואמר מומחה שחטו לי נאמן ולא גרע מחמצן של עוברי עבירה דאמרינן דודאי מחליפין ע"כ. ואני אומר שאין זה נכון ואינו דומה לזו דהתם ודאי מצוי להחליף אבל הכא אע"ג דאיכא מומחה דילמא ליכא גביה סכין מתוקן וחשיב ליה טירחא דנפיש ואינו ממתין כל כך תדע דאלו דמיין אהדדי ודאי כל היכא דאיכא מומחה אע"ג דלא אמר מומחה שחטו לי ליתכשר מידי דהוה אחמצן של עוברי עבירה דאע"ג דלא אמר מידי תלינן להתיר ואפילו זה המחבר נמי לא אמר אלא בשאמר מומחה שחטו לי והא ודאי לא אפשר דכל היכא דכי לא אמר אסור אי מכשרת ליה אדיבוריה אשתכח דבסהדותיה סמכינן וכבר ביררנו שאין נאמן לנו בעדותו כלל וכללא דמילתא כל היכא דכי לא אמר אסור כי אמר נמי אסור וזה ברור. ותו תמיהא לי מאי שנא עוף דנקט. ודילמא אסתבר ליה דעוף דקליל ומזדמנא ליה מלתא מהימן ולאו בבהמה דטריחא לה מילתא ומיהו פשיטא מילתא דכאן וכאן לא מהימן.

4 ד

עוד כתב ומסתברא שאפילו במומר לתאבון סומכין על חזקה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דסתמא איתמר וכיון שכן אפילו אין ידוע לנו אם יודע הלכות שחיטה שוחט בינו לבין עצמו בבודק סכין ונותן לו ע"כ. ואינו נכון דמומר זה חשוד הוא לנו לתאבון שלו ואפילו אינו בקי ואינו יודע כלל שוחט הוא לתאוה ואוכל אלא האמת כלשון האחר שכתב דכל מומר ואפילו לתאבון יש לחוש אחריו ואין סומכין עליו אלא בשידוע לנו שהוא מומחה. עוד כתב דהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וסמכינן עלה להתיר דוקא בדליתיה קמן אבל כל היכא דאיתיה קמן צריך בדיקה כדעת הגאונים ז"ל ואין לזוז מדבריהם ע"כ. ואני אומר דברי הגאונים ז"ל מדת חסידות וראוי לנהוג כן אבל לפי ההלכה אינו כן דהא בגמרא אמתניתין דהכל שוחטין קשיא לן הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשירה דיעבד ואיכא כמה אוקמתי וחדא מנייהו דרבינא דפריש מתניתין הכל מומחין שוחטין ושחיטתן כשרה בדיעבד בשאין ידוע אם הוא מומחה ושחט ואחר כך בדקוהו ושבקינן לאוקמתיה משום האי טעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואם איתא דהיכא דאיתיה קמן צריך בדיקה אכתי אפשר לאוקומה שפיר כדרבינא דנימא הכי הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאין מוחזקין והוא שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה אבל אם אין אנו יודעין בו לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ואע"ג דלהאי אוקמתא לא אתיא סיפא דמתניתין דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה דהשתא קשיא דאי אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה אלא אשאין מומחין לנו אפילו לא ראוהו אחרים שחיטתו כשרה בשאינו לפנינו ואין אנו יכולין לבדקו דהשתא סמכינן ארוב מצויין אפילו הכי אי איתיה להאי טעמא דהיכא דאיתיה קמן צריך בדיקה ותסגי לאוקמי מתניתין בהאי גונא לא הוה להו לאידך רבנן דאית להו במתניתין אוקמתא אחריתי למשבק האי אוקמתא משום סיפא דהא לפום אוקמתיהו נמי איתא בגמרא להאי קושיא דלא אתיא להו סיפא דמתניתין וכיון דכן אכתי איכא למבעי אמאי לא אמרינן כרבינא דהא אוקמתא מתרצתה היא וסגיא כי אוקמתיהו אלא ודאי מדשבקינן לה מהאי טעמא דאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן שמע מיניה דאפילו לכתחילה איתא דאפילו איתיה קמן לא בעי בדיקה כלל ושחיט לכתחילה ולהכי לא סגיא להו האי אוקמתא דרבינא כלל הילכך שורת הדין דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואפילו איתיה קמן לא בעי בדיקה כלל אלא למי שרוצה לעשות כן במדת חסידות ולא מן הדין כלל. עוד כתב ויש לנו כיוצא בזה שסומכין על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה. כדאיתנהו קמן כגון בדיקת סכין שלאחר שחיטה ע"כ. ואני אומר שזו אינה וזו אינה דבדיקת סכין אחר שחיטה לא צריך כלל וראיה ברורה לדבר מהא דאמרינן במומר אוכל נבלות לתאבון דנותנין לו לשחוט לכתחילה דאמרינן בתקנתא דלכתחילה לבדוק סכין וליתן לו ואמרינן עלה ואם לא בדק קודם שחיטה בודק סכינו אחריו אלמא דכי בדק קודם שחיטה לא בעי כלל בדיקה אחר שחיטה ואפילו לכתחילה דהא רבא תקנתא קאמר בלכתחילה ולא מצריך בדיקה אלא קודם שחיטה ואף זה המחבר עצמו כתב כן למעלה כשפסק כרבא ואמר מדקאמר לא בדק ונתן לו יבדוק סכינו אחריו משמע דכל שבדק מתחילה אינו צריך לבדוק סכין אחריו ע"כ ואלו דברים ברורים ומיהו אע"ג דלא בעי בדיקה אחר שחיטה אי עביד מהני דאלו לא בדק אחר שחיטה ואחר זמן חזר ובדק ומצא הסכין פגומה הרי היא אסורה למפרע כדמוכח בשמעתא דהשוחט בסכין ונמצאת פגומה בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא ואם בדק אחר שחיטה ונמצאת יפה ואחר זמן מצאה פגומה הרי שחיטתו כשרה שהסכין מצוי הוא להפגם מעצמו.

5 ה

עוד כתב שהרב ר' משה בר' נחמן ז"ל כתב סעד לדברי הגאונים ז"ל דהא איכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב אלא משום קולא דבהמה לא אתרעי שהרי שחוטה לפנינו סמכינן ארובא ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן ע"כ. ואני אומר דרכו של רבנו ז"ל לסמוך דברי הגאונים ז"ל בכל מקום אבל בעיקר הדין אין טענה זו מחוורת דודאי כי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לאו דוקא רוב ולאפוקי מיעוט דהא לא אפשר דאם כן לא סגיא לן בהכי דאיכא לאיסורא מיעוטא דאין מומחין וחזקה דאיסורא דבהמה ואיכא להיתירא רובא דמצויין מומחין וכהאי גוונא דאיכא בחד טעמא מיעוטא וחזקה ובאידך איכא רובא אמרינן בהדיא ביבמות דהוי כפלגא ופלגא ובמכלתין בפרק כיסוי הדם אמרינן דחשיב לרבי מאיר טפי מרובא וכיון דכן לא הוה לן למסמך אהאי רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלא ודאי הא לא אתיא כפשטא ולאו דוקא רוב אלא כל המצוין קאמרינן שאין לך מצוי אצל שחיטה לעולם אלא מומחה ואפילו מיעוט ליכא והאי דנקט רוב אשגרת לישן הוא בגמרא וטעמא דמילתא דכל המצויין אצל שחיטה סומכין אנו לומר שהן מומחין לפי שדבר מפורסם הוא בישראל ואפילו אצל עמי הארץ שהנבלה אסורה וכן אבר מן החי [אסור] ואין תקנה בזה אלא בשחיטה הילכך אין אדם מישראל נזקק לשחוט לעולם אלא אם כן יודע הלכות שחיטה ואלו דברים קילורין לעינים.

6 ו

עוד כתב דאפילו עבד ואשה בודקין סכין ושוחטין בינם לבין עצמם כאנשים וכן בכל איסור והיתר נאמנין כעד אחד והקשה מההיא דעירובין מדתנן גבי תחומין ואפילו עבד או שפחה נאמנין לומר עד כאן חתום שבת שלא הלכו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל פירוש משום דתחומין דרבנן משמע דאי דאורייתא לא מהימני ותירץ דשאני מדידת תחומין דמלתא רבתי היא וצריכא בקיאות יתרה בקידור וריבוע והבלעה ואלו הוו תחומין דאורייתא לא הוו מהימני ע"כ. ומורי רבנו משה ז"ל לא כך אמר אלא ההיא בהכחשה היא ובהכחשת עד אחד כשר וארישא סמיך דקתני עד אחד מרבה ועד אחד ממעט שומעין למרבה ואע"ג דהוא עד אחד בהכחשה ועלה קתני ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת פירוש ואע"פ שמרבין בתחום בהכחשת עד כשר שממעט שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל דבתחומין הקלו מה שאין כן בשאר איסורין ואפילו של דבריהם.

7 ז

עוד כתב ומיהו אם קטן שיודע לאמן את ידיו בשחיטה שוחט לכתחילה באחרים עומדין על גביו וכדאמרינן בסוכה פרק לולב הגזול ע"כ. ואני אומר וכן הדין מיהו אפילו ביודע הלכות שחיטה צריך לאחרים רואין אותו שאלמלא כן אינו נאמן לנו להעיד נהי דאם מסרו בידו דבר המותר וחזרו עליו ועדיין הוא בידו אם הוא קטן שיודע לשמור מה שבידו מחזיקין אותו שזהו שמסרנו לו והכי מוכח בסוכה מההיא דאמרינן התם קטן היודע לשמור את ידיו אוכלין עליו טהרות אבל ודאי אינו נאמן לעדות ואין אדם רשאי לשלוח על ידו שום דבר שצריך עדות.

8 ח

עוד כתב דמומר להכעיס לדבר אחר הרי הוא כישראל לענין שחיטה אבל מומר לאותו דבר כמומר אוכל נבלות להכעיס לכתחילה לא ישחוט ואם עבר ושחט ונמצאת סכינו יפה ואחרים רואין אותו שחיטתו כשרה ע"כ. ואיברא דהתם בע"א פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר דמומר להכעיס מופקרים הוא וח"א דלהכעיס נמי מומר הוי ופסקי בה רבוותא ז"ל לקולא דמומר הוי ולדידהו סליק האי פסקא מיהו להכעיס לאו דוקא אלא לאפוקי דלאו לתאבון למימרא דהיכא דאיכא התירא ואיסורא לא קפיד בין האי להאי אבל להכעיס ממש ודאי מופקרים הוי.