פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (במדבר כה, יא), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדִין הוּא שֶׁיִּטֹּל שְׂכָרוֹ, (במדבר כה, יב): לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁנָּתַן לְפִנְחָס, שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְנַהֵג אֶלָּא בְשָׁלוֹם, וְהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יז): דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. וְאִם בָּא אָדָם מִן הַדֶּרֶךְ שׁוֹאֲלִין לוֹ שָׁלוֹם, וְכֵן שַׁחֲרִית שׁוֹאֲלִין לוֹ שָׁלוֹם, וּבְאֶמֶשׁ כָּךְ שׁוֹאֲלִין בְּשָׁלוֹם, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל חוֹתְמִין פּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עַל עַמּוֹ, הַתְּפִלָּה חוֹתְמִין בְּשָׁלוֹם, בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים חוֹתְמִין בְּשָׁלוֹם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אֵין כְּלִי מַחְזִיק בְּרָכָה אֶלָּא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, יא): ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

"Assail the Midianites" - Why? "For they assailed you" (Numbers 25:18). From here the sages said, 'rise and kill the one who comes to kill you.

וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה', יִפְקֹד ה' וגו' (במדבר כז, טו-טז), הֲלָכָה אִם רָאָה הַרְבֵּה אֻכְלוּסִין שֶׁל בְּנֵי אָדָם אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם חֲכַם הָרָזִים, כְּשֵׁם שֶׁאֵין פַּרְצוּפוֹתֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, כָּךְ אֵין דַּעְתָּן שָׁוִין זֶה לָזֶה, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ דֵעָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איוב כח, כה): לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל, לָרוּחוֹת שֶׁל כָּל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה. תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁכֵּן משֶׁה מְבַקֵּשׁ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁעַת מִיתָה אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ דַּעְתָּן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאֵין דַּעְתָּן שֶׁל בָּנֶיךָ דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּכְשֶׁאֲנִי מִסְתַּלֵּק מֵהֶן בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ מַנֵּה עֲלֵיהֶם מַנְהִיג שֶׁיְהֵא סוֹבְלָם לְאֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִפְקֹד ה', הָרוּחַ אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא הָרוּחֹת, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה מה, יא): הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהָיָה לוֹ שׁוֹשְׁבִין, בְּכָל זְמַן שֶׁהַמֶּלֶךְ כּוֹעֵס עַל אִשְׁתּוֹ הַשּׁוֹשְׁבִין מְפַיֵּס וּמִתְרַצֶּה הַמֶּלֶךְ לְאִשְׁתּוֹ, בָּא הַשּׁוֹשְׁבִין לָמוּת הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ מִן הַמֶּלֶךְ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תֵּן דַּעְתְּךָ עַל אִשְׁתְּךָ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ, אִם אַתָּה מְצַוֵּנִי עַל אִשְׁתִּי צַוֵּה אֶת אִשְׁתִּי עָלַי שֶׁתְּהֵא זְהִירָה בִּכְבוֹדִי. כִּבְיָכוֹל כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁאַתָּה מְצַוֵּנִי עֲלֵיהֶם יִפְקֹד ה', צַוֵּה אוֹתָם שֶׁיִּהְיוּ זְרִיזִין בִּכְבוֹדִי, מַה כְּתִיב (במדבר כח, ב): צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי, תְּחִלָּה הַסְדֵּר לָהֶן הַקָּרְבָּנוֹת.

What was Moses’ reason for making this request after declaring the order of inheritance? Just this, that when the daughters of Tzelophehad inherited from their father, Moses reasoned: The time is right for me to make my own request. If daughters inherit, it is surely right that my sons should inherit my glory.

מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַחֵס פִּינְחָס אַחַר מַעֲשֶׂה זֶה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּדְקַּר זִמְרִי בֶּן סָלוּא, אָמְרוּ חֲכָמִים שִׁשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לְזִמְרִי, זִמְרִי, בֶּן סָלוּא, וְשָׁאוּל, בֶּן כְּנַעֲנִית, וּשְׁלֻמִיאֵל, בֶּן צוּרִי שַׁדָּי. זִמְרִי, שֶׁנַּעֲשָׂה עַל אוֹתָהּ מִדְיָנִית כְּבֵיצָה הַמּוּזֶרֶת. בֶּן סָלוּא, בֶּן שֶׁסִּלָּא עֲוֹן מִשְׁפַּחְתּוֹ. שָׁאוּל, שֶׁהִשְׁאִיל עַצְמוֹ לַעֲבֵרָה. בֶּן הַכְּנַעֲנִית, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה כְנָעַן, וּמַה שְׁמוֹ, שְׁלֻמִיאֵל. אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁנִּדְקַר זִמְרִי עָמְדוּ הַשְּׁבָטִים עָלָיו וְאָמְרוּ רְאִיתֶם בֶּן פּוּטִיאֵל זֶה שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָרַג נָשִׂיא מִיִּשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ בָּא הַכָּתוּב לְיַחֲסוֹ: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. (במדבר כה, יב): לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, שֶׁעֲדַיִן הוּא קַיָּם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלאכי ב, ה): בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא. (במדבר כה, יג): וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, וַיְכַפֵּר, וְכִי קָרְבָּן הִקְרִיב שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ כַּפָּרָה, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַשּׁוֹפֵךְ דָּמָן שֶׁל רְשָׁעִים כְּאִלּוּ הִקְרִיב קָרְבָּן. (במדבר כה, יד): וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, כְּשֵׁם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַסֵּק בְּשִׁבְחָן שֶׁל צַדִּיקִים לְפַרְסֵם בָּעוֹלָם, כָּךְ מִתְעַסֵּק בִּגְנוּתָן שֶׁל רְשָׁעִים לְפַרְסְמָן בָּעוֹלָם, פִּינְחָס, פִּרְסְמוֹ לְשֶׁבַח. וְזִמְרִי, לִגְנַאי. עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (משלי י, ז): זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. (במדבר כה, יד): נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי, שֶׁכָּל הַפּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ פּוֹגֵם אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ עִמּוֹ, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, הַכָּתוּב מִתַּמֵּהַּ עָלָיו (קהלת י, ח): וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְׁכֶנּוּ נָחָשׁ, אָבִיו קִנֵּא עַל הַזְּנוּת תְּחִלָּה (בראשית לד, כה): וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, וְזֶה פָּרַץ גָּדֵר שֶׁגָּדַר אָבִיו. (במדבר כה, טו): וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה, רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב וגו', לְהוֹדִיעֲךָ עַד הֵיכָן נָתְנוּ הַמִּדְיָנִים עַצְמָן, שֶׁבַּת מֶלֶךְ הִפְקִירוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא, ח): וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם, צוּר גָּדוֹל מִכֻּלָּם, מֶלֶךְ הוּא וְהִפְקִיר אֶת בִּתּוֹ, מִי לֹא הָיָה מַפְקִיר, וּלְפִי שֶׁבִּזָּה אֶת עַצְמוֹ וּפִרְסֵם אֶת בִּתּוֹ בְּקָלוֹן גְּרָעוֹ הַכָּתוּב וּכְתָבוֹ שְׁלִישִׁי, אֲבָל הוּא מֶלֶךְ שֶׁבְּכֻלָּם רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.

The Holy One, Blessed Be He, said to him, “He who keeps the fig tree shall eat its fruit” (Prov. 27:18). Your sons sat idly by and did not study the Torah. Joshua served you faithfully and showed you great honour. It was he who rose early in the morning and remained late at night at your House of Assembly. He used to arrange the benches and spread the mats. Seeing that he has served you with all his might, he is worthy to serve Israel, for he shall not lose his reward.

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים, לָמָּה (במדבר כה, יח): כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, מִכָּן אָמְרוּ חֲכָמִים בָּא לְהָרְגֶּךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִנַּיִן שֶׁהַמַּחְטִיא אֶת הָאָדָם יוֹתֵר מִן הַהוֹרְגוֹ, שֶׁהַהוֹרֵג הוֹרֵג בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְהַמַּחְטִיא הוֹרְגוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. שְׁתֵּי אֻמּוֹת קִדְמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶרֶב, וּשְׁתַּיִם בַּעֲבֵרָה, הַמִּצְרִים וַאֲדוֹמִים קִדְּמוּ בְּחֶרֶב (שמות טו, ט): אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִֹּׂיג, אָרִיק חַרְבִּי. (במדבר כ, יח): וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וּשְׁתַּיִם בַּעֲבֵרָה, מוֹאָבִים וְעַמּוֹנִים, עַל אֵלֶּה שֶׁקִּדְּמוּ בְּחֶרֶב, כְּתִיב (דברים כג, ח): לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, אֲבָל אֵלּוּ שֶׁקִּדְּמוּ בַּעֲבֵרָה לְהַחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (דברים כג, ד): לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, עַד עוֹלָם.

4 (Numb. 25:17) “Harass the Midianites”: Why? (As in Numb. 25:18,) “Because they are harassing you.” Hence the sages have said, “If someone comes to kill you, act first to kill him.”⁷Ber. 62b; Sanh. 72a. R. Simeon says, “Whoever causes a person to sin is worse than the one who kills him. Because whoever kills [a person] kills him in this world, but he [still] has a share in the world to come. However, the one who causes him to sin kills him in this world and for the world to come. Two peoples encountered Israel with the sword, and two with sin: The Egyptians and the Edomites with the sword. [Thus it is stated (of the Egyptians] (in Exod. 15:9), “The enemy said, ‘I will pursue, I will overtake, I will empty my sword.’” [And Edom did the same, as stated] (in Numb. 20:18), “But Edom said unto him, ‘You shall not pass through me, or else I will come out to meet you with the sword.’” Moreover, two [peoples encountered them] with sin, the Moabites and the Ammonites. Concerning the ones who encountered them with the sword, it is written (in Deut. 23:8), “You shall not abhor an Edomite …; you shall not abhor an Egyptian.” But concerning the ones who encountered them with sin to cause Israel to sin, it is stated (according to Deut. 23:4), “No Ammonite or Moabite shall come into [the assembly of the Lord] even to the tenth generation, forever.”

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַבְתִּי (דברים כ, י): כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם, לְאֵלּוּ לֹא תַעֲשׂוּ כֵן (דברים כג, ז): לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם, אַתְּ מוֹצֵא בְּמִי שֶׁבָּא עִמָּהֶם בְּמִדַּת רַחֲמִים לְסוֹף בָּא לִידֵי בִזָּיוֹן מִלְחָמוֹת וְצָרוֹר, וְאֵיזֶה זֶה דָּוִד (שמואל ב י, ב): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה תַעֲבֹר עַל דְּבָרַי, אֲנִי כָתַבְתִּי: לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם, וְאַתָּה עוֹשֶׂה עִמָּם גְּמִילוּת חֶסֶד (קהלת ז, טז): אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, שֶׁלֹא יְהֵא אָדָם מְוַתֵּר עַל הַתּוֹרָה, וְזֶה שׁוֹלֵחַ לְנַחֵם בְּנֵי עַמּוֹן וְלַעֲשׂוֹת עִמּוֹ חֶסֶד, סוֹף בָּא לִידֵי בִּזָּיוֹן (שמואל ב י, ד): וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵּי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם, וּבָא לִידֵי מִלְחָמָה עִם אֲרַם נַהֲרַיִם וּמַלְכֵי צוֹבָה וּמַלְכֵי מַעֲכָה וְעִם בְּנֵי עַמּוֹן, אַרְבָּעָה אֻמּוֹת, וּכְתִיב (שמואל ב י, ט): וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה וגו', מִי גָרַם לְדָוִד כָּךְ, שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת טוֹבָה עִם מִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם, לְכָךְ כְּתִיב צָרוֹר אֶת וגו'.

5 (Numb. 25:17) “Harass the Midianites”: Even though I have written (in Deut. 20:10), “When you draw near unto a city to fight against it, you shall offer terms of peace (shalom) unto it”; however, in regard to these [peoples] you shall not do this; (according to Deut. 23:7), “You shall not seek their welfare (shalom) and benefit.” You find that the one who came to them with the trait of mercy, in the end came to disgrace, war and distress. And who [was that]? David, as stated (in II Sam. 10:2), “David said, ‘I will do kindness with Hanun son of Nahash.’” The Holy One, blessed be He, said to him, “You are transgressing My word, as I wrote (in Deut. 23:7), ‘You shall not seek their welfare and benefit,’ and you are doing acts of kindness with them? (Eccl. 7:12) ‘Do not be greatly righteous,’ such that a man should not forego [what is written in] the Torah. And this one is sending [word] to console the Children of Ammon and to do kindness and good to him?” And in the end, he came to disgrace [as stated] (in II Sam. 10:4), “So Hanun seized David’s courtiers, clipped off one side of their beards and cut away half of their garments at the buttocks, and sent them off.” And he came to war with four nations: Aram-Naharayim, with the kings of Zova, with the kings of Maakha and with Children of Ammon. And it is written (about this in II Sam. 10:9), “Joab saw that there was a battle line against him [both front and rear].” What caused this to David? That he sought to do good to those about whom the Holy One, blessed be He, told him, “You shall not seek their welfare.” Hence it is written (Numb. 25:17), “Harass the Midianites.”

דָּבָר אַחֵר, צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים, לְפִי שֶׁכָּתַבְתִּי (דברים כ, יט): כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ, לְאֵלּוּ לֹא תַעֲשׂוּ כֵן, אֶלָּא חַבְּלוּ אִילָנוֹתֵיהֶן, וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ יוֹרָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְהִלָּחֵם בְּמוֹאָב (מלכים ב ג, ט): וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא הָיָה מַיִּם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה, הִתְחִילוּ בּוֹכִים, (מלכים ב ג, י): וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא ה' לִשְׁלשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב. הֱשִׁיבוֹ יְהוֹשָׁפָט (מלכים ב ג, יא): הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ, לְהוֹדִיעַ רִשְׁעוֹ שֶׁל יוֹרָם שֶׁלֹא הָיָה מוֹדֶה בוֹ, וְלֹא הוֹדָה בוֹ אֶלָּא יְהוֹשָׁפָט (מלכים ב ג, יב): וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר ה' וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט, לָמָּה לֹא נֶאֱמַר כָּאן בִּיהוֹשָׁפָט, מֶלֶךְ, לְהוֹדִיעֲךָ עִנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁלֹא רָצָה לֵירֵד לִפְנֵי הַנָּבִיא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת אֶלָּא כְּחָבֵר הֶדְיוֹט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִפְּנֵי שֶׁנִּגְזְרָה גְּזֵרָה שֶׁיֵּהָרֵג עִם אַחְאָב, הָיָה הַכָּתוּב מוֹנֶה לִבְנוֹ מֵאוֹתָהּ שָׁעָה, לְפִיכָךְ לֹא נִכְתַּב מֶלֶךְ, וּבִשְׂכַר שֶׁיָּרְדוּ לִפְנֵי הַנָּבִיא זָכוּ לִרְאוֹת כָּל הַנִּסִּים. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָם אֱלִישָׁע, אָמַר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (מלכים ב ג, יג): מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ, שֶׁלֹא שָׁאַל בּוֹ מִיָּמָיו, הִתְחִיל מִתְחַנֵּן לְפָנָיו (מלכים ב ג, יג): וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל כִּי קָרָא ה' לִשְׁלשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב. (מלכים ב ג, יד יז): וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ, וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וגו', כִּי כֹה אָמַר ה' לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם, נָתַן לָהֶם מַיִם מַה שֶּׁהָיוּ צְרִיכִין, וְעוֹד אָמַר לָהֶם, הַמּוֹאָבִים בְּיֶדְכֶם (מלכים ב ג, יח יט): וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם, וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר, וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ, אָמְרוּ לוֹ הַתּוֹרָה אָמְרָה: לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ, וְאַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אָמַר לָהֶם עַל כָּל הָאֻמּוֹת צִוָּה דָּבָר זֶה, וְזוֹ קַלָּה וּבְזוּיָה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג, יח): וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה' וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם, שֶׁאָמַר (דברים כג, ז): לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם, אֵלּוּ אִילָנוֹת טוֹבוֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים.

6 Another interpretation (of Numb. 25:17) “Harass the Midianites”: Since I have written (in Deut. 20:19), “When you besiege (rt. tswr) a city a [long time] […], you shall not destroy its trees,” in the case of these (i.e., Moab and the Ammonites) you shall not do so. On the contrary, their trees you shall destroy. And so you find that when Joram king of Israel, Jehoshaphat king of Judah, and the king of Edom went to fight with Moab, (according to II Kings 3:9) “they circled around on a seven-day march, so that there was no water for the army or for the animals that were with them.” They began to weep, and (according to vs. 10) “The king of Israel said, ‘Alas, for the Lord has summoned these three kings to give them into the hand of Moab.’” Jehoshaphat answered (in vs. 11), “Is there no prophet of the Lord here through whom we may inquire of the Lord […]?” [This passage is] to make known the wickedness of Joram, in that he did not acknowledge Him, but rather only Jehoshaphat acknowledged Him. (Vs. 12) “Then Jehoshaphat said, ‘The word of the Lord is with him’; so the king of Israel, Jehoshaphat, [and the king of Edom] went down unto him”: Why is Jehoshaphat not called a king here? In order to make known the humility of that righteous man, in that he did not want to go down before the prophet in royal garb, but as a commoner.⁸Gk.: idiotes. But some say, “[It was] because an edict had been decreed that he would be killed with Ahab that the scriptural text has reckoned [the reign of] his son from that hour. For that reason ‘king’ was not written.” But as a reward for their going down to the prophet, they attained the right to see all those miracles. When the king of Israel saw Elisha, Elisha said to the king of Israel (according to vs. 13,) “What have I to do with you; go unto the prophets of your father and unto the prophets of your mother,” as he never asked him [anything] all of his days. He began to implore him, (as in ibid., cont.) “And the king of Israel said to him […].” (Vss. 14-17) “Elisha said, ‘As the Lord of hosts lives […]. Now then get me a musician […].” He gave them the water that they needed. Moreover, he said to them “The Moabites shall fall into your hands, (in vs. 19) ‘thus you shall smite every fortified city and every choice city, [you shall also fell every good tree].’” They said to him, “[But] the Holy One, blessed be He, said (in Deut. 20:19), ‘You shall not destroy its trees’; yet you are saying [to do] so.” He said to them, “He gave the command with reference to the rest of the nations, but this one is insignificant and contemptable,” as stated (in II Kings 3:18), “This one is insignificant in the eyes of the Lord, so He will give Moab into your hands.” It is [also] stated (in Deut. 23:7), “You shall not seek their welfare and benefit (literally, their good).” [That is referring to] the good trees. It is therefore stated (in Numb. 25:17), “Harass the Midianites.”

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה, שְׂאוּ (במדבר כו, א ב), כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹפְלִין הֻזְקְקוּ לְמִנְיָן, מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַצֹּאן, הוּרַד בַּעַל הַצֹּאן לִמְנוֹתָן מֶה חָסְרוּ. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה מָנָה אוֹתָן, מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁמָּסַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת צֹאנוֹ בְּמִנְיָן, הִשְׁלִים הָרוֹעֶה שְׁמִירָתוֹ, כְּשֶׁמַּחֲזִירָן צָרִיךְ לִמְנוֹתָן. כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם מְסָרָן לְמשֶׁה בְּמִנְיָן, דִּכְתִיב (במדבר א, א ב): וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' (שמות יב, לז): וַיִּסְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הֲרֵי קִבְּלָן בְּמִצְרַיִם בְּמִנְיָן, בָּא לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם בְּעַרְבוֹת מוֹאָב הֶחֱזִירָם בְּמִנְיָן.

7 (Numb. 26:1-2) “And it came to pass after the plague [that the Lord said unto Moses and unto Elazar ben Aaron the priest, saying,] ‘Take a census’”: Every time that they fell, they were required to be numbered. The matter is comparable to the wolf who went into the midst of the flock. The owner of the flock was obliged to count them to know how many were missing. Another interpretation (of Numb. 26:2): Why did he count them [here]? The matter is comparable to a shepherd to whom the householder has delivered a flock after numbering them. [After] he has fulfilled his guardianship, when he returns them, it is necessary for them to be numbered. Thus when Israel went out from Egypt the Holy One, blessed be He, delivered them to Moses after numbering [them], as stated (in Numb. 1:1-2), “Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert …, ‘Take a census […].’” [Likewise] (in Exod. 12:37), “Then the Children of Israel traveled from Ramases to Succoth, about six hundred thousand men on foot.” Ergo, he received them with a numbering in Egypt. [So when] he was about to pass away from the world in the Plains of Moab (after completing his guardianship), he returned them with a numbering.

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ (במדבר כו, נג), וּמִי הֵן, לָעוֹמְדִים בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, וַהֲלוֹא לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ, דִּכְתִיב (שמות ו, ח): וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, מִפְּנֵי מָה לֹא חִלְּקָהּ לָהֶן, לְפִי שֶׁצָּפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁסּוֹף עֲתִידִין מִשְׁפָּחוֹת לִכְלוֹת מֵהֶן, וּמִי הֵן, אֵלּוּ שֶׁכְּתוּבוֹת לְמַעְלָן (בראשית מו, י) (שמות ו, טו): וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית, הֲרֵי שִׁשָּׁה, כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא (במדבר כו, יב): לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי, אֵין שָׁם אֶחָד, וְכֵן בְּבִנְיָמִין (בראשית מו, כא): וּבְנֵי בִּנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וגו', הֲרֵי עֲשָׂרָה, וּכְשֶׁבָּא אַתָּה לִמְנוֹתָן (במדבר כו, לח לט): לְבֶלַע מִשְׁפַּחַת הַבַּלְעִי וגו', חָסְרוּ חֲמִשָּׁה מִן הַבָּנִים, הֲרֵי שֵׁשׁ מִשְׁפָּחוֹת עַל הַזְּנוּת בַּעֲצַת בִּלְעָם אֵין שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה אֶת שֶׁלָּה, לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֲנִי מְחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי אָדָם הָעֲתִידִים לָמוּת, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לְעַרְבוֹת מוֹאָב וְעָמְדוּ עַל בָּרְיָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ.

8 "To these apportion the land" (Numbers 26:53) And who are they? The ones standing on the Plains of Moav. And was the land not apportioned to those that left Egypt? As it is written (Exodus 6:8), "and I will give it to you as a possession." [So] for what reason was it not apportioned to them? Because the Holy One, blessed be He, foresaw that families from [those that left Egypt] would be destroyed. And who are they? [Of] those written above (Genesis 46:10), "And the children of Shimon were Yemuel, Yamin, Ohad, Yakhin, Tsohar and Shaul," when you read "to Nemuel, the Nemeulite family" (Numbers 26:12-13), one is not there. And so [too,] with Binyamin: "Bela, Bekher, etc." (Genesis 26:21), behold there are ten. But when you come to count them [you read], "to Belaa, the Belaaite family [etc.] (Numbers 26:38-40), five of the sons are missing. Behold [those missing] were lost. Behold six families got lost from the licentiousness of the counsel of Bilaam. There is no [licentiousness] that does not accomplish its [end]. Hence the Holy One, blessed be He, said, "[Why should] I apportion the land to people who will be die in the future?" Once they came to the Plains of Moav, and they stood resiliently, the Holy One, blessed be He, said to him, "To these apportion the land" (Numbers 26:53).

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי יח, יח): מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל, לְפִי שֶׁכָּתַב סִימָן כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיַּעֲקֹב (בראשית מט, יג): זְבוּלֻן לְחֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, (בראשית מט, יב): יִשָֹּׂשכָר רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, (בראשית מט, כ): מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְחַלֵּק אֶלָּא עַל פִּי הַגּוֹרָל, וּמַעֲשֵׂה נִסִּים הָיָה בַּגּוֹרָל, אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן מֻלְבָּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים, וְקַלְפֵּי הַגּוֹרָל לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יח, ו): וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי ה', וְעַד שֶׁלֹא יַעֲלֶה הַגּוֹרָל, אֶלְעָזָר אוֹמֵר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ גּוֹרַל שֵׁבֶט פְּלוֹנִי עוֹלֶה שֶׁיִּטֹּל מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וִיהוֹשֻׁעַ פּוֹשֵׁט יָדוֹ וְעוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יט, נא): אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וְזוֹ הָיְתָה יְתֵרָה שֶׁהָיָה הַגּוֹרָל צוֹוֵחַ בִּשְׁעַת עֲלִיָּתוֹ, אֲנִי גּוֹרַל פְּלוֹנִי הַשֵּׁבֶט, עָלִיתִי לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וּמִנַּיִן שֶׁהָיָה הַגּוֹרָל מְדַבֵּר, דִּכְתִיב (במדבר כו, נו): עַל פִּי הַגּוֹרָל.

9 This is [the meaning of] that which is stated (Proverbs 18:18), "The lot puts an end to strife." Since a sign was written for each and every tribe from Yaakov - "Zevulun will dwell on the shore of the seas" (Genesis 49:13); "Yissachar is a boney donkey, etc." (Genesis 49:14); "From Asher, his bread is fat" (Genesis 49:20) – you are only permitted to divide [the land] by the lot. And there were miraculous acts in the lottery: Elazar the Priest wears the Urim and Tumim. And the slips of the lottery were in front of Yehoshua, as stated (Joshua 18:6) "And I will cast the lot for you here in front of the Lord." But before the lot went up, Elazar said with the holy spirit, “The lot of tribe x is coming up, to take place y.” And Yehoshua would extend his hand and [it] would come up [into his hand. It was] as it is stated (Joshua 19:51), "These are the inheritances that Elazar the Priest and Yehoshua ben Nun apportioned." And this was [even] more; that the lot would yell out at the time that it went up, "I am the lot of tribe x; I have gone up to it in place y." And from where [do we know] that the lot speaks? As it is stated (Numbers 26:56), "By the mouth of (according to) the lot."

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד (במדבר כז, א), אוֹתוֹ הַדּוֹר הָיוּ הַנָּשִׁים גּוֹדְרוֹת מַה שֶּׁהָאֲנָשִׁים פּוֹרְצִים, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאָמַר לָהֶן אַהֲרֹן (שמות לב, ב): פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם, וְלֹא רָצוּ הַנָּשִׁים וּמִחוּ בְּבַעֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ג): וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב וגו', וְהַנָּשִׁים לֹא נִשְׁתַּתְּפוּ עִמָּהֶן בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְכֵן בַּמְּרַגְּלִים שֶׁהוֹצִיאוּ דִּבָּה (במדבר יד, לו): וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה, וַעֲלֵיהֶם נִגְזְרָה גְּזֵרָה, שֶׁאָמְרוּ (במדבר יג, לא): לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת, אֲבָל הַנָּשִׁים לֹא הָיוּ עִמָּהֶם בָּעֵצָה, שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה מִן הַפָּרָשָׁה (במדבר כו, סה): כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה, עַל מַה שֶׁלֹא רָצוּ לִכָּנֵס לָאָרֶץ, אֲבָל הַנָּשִׁים קָרְבוּ לְבַקֵּשׁ נַחֲלָה בָּאָרֶץ, לְכָךְ נִכְתְּבָה פָּרָשָׁה זוֹ סָמוּךְ לְמִיתַת דּוֹר הַמִּדְבָּר, שֶׁמִּשָּׁם פָּרְצוּ הָאֲנָשִׁים וְגָדְרוּ הַנָּשִׁים.

10 (Numb. 27:1) “Then came forward the daughters of Zelophehad”: In that generation the women were fencing⁹On raising a fence about the Law, see Avot 1:1. that which the men were breaching. Accordingly you find that Aaron said to them (i.e., the men in Exod. 32:2), “Take off the gold rings that are in the ears of your wives”; but the women were unwilling and protested against their husbands. Thus it is stated (in vs. 3), “So all the people took off the gold rings that were in their¹⁰Since “their” is masculine here, there is an implication that the men only took their own earrings. ears.” Thus the women did not take part in making the [golden] calf. So also in the case of the spies who had spread slander (according to Numb. 14:36), “when they returned, they made [the whole congregation] murmur against him.” A decree was issued against them, because they had said (in Numb. 13:31), “We are unable to go up [against this people for they are stronger than us].” The women, however, were not with them in their counsel. What is written above the matter (in Numb. 26:65)? “Because the Lord had said to them, ‘They shall surely die in the wilderness,’ not a man of them remained […].” [Note that Scripture speaks of] “a man,” and not of "a woman.” Because they (i.e., the men) did not want to enter the land, but the women came forward to ask for an inheritance in the land. Therefore the parashah [about the death of that generation] was written next to this parashah, because what the men broke down the women fenced in.

דָּבָר אַחֵר, וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד וגו', גְּדֻלָּה לָהֶן וּגְדֻלָּה לַאֲבִיהֶן, גְדֻלָּה לְמָכִיר וּגְדֻלָּה לְיוֹסֵף שֶׁכָּךְ יָצְאוּ מִמֶּנּוּ נָשִׁים חֲכָמוֹת וְצִדְקָנִיּוֹת, מָה חָכְמָתָן, שֶׁלְּפִי שָׁעָה דִּבְּרוּ, שֶׁהָיָה משֶׁה עוֹסֵק בְּפָרָשַׁת נַחֲלוֹת, (במדבר כו, נג): לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ, אָמְרוּ לוֹ אִם כְּבֵן אָנוּ נִירַשׁ כְּבֵן וְאִם לָאו תִּתְיַבֵּם אִמֵּנּוּ, מִיָּד (במדבר כז, כה): וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', צִדְקָנִיּוֹת הָיוּ שֶׁלֹא נִשְֹּׂאוּ אֶלָּא לְהָגוּן לָהֶם, וְלָמָּה זִמְנָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹא יִרְאֶה משֶׁה עַצְמוֹ שֶׁפֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה אַרְבָּעִים שָׁנָה, הוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֵלּוּ לוֹמַר הֲרֵי הַנָּשִׁים שֶׁלֹא נִצְטַוּוּ לֹא נִשְֹּׂאוּ אֶלָּא לְהָגוּן לָהֶם.

11 Another interpretation (of Numb. 27:1): “Then came forward [the daughters of Zelophehad [ben Hepher ben Gilead ben Machir ben Manasseh, of the families of Manasseh ben Joseph]”: [Their action was] an honor to them. [It was also] an honor to their father, an honor to Machir and an honor to Joseph that such righteous and wise women had issued from him. But what was their wisdom? They [only] spoke up at the proper time, when Moses was busy with the parashah about inheritance (in accordance with Numb. 26:53), “To these shall you apportion the land [for an inheritance].” They said to him, “If we are like a son, let us inherit; but if not, let our mother perform levirate marriage (marry her husband's brother).”¹¹His duty would be to rear children in the name of the deceased father. On levirate marriage generally, see Deut. 25:5-6: also Gen. 38:8-9; Ruth 4:5. Immediately (in Numb. 27:5), “Moses brought their cause before the Lord.” They were righteous, In that they had never been married to someone unworthy of them. Then why did they meet with Moses at the end [of the forty years]? So that he would not [put on airs] over having abstained from his wife for forty years.¹²Since Moses regularly stood in the Divine Presence, he needed to preserve an unbroken state of purity. The Holy One, blessed be He, informed him through these [women], saying, “Here are women who without being commanded [remained unmarried] for forty years, until they were married to someone worthy of them.”

וּכְתִיב וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִפְלִיא מִן משֶׁה שֶׁיֵּשׁ צַדִּיקִים שֶׁנִּתְגָּאוּ בִּדְבַר מִצְוָה וְהִתִּישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כֹּחָן, אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאָמַר דָּוִד (תהלים קיט, נד): זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ, לוֹמַר שֶׁקַּלּוֹת וּרְגִילוֹת כִּזְּמִירוֹת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ שֶׁסּוֹפְךָ לִטְעוֹת בְּדָבָר שֶׁהַתִּינוֹקוֹת קוֹרִין, כְּשֶׁהֶעֱלָה אֶת הָאָרוֹן טָעָה וּנְתָנוֹ עַל הָעֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ו, ג): וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה, תָּלָה הָאָרוֹן עַצְמוֹ בָּאֲוִיר וְנִשְׁמְטוּ הַפָּרוֹת מִתַּחְתָּיו, קָרַב עֻזָּא לְסָמְכוֹ (שמואל ב ו, ז): וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל, מִפְּנֵי שֶׁשִּׁגְּגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן, (שמואל ב ו, ח): וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא אָמַרְתָּ זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ, וְלֹא לָמַדְתָּ (במדבר ז, ט): וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָֹּׂאוּ, הִתְחִיל תּוֹהֶא (דברי הימים א טו, יג): פָּרַץ ה' אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט. וְכֵן משֶׁה מִפְּנֵי שֶׁאָמַר (דברים א, יז): וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו, הִתִּישׁ כֹּחוֹ, מָשָׁל לְשֻׁלְחָנִי שֶׁאָמַר לְתַלְמִידוֹ אִם יָבוֹאוּ לְךָ סְלָעִים לִפְרֹט פְּרֹט, וְאִם תָּבוֹאוּ מַרְגָּלִיּוֹת הֲבִיאֵם אֵלַי, בָּאת אֶצְלוֹ חוּלְיָא אַחַת שֶׁל זְכוּכִית, הוֹלִיכָהּ אֵצֶל רַבּוֹ, הָלַךְ רַבּוֹ לְהַרְאוֹתָהּ לְאַחֵר, אַף כָּךְ משֶׁה אָמַר: הַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם וגו', בָּאוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד וְהִפְלִיא מִמֶּנּוּ וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'. (במדבר כז, ז): כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, כָּךְ הוּא הַדִּין, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא אָמַרְתָּ: הַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם וגו', הַדִּין שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ הַנָּשִׁים דָּנִין אוֹתוֹ. דָּבָר אַחֵר, וַיַּקְרֵב משֶׁה וגו', רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר יוֹדֵעַ הָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ אֶת הַדִּין הַזֶּה, אֶלָּא בָּאוּ לִפְנֵי שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת תְּחִלָּה, אָמְרוּ דִּין שֶׁל נְחָלוֹת הוּא, וְאֵין זֶה שֶׁלָּנוּ אֶלָּא שֶׁל גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ. בָּאוּ אֵצֶל שָׂרֵי חֲמִישִׁים, רָאוּ שֶׁכִּבְּדוּ אוֹתָן שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת, אָמְרוּ שָׂרֵי חֲמִשִּׁים אַף אָנוּ יֵשׁ גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ. וְכֵן לְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְכֵן לְשָׂרֵי אֲלָפִים, וְכֵן לַנְּשִׂיאִים, הֵשִׁיבוּ לָהֶם כֻּלָּם כָּעִנְיָן הַזֶּה שֶׁלֹא רָצוּ לִפְתּוֹחַ פֶּה לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מֵהֶם. הָלְכוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם הֲרֵי משֶׁה רַבֵּינוּ, בָּאוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ לִפְנֵי משֶׁה, רָאָה משֶׁה שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד כִּבֵּד אֶת מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אָמַר, אִם אֹמַר לָהֶם אֶת הַדִּין אֶטֹּל אֶת הַגְּדֻלָּה, אָמַר לָהֶם אַף אֲנִי יֵשׁ גָּדוֹל מִמֶּנִּי, לְפִיכָךְ וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן וגו'. הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, שֶׁהוֹדָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדִבּוּרָן. (במדבר כז, ז): נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, תֵּן לָהֶם מְטַלְטְלִין וּבַכְרוּת אָב, בְּנִכְסֵי חֵפֶר נָטְלוּ שְׁלשָׁה חֲלָקִים, חֵלֶק אֲבִיהֶם שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר, שֶׁהָיָה בְּכוֹר וְנָטַל שְׁנֵי חֲלָקִים. דָּבָר אַחֵר, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, שֶׁנָּטְלוּ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְקָרְבוּ לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ וְאֶלְעָזָר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יז, ד): וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר ה' צִוָּה [ביד] אֶת משֶׁה וגו'. וְאַף יַעֲקֹב אָבִינוּ רָאָה שֶׁנּוֹטְלוֹת מִיכָּן (בראשית מט, כב): בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר, זֶה הַיַּרְדֵּן, שֶׁנַּעֲשָׂה לְמשֶׁה כְּחוֹמָה שֶׁלֹא יִכָּנֵס לָאָרֶץ, וְאוֹמֵר לְיוֹסֵף בְּנוֹתֶיךָ נוֹטְלוֹת כָּאן וְכָאן. (במדבר כז, ז): וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. נֶאֱמַר בִּירוּשַׁת הַבֵּן (במדבר כז, ט יא): וּנְתַתֶּם, וּבְבַת (במדבר כז, ח): וְהַעֲבַרְתֶּם, שֶׁהַבַּת מַעֲבֶרֶת נַחֲלָה מִן שֵׁבֶט לְשֵׁבֶט (במדבר כז, יא): וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט, שֶׁהַנְּחָלוֹת יוֹצְאוֹת בְּדַיָּנִין,

12 And it is written (in Numb. 27:5) “Moses brought their cause [before the Lord]”: Some say that [God] made this become too hard for Moses, as there are righteous people that become [overly] proud in matters of a commandment, and [so] the Holy One, blessed be He, weakens their ability. You find that David said (in Ps. 119:54), “Your statutes were songs for me,” [meaning] they are light and customary for me like songs. The Holy One, blessed be He, said to him, “By your life, your end will be to err about something that [even] the schoolchildren know about.” At the time that he brought up the ark, he erred and put in on a cart, as stated (in II Sam. 6:3),” They loaded the ark of God onto a new cart.” [So God] suspended the ark in the air and the oxen became dislodged from under it. [Then] Uzzah approached to support it, but (according to II Sam. 6:7,) “God struck him down on the spot,” as an error in study is considered as wanton. Immediately (in II Sam. 6:8), “David was distressed because the Lord had inflicted a breach upon Uzzah.” [So] the Holy One, blessed be He, said to him, “Did you not say, ‘Your statutes were songs for me?’ Did you not learn (in Numb. 7:9), ‘But to the Kohathites he did not give; since theirs was the service of the [most] sacred objects, their porterage was by shoulder?’” [So David] began to ponder and say (in I Chron. 15:13), “The Lord our God burst out against us, for we did not seek Him like the law.” And so too, [this happened] with Moses. Because he said (in Deut. 1:17), “But the case which is too hard for you, you shall bring unto me and I will hear it,” [the Holy One, blessed be He,] weakened his ability.¹³ Sifre to Deut. 1:17 (17); Sanh. 8a. The matter is comparable to a moneychanger who said to his student, “If coins come to you to be exchanged, exchange them, but if pearls should come to you, bring them to me.” [When] a ring of baubles came to him, [the student] brought it to [this] teacher. [But] then the teacher went and showed it to another [money changer]. So too here. Moses said (in Deut. 1:17), “The case which is too hard for you, [you shall bring unto me and I will hear it].” [But] when the daughters of Zelophehad came to him, [God] made it too hard for him. (Numb. 27:5-7) “And Moses brought their cause before the Lord. [And the Lord said…,] ‘The daughters of Zelophehad speak correctly,’” such is the law. The Holy One, blessed be He, said to him, “Did you not say (ibid.), ‘The case which is too hard for you, [you shall bring unto me]?’ In the case of the judgment which you do not know, [see that even] the women determine it.”

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵאמֹר, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ (במדבר כז, יב) (דברים לב, מח מט), מָה רָאָה לוֹמַר אַחַר פָּרָשַׁת נְחָלוֹת, אֶלָּא שֶׁשָּׁמַע משֶׁה רַבֵּינוּ (במדבר כז, ז): נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, סָבַר שֶׁנִּתְרַצָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר הֲרֵינִי מַנְחִיל אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גְּזֵרָתִי בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים וגו' כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ, אֵין אַתְּ יָפֶה מֵאָחִיךָ.

13 Another interpretation (of Numb. 27:5), “Moses brought their cause [before the Lord]”: R. Simeon ben Laqish said, “Our master Moses knew this judgment, but they first came before chiefs of tens. They said to them, ‘It is a judgment concerning inheritance, and this is not for us but for those greater than us.’ They came before the chiefs of fifties. [When] they saw that the chiefs of ten had shown them honor, the chiefs of fifty said, ‘[In our case] also there are those greater than us.’ So also [they came before] the chiefs of hundreds, the chiefs of thousands, and the princes. They all responded to them in a similar way, because they did not want to open their mouths before one who was greater than them. [So] they went in front of Elazar. He said to them, Behold there is Moses our teacher’ These and those came in front of Moses. Moses said, ‘If I tell them the decision, I shall be appropriating the greatness.’ He said to them, ‘In my case also there is One greater than I.’ Therefore (in Numb. 27:5), ‘Moses brought their cause [before the Lord].’” He answered him with (in vs. 7), “The daughters of Zelophehad speak correctly.” Thus the Holy One, blessed be He, acknowledged their utterance. (Numb. 27:7, cont.) “You shall indeed grant them [possession of an inheritance among the brothers of their father]”: Give them [also] chattel and their father's birthright in the assets of Hepher. They took three portions: The portion of their father, who was among those who had come out from Egypt; his portion with his brothers in the assets of Hepher; and since he was the first born, he took two portions. Another interpretation (of Numb. 27:7), “you shall indeed grant them [possession of an inheritance among the brothers of their father]”: After they [already] received [their share] on the other side of the Jordan, they came before Joshua and Elazar in the land of Canaan, as stated (in Josh. 17:4), “Now they (i.e., the daughters of Zelophehad) came before Elazar the priest, Joshua ben Nun, and the princes and said, ‘The Lord commanded Moses [to give us an inheritance along with our male kin’].” Moreover, our ancestor Jacob also knew that they were receiving [an inheritance] on this side [of the Jordan as well as on that side], since it is stated (in Gen. 49:22), “daughters¹⁴English versions generally read “boughs” or the like. step over a wall.” This [wall] is the Jordan, which became a wall [for Moses] so that he would not enter the land. Thus Jacob said to Joseph, “Your daughters shall receive a share on this [side of the Jordan] as well as on that [side].” (Numb. 27:7, cont.) “And you shall transfer to them the inheritance of their father”: With reference to inheritance of a son it is stated (in vs. 9), “and you shall give,” but with reference to a daughter, [it says (in vs. 8),] “and you shall transfer.”¹⁵The Hebrew is slightly different here from what is written in vs. 7. There the word you is singular while here the “you” is plural, as in vs. 8. Thus she may transfer an inheritance from tribe to tribe.¹⁶So BB 109b. (Numb. 27:11) “And it shall be a statutory judgment for the Children of Israel”: [The word judgment] teaches that inheritances [can only] be carried out through judges.

דָּבָר אַחֵר, יִפְקֹד ה', מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁרָאָה אִשָּׁה אַחַת יְתוֹמָה, בִּקֵּשׁ לִטֹּל אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, שָׁלַח לְתָבְעָהּ, אָמְרָה אֵינִי כְּדַאי לְהִנָּשֵׂא לַמֶּלֶךְ, שָׁלַח לְתָבְעָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים, וְלֹא הָיְתָה מְבַקֶּשֶׁת, לְסוֹף נִשַֹּׂאת לוֹ. לְאַחַר זְמַן כָּעַס עָלֶיהָ הַמֶּלֶךְ וּבִקֵּשׁ לְגָרְשָׁהּ, אָמְרָה אֲנִי לֹא בִקַּשְׁתִּי לְהִנָּשֵׂא לָךְ אַתָּה בִּקַּשְׁתָּ אוֹתִי, הוֹאִיל וְכָךְ גָּזַרְתָּ לְגָרְשֵׁנִי וְלִטֹּל אַחֶרֶת, אַל תַּעֲשֶׂה לָזוֹ כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתָ לִי. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי שִׁבְעָה יָמִים הָיָה מְפַתֵּהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֵּלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ (שמות ד, יג): שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, (שמות ד, י): לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, הֲרֵי שִׁבְעָה יָמִים, לְאַחַר זְמַן פִּיְּסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָלַךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ וְעָשָׂה כָּל אוֹתָן הַנִּסִּים עַל יָדוֹ, בַּסּוֹף אָמַר לוֹ (במדבר כ, יב): לֹא תָבִיאוּ, אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי לֹא בִקַּשְׁתִּי לַהֲלֹךְ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ג, כד): אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ וגו', הוֹאִיל וְכָךְ גָּזַרְתָּ עָלַי, אוֹתוֹ שֶׁיִּכָּנֵס אַל תַּעַשׂ לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתָ לִי, אֶלָּא (במדבר כז, יז): אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (במדבר כז, יח): קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. וְעָשָׂה משֶׁה בְּטוּב עַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב, ט): טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְבֶן בֵּיתוֹ תֵּן לִפְלוֹנִי סְאָה שֶׁל חִטִּים, הָלַךְ וְנָתַן לוֹ סְאָתַיִם, אָמַר לוֹ הֲרֵי סְאָה מִשֶּׁל מֶלֶךְ וּסְאָה מִשֶּׁלִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (במדבר כז, יח): וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו, יַד אַחַת, מֶה עָשָׂה (במדבר כז, כג): וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו וַיְצַוֵּהוּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ. לְפִיכָךְ (משלי כז, יח): נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ, לָמָּה נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כִּתְאֵנָה, שֶׁרֹב הָאִילָנוֹת, הַזַּיִת, הַגֶּפֶן וְהַתְּמָרָה, נִלְקָטִין כְּאַחַת, וְהַתְּאֵנָה נִלְקֶטֶת מְעַט מְעַט, כָּךְ הַתּוֹרָה הַיּוֹם לוֹמֵד מְעַט וּלְמָחָר הַרְבֵּה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִתְלַמֶּדֶת לֹא בְּשָׁנָה וְלֹא בִּשְׁנָתַיִם. (במדבר כז, יח): אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, לְפִי שֶׁאָמַר (במדבר כז, טז): אֱלֹהֵי הָרוּחֹת, שֶׁאַתָּה מַכִּיר רוּחַ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכָּל בְּרִיָה, וּתְמַנֶּה אָדָם שֶׁיֵּדַע לַהֲלֹךְ עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם לְפִי דַעְתּוֹ. וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו, כְּמַדְלִיק נֵר מִנֵּר. (במדבר כז, כ): וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, כִּמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי. וּמַה שֶּׁאָמַרְתָּ (במדבר לו, ט): וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר, הַכָּבוֹד אֵינוֹ זָז מִבֵּית אָבִיךָ, שֶׁאַף יְהוֹשֻׁעַ שֶׁעוֹמֵד תַּחְתֶּיךָ (במדבר כז, כא): וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד.

15 (Numb. 27:16) “[…] Let the Lord, the God of the spirits [of all flesh], appoint”: Anyone who comes to seek the needs of the community is as if he comes forcefully. (Numb. 27:16) “Let the Lord appoint”: What reason did [Moses] have to request this need after the ordering of inheritance? It is simply that since he saw the daughters of Zelophehad inherit the properties of their father, Moses said, “See it is the time for me to claim my needs. If daughters inherit, it is [also] proper for my sons to inherit my glory.” The Holy One, blessed be He, said to him (in Prov. 27:18), “’He who tends a fig tree will enjoy its fruit.’ Your sons sat [with] their own [concerns] and were not involved with Torah [study]. [Whereas] Joshua served you much and showed you much honor. And he got up early to your house of meeting and left late. He arranged the benches and spread out the mats. Since he served you with all of his ability, he is worthy to serve Israel, so as not to lose his compensation.” (Numb. 27:18) “Take Joshua bin Nun,” in order to fulfill what is stated (in Prov. 27:18), “He who tends a fig tree will enjoy its fruit.”

אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי (במדבר כח, ב), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְקָרְבָּנוֹת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, הַבְּהֵמָה שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִים אֲנִי בָּרָאתִי אוֹתָהּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים נ, יב): אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ, אֵין לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אָמַר רַבִּי סִימוֹן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת רַחֲמִים כְּתִיב בִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, ו): וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' וגו', וְיֵשׁ רַחֲמָן מוֹסֵר מְזוֹנוֹתָיו לְאַכְזָרִי, הֱוֵי אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת מָסַרְתִּי לָךְ שָׁלשׁ הֵן בִּרְשׁוּתְךָ וְשֶׁבַע אֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, וְלֹא הִטְרַחְתִּי עָלֶיךָ שֶׁתְּהֵא מְחַזֵּר בֶּהָרִים לְהָבִיא קָרְבָּן מֵאֵלּוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתְךָ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא מֵהַגְּדֵלִים עַל אֲבוּסְךָ, הֱוֵי אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי, וְכִי יֵשׁ לְפָנָיו אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לְמֹד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (תהלים קד, ד): מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט, מֵהֵיכָן נִזּוֹנִין, רַבִּי יוּדָן אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִזִּיו שְׁכִינָה הֵם נִזּוֹנִין, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, טו): בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כְּתִיב (במדבר כח, ו): עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי, אִם תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, לְמֹד מִמּשֶׁה רְאֵה מַה כְּתִיב בּוֹ (שמות לד, כח): וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וגו', אִלּוּ הָיָה לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָה הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, הֱוֵי אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ.

16 Another interpretation of (Numb. 27:16) “Let the Lord, appoint”: A parable: A king saw an orphan woman [and] sought to take her for him as a wife. He sent to seek her. She said, “I am not worthy to marry the king.” He sent to seek her seven times, but she did not allow it. In the end she married him. After a time, the king was angry with her and sought to divorce her. She said, “I did not seek to be married to you; you sought me. Since this is so and you have decreed to divorce me and to take another, do not do to that one like what you did to me.” So is it with the Holy One, blessed be He: R. Samuel the son of Nahmani said, “The Holy One, blessed be He, tried for seven days to persuade Moses from the midst of the burning bush, but Moses replied, (in Exod. 4:13), ‘Send please, whomever you will send’; (ibid. 4:10) ‘I am not a man of words, neither yesterday nor the day before.’ This indicates seven days. After time, the Holy One, blessed be He persuaded him; and he went as His agent; and He did all of those miracles through him. In the end, He said to him (in Numb. 20:12), ‘You shall not bring.’ Moses said, ‘Master of the world, (as in Deut. 3:24), “You who let Your servant see the first works of Your greatness, etc.” Since this is so [and] You have decreed against me, do not do like what You did to me to the one that will go in. Rather (as in Numb. 27:17), ‘Who shall go out before them and come in before them.’” The Holy One, blessed be He, said to him, (in Numb. 27:18) “Take Joshua bin Nun.” And Moses did [it] with a generous eye, as stated (Prov. 22:9), “The generous man is blessed.” A parable: A king said to one of his household, “Give so and so a seah of wheat.” He went and agave him two seah. He said to him, “One seah is from the king and one seah is from me.” So did the Holy One, blessed be He say to Moses (in Numb. 27:18), “And lay your hand upon him” – one hand. What did he do? (In Numb 27:23) “He laid his hands upon him and commissioned him,” to fulfill that which is stated (Prov. 22:9), “The generous man is blessed.” Therefore (as in Prov. 27:18), “He who tends a fig tree will enjoy its fruit.” And why is the Torah compared to a fig tree? Since [the fruit of] most trees – the olive tree, the grapevine, the date palm – is gathered [all] at once, but the fig tree is gathered a little [at a time]. And so too is the Torah. Today he studies a little and tomorrow he studies much; as it is not taught in a year, nor in two. (Numb. 27:18) “A man with the spirit of God with him”: Since you said (in Numb. 27:16), “’The God of the spirits of all flesh,’ since You know each and every one, one should be appointed who knows how to proceed with each and every one of them according to his temperament”; [so then (in Numb. 27:18, cont.),] “and lay your hand upon him,” like one who lights a candle from a candle. (Numb 27:20) “Invest him with your majesty,” like one who pours from one vessel to another vessel. Concerning that which I said to you (in Numb. 36:9), “So the inheritance will not move around from one tribe to another,” this glory will not move from the house of your father, as even Joshua who will arise in your place (according to Numb. 27:19), “shall stand in front of Elazar the priest” (nephew of Moses).

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכִין לִבְרִיּוֹתַי, מִיָּמֶיךָ שָׁמַעְתָּ שֶׁאוֹמְרִים הַשְׁקוּ נָא אֶת הַגֶּפֶן הַזֹּאת יַיִן שֶׁהִיא עוֹשָׂה יַיִן הַרְבֵּה, הַשְׁקוּ אֶת הַזַּיִת הַזֶּה שֶׁמֶן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַרְבֵּה, בְּרִיּוֹתַי אֵינָן צְרִיכוֹת לִבְרִיּוֹתַי וַאֲנִי צָרִיךְ לִבְרִיּוֹתַי. אָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם זֶה שֶׁעוֹבֵר עַל גַּב הַנָּהָר אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹא יִשְׁתֶּה שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם, וַאֲנִי כָּל הַיַּמִּים וְכָל הַמַּיִם אֲנִי מְלֹא שָׁעֳלִי, כְּתִיב (ישעיה מ, יב): מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וַאֲנִי עַל לֻגְּךָ כָּתַבְתִּי (במדבר כח, ז): הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר, לְשׁוֹן שְׁתִיָּה, לְשׁוֹן שְׂבִיעָה, לְשׁוֹן שִׁכְרוּת.

17 (Numb. 28:2) “My offering, My bread”: The Holy One, blessed be He, said to Moses, “Say to those Israelites, ‘It is not that I have a need for the sacrifices, since the whole world is Mine, and I created the animals from which you offer a sacrifice in front of Me.’”¹⁷See Men. 110a; PRK 6:1; PR 16:1; 48:3; Tanh., Exod. 8:14. Thus it is stated (in Ps. 50:12), “If I am hungry, I would not tell you.” There is not eating or drinking in front of Me. R. Simon said, “There are thirteen attributes of mercy that are written about the Holy One, blessed be He, as stated (in Exod. 34:6), ‘And the Lord passed over his face and called, “the Lord, ….”’ Is there a merciful one that delivers his victuals to a cruel one?” Ergo (in Ps. 50:12), “If I am hungry, I would not tell you.” R. Judah bar Simon said, “The Holy One, blessed be He, said, ‘I have delivered ten [kinds of] clean animals to you (for food).¹⁸See also PR 16:1 Three are in your possession, and seven are not in your possession. And I did not burden you to have you seek them in the mountains and the hills, in order to bring Me a sacrifice from those which are not in your possession. Rather [your sacrifices come] from those which are in your possession, which grew up at your feeding trough.’” Ergo (in Ps. 50:12), “If I am hungry, I would not tell you.” R. Isaac said, “It is written (in Numb 28:2), ‘My offering, My bread, for My burnt offering.’ Is there eating and drinking in front of Me? Learn from the ministering angels, as stated (in Ps. 104:4), ‘His servants flaming fire.’” From what are they [then] sustained? R. Judan said in the name of R. Isaac, “They are nourished from the radiance of the Divine Presence, as stated (in Prov. 16:15), ‘The light of the king’s face is light.‘” R. Simeon ben Laqish said, [Regarding (Numb. 28:6),] “’The regular burnt offering done at Mount Sinai.’ If you will say that that there is eating and drinking [in front of Him], learn from Moses, our teacher. Observe what is written about him (in Exod. 34:28), ‘And he was there with the Lord forty days and forty nights; he neither ate bread nor drank water.’ If there was eating and drinking in front of Me, he would have eaten and drank. Ergo (in Ps. 50:12), “If I am hungry, I would not tell you.”

בְּהֵמָה בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי וְאֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְאֵיזוֹ זוֹ (תהלים נ, י): בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּהֵמָה אַחַת הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִין לָהּ כָּל מִינֵי מַאֲכָל לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, י): וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּהֵמָה אַחַת הִיא רְבוּצָה עַל אֶלֶף הָרִים, וְאֶלֶף הָרִים מְגַדְּלִים לָהּ בְּהֵמוֹת בְּכָל יוֹם וְהוּא אוֹכֵל, מַה טַּעַם (איוב מ, כ): וְכָל חַיַּת הַשָֹּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם, אֶפְשָׁר דְּאִית בְּעִיר אָכֵיל בְּעִיר, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ מָה רַבּוּ מַעֲשָׂיו. וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן עוֹשֶׂה לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּמַכְנִיס, הוּא עוֹשֶׂה גְּמִיעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ, כג): הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר וְלֹא יַחְפּוֹז יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מַכְנִיס לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא עוֹשֶׂה גְּמִיעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ, וְיֵשׁ בָּהֶן לִכְלוּךְ פֶּה, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב יוֹסֵף אָמַר אֵין בּוֹ כְּדֵי לִכְלוּךְ פֶּה, וּמֵהֵיכָן הוּא שׁוֹתֶה. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי (בראשית ב, י): וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, וְיוּבָל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, ח): וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וּמִמֶּנּוּ שׁוֹתֶה. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר (איוב יב, ז): וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ. שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת, זוֹ בְּהֵמָה. וְעוֹף הַשָּׁמַיִם, זוֹ זִיז שָׂדַי, (איוב מ, ח): אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָֹּ, זֶה גַּן עֵדֶן, (איוב מ, ח): וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם, זֶה לִוְיָתָן, (איוב מ, ט): מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹאת.

18 R. Hiyya bar Abba said, “My creatures do not need My creatures. In your days, have you heard one saying, ‘Water this vine with wine, so that it will produce much wine,’ [or] ‘Water this olive tree with oil, so that it will produce much oil.’ My creatures do not need My creatures and I should need My creatures?” R. Jannai said, “It is customary that when a man is walking by a river, it is impossible for him not to drink two or three log. Now all the seas and all the water would fill the hollow of My hand, as stated (in Is. 40:12), ‘Who has measured the waters in the hollow of His hand?’ But [yet] I have written about your log (in Numb. 28:7), ‘poured as an offering of fermented drink,’ [which is] an expression of drinking, an expression of satiation, an expression of inebriation.”

מֶלֶךְ אֶחָד הָיָה לָךְ זֶה שְׁלֹמֹה (מלכים א ה, ב ג): וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח, עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי זְבִידָא אֶלֶף נָשִׁים הָיוּ לוֹ לִשְׁלֹמֹה וְכָל אַחַת וְאַחַת עוֹשָׂה לוֹ בְּכָל יוֹם כָּזֶה, זוֹ סְבוּרָה שֶׁאֶצְלָהּ הוּא סוֹעֵד. נְחֶמְיָה הַפֶּחָם לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּסְעוּדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ה, יח): וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּנַי לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אָמַרְתִּי לָכֶם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל הָרֵיחַ, שֶׁתִּהְיוּ עֲרֵבִים וְנוֹחִין לְפָנַי כְּרֵיחַ נִיחֹחַ.

19 I have created one animal in My world, and man is not able to support its victuals. And which is it? That is (in Ps. 50:10), “the behemoths on a thousand mountains.” R. Johanan, R. Simeon ben Laqish and the sages [disagreed about this]. R. Johanan said, “It was one animal crouching on a thousand mountains and a thousand mountains would produce many types of food, for the righteous to eat in the future to come, as stated (in Is. 65:10), ‘Sharon shall become a pasture for flocks, and the Valley of Achor a place for cattle to lie down.’” And the Sages say, “It crouches upon the thousand mountains, and the thousand mountains produce animals every day and it eats [them].” What is the explanation? [As] (in Job 40:20, cont.), “and all the beasts of the field play there.” Is it possible for a grazing animal to eat a grazing animal? R. Tanchuma says, “Great is the work of our God and how great are His acts.” And from where does it drink? R. Joshua ben Levi says, “It drinks up with one swallow all that the Jordan produces in six months, as stated (in Job 40:23), ‘He can restrain the river from its rushing; he is confident the Jordan will gush at his command.’ And the sages say, “It drinks up with one swallow all that the Jordan produces in twelve months, as stated (in Job 40:23), ‘He can restrain the river from its rushing; he is confident the Jordan will gush at his command.’ But it only has a moistening of the mouth [from it].” R. Huna said in the name of R. Joseph, “It did not [even] have a moistening of the mouth.” And [so] from where does it drink? R. Simeon ben Yochai taught (form Gen. 2:10), “’A river issues from Eden to water the garden’ and its name is Yuval, as stated (in Jer. 17:8), ‘sending forth its roots by a stream (yuval),’ and it drinks from it.” R. Chiya taught in the name of R. Meir (from Job 12:7), “’But ask the beasts, and they will teach you; the birds of the sky, they will tell you’: ’But ask the beasts,’ this is the behemoth; ‘the birds of the sky,’ this is the ziz of the Omnipresent (a giant bird). [(Job 12:8) ‘Or speak to the earth, it will teach you; the fish of the sea, they will inform you’:] ‘Or speak to the earth,’ this is the Garden of Eden; ‘The fish of the sea,’ that is the leviathan. (Job 12:9) ‘Who among all these does not know that the hand of the Lord has done this?’”

תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר כח, ב), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי יג, כה): צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ, זֶה אֱלִיעֶזֶר, שֶׁאָמַר לְרִבְקָה (בראשית כד, יז): הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם, כְּדֵי גְּמִיָּא. (משלי יג, כה): וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר, זֶה עֵשָׂו, שֶׁאָמַר לְיַעֲקֹב (בראשית כה, ל): הַלְעִיטֵנִי נָא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר רַבִּי זְעֵירָא עֵשָׂו פָּעַר פִּיו כְּגָמָל, אָמַר אֶפְתַּח פִּי וְאַתָּה מַכְנִיס, הָתָם תְּנִינַן אֵין אוֹבְסִים אֶת הַגָּמָל וְלֹא דוֹרְסִים אֲבָל מַלְעִיטִין. צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ, זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ (רות ב, יד): וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, שֶׁהַבְּרָכָה הָיְתָה בְּפִיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת. וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר, אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם. מַעֲשֶׂה בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד שֶׁזִּמֵּן כָּל בְּנֵי עִירוֹ, אָמַר רַבִּי דּוֹסְתָּאי אוֹתִי זִמֵּן לְאוֹתָהּ סְעוּדָה עִם כָּל בְּנֵי עִירוֹ, וְלֹא הָיָה שֻׁלְחָנוֹ חָסֵר מִכָּל מַטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם אֶלָּא אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ בִּלְבָד, מֶה עָשָׂה נָטַל אֶת הַטַּבְלָא מִלְּפָנֵינוּ, שֶׁהָיְתָה יָפָה כְּשֵׁשׁ כִּכְּרֵי כֶסֶף וּשְׁבָרָהּ, אָמַרְתִּי לוֹ מִפְּנֵי מָה עָשִׂיתָ כָּךְ, אָמַר לִי אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּנוּ וְהָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלָּכֶם, אִם אֵין אָנוּ אוֹכְלִים עַכְשָׁו, אֵימָתַי אָנוּ אוֹכְלִים, קָרָאתִי עָלָיו: וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר.

20 You have one king and his name was Solomon, as stated (about the lavishness of his meals in I Kings 5:2-3), “Solomon’s daily provisions consisted of thirty kor of semolina, and sixty kor of [ordinary] flour, ten fattened oxen […].” R. Yehuda bar Zvidah said, “Solomon had a thousand wives and each and every one would make him like this every day, as she thought he would eat with her. [And] Nehemiah the governor did not [even] have the ability to reckon his meal, as stated (in Neh. 5:18), ‘And although what was prepared for each day came to one ox […].’ The Holy One, blessed be He, said, ‘My children, it is not because there is eating and drinking in front of Me that I said [it] to you. Rather it is because of the smell; that you shall be joyful and pleasant in front of Me, like a pleasing smell.’”

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם (במדבר כח, ג), לֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת אֶלָּא (במדבר כח, ד): אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּלַּיְלָה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, כא): צֶדֶק יָלִין בָּהּ וגו', אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה אַתֶּם מַקְרִיבִין לְפָנַי לֶחֶם הַפָּנִים וְקָרְבָּנוֹת, לָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי אֶעֱרֹךְ לָכֶם שֻׁלְחָן גָּדוֹל וְיִהְיוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים רוֹאִים וּבוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כג, ה): תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה סה, יג): הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ.

21 (Numb 28:2) “Guard to offer it to Me at its set time”: This text is related (to Prov. 13:25), “The righteous man eats to satiate his soul.” This is Eliezer who said to Rebekah (in Gen. 24:17), “Please let me sip a bit of water,” enough to sip. (Prov. 13:25, cont.) “But the belly of the wicked is lacking.” That is Esau who said to Jacob (in Gen. 25:30), “Please stuff me (haliteini).” R. Isaac bar Zeira said, “He opened his mouth wide like a camel and said, ‘I will open my mouth and you put it in.’” It is taught there (Mishnah Shabbat 24:3), “One may not forcibly overfeed a camel on Shabbat and one may not force-feed it. However, one may place food into its mouth (malitin).” (Prov. 13:25), “The righteous man eats to satiate his soul”: This is Ruth about whom it is written (in Ruth 2:14), “and she ate her fill and had some left over.” As blessing dwelt in the mouth of that righteous woman. (Prov. 13:25, cont.) “But the belly of the wicked is lacking”: That is the gentiles. There was a story about a gentile who made a banquet for all the people of his city: R. Dustai said, “He invited me to that banquet, with all the people of his city, and his table was not lacking any of the tasty foods of the world except for perekh nuts alone. What did he do? He took the serving table that was in front of us that was worth more than sixty talents of silver and he broke it. I said to him, ‘Why did you do this?’ He said to me, ‘You say that this world is ours and the next world is yours. If we do not [get to] eat now, when will we eat?’ I read [as being] about him (Prov. 13:25, cont.), ‘but the belly of the wicked is lacking.’”

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי (במדבר כח, ב), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב לז, כג): שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ, וּכְתִיב (איוב לו, כב): הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה, כֵּיצַד יִתְקַיְמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת אֵלּוּ, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם, נוֹתֵן לָהֶם לְפִי כֹּחוֹ, וּכְשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, רְאֵה מַה כְּתִיב (שמות כו, א): אֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק חֻפָּה שֶׁל עַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ה): וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה. וְעָשָׁן בְּחֻפָּה לָמָּה, כָּל מִי שֶׁנּוֹתֵן עֵינָיו עוֹשְׁנוֹת וְצָרוֹת בְּתַלְמִידִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִתְמַלֵּא חֻפָּתוֹ עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא. אֵשׁ בְּחֻפָּה לָמָּה, מְלַמֵּד שֶׁכָּל צַדִּיק שֶׁהוּא מְעֻלֶּה מֵחֲבֵרוֹ חֻפָּתוֹ נִכְוֵית מִמֶּנּוּ. נֹגַהּ, שֶׁזִּיווֹ מַבְהִיק מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, לְכָךְ כְּתִיב: הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָן (שמות כז, כ): וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, וּכְשֶׁהֵאִיר לָהֶם לְפִי כֹּחוֹ (שמות יג, כא): וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וְלֶעָתִיד לָבוֹא (ישעיה ס, א): קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח, (ישעיה ס, ב): וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה, (ישעיה ס, ג): וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךָ, וּכְתִיב (ישעיה ל, כו): וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם, הֱוֵי הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם לֹא בִּקֵּשׁ מֵהֶם אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כג, יט): רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, וּכְשֶׁנּוֹתֵן לָהֶן לְפִי כֹּחוֹ (יחזקאל מז, יב): וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, מַהוּ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, שֶׁכָּל אִילָן מְחַדֵּשׁ בִּכּוּרִים אֲחֵרִים כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, לֹא כְּבִכּוּרֵי חֹדֶשׁ זֶה בִּכּוּרֵי חֹדֶשׁ זֶה. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לֹא בִּקֵּשׁ אֶלָּא לְפִי כֹּחָן (ויקרא כג, מ): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, וְנוֹתֵן לָהֶן לְפִי כֹּחוֹ (ישעיה מא, יט): אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן. (ויקרא נה, יג): תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ.

22 (Numb. 28:3) “And you shall say to them, ‘This is the burnt offering which you shall offer to the Lord: two yearling lambs without blemish’”: Not two simultaneously, but (as in vs. 4), “The one lamb you shall offer in the morning, and the second lamb you shall offer at twilight.” R. Judah bar Simon said, “There was none in Jerusalem with sin on their hands. How so? The sacrifice of the morning atoned for the transgressions which were committed during the night, and the daily sacrifice at twilight atoned for transgressions which were committed during the day.” In any case none lodged in Jerusalem with sin on their hands, as stated (in Is. 1:21), “righteousness lodges¹⁹Although the biblical context requires a past tense for this verb, the sense of the midrash assumes a present or a future. Such a translation also fits the later use of the imperfect tense used here. there (i.e., in Jerusalem).” The Holy One, blessed be He, said to the Israelites, “In this world you offer showbread and sacrifices before Me, but in the world to come I will prepare a great table for you, with the idolaters looking on in shame.” It is so stated (in Ps. 23:5), “You prepare a table before me in the presence of my enemies […].” It also says (in Is. 65:13), “Behold, My servants shall eat, [but you shall go hungry …].”

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, לה), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה כו, טו): יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה', אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָם הוֹסַפְתָּ שַׁלְוָה לְדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁמָּא הִקְרִיבוּ פַּר אֶחָד וְאַיִל אֶחָד, לֹא דַיָּן שֶׁלֹא כִבְּדוּךָ אֶלָּא אָמְרוּ (בראשית יא, ד): הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר, וְכֵן לַסְּדוֹמִיִּים, וְכֵן לְפַרְעֹה, וְכֵן לְסַנְחֵרִיב, וְכֵן לִנְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁמָּא הִקְרִיבוּ אֶחָד מֵהֶם פַּר אֶחָד וְאַיִל אֶחָד, לֹא דַיָּן שֶׁלֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא הִכְעִיסוּךָ, וּלְמִי נָאֶה לְהוֹסִיף שַׁלְוָה וְכָבוֹד, לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה', וְאֵין גּוֹי אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז, כג): וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עָלֶיךָ לִתֵּן לָנוּ אֶת הַמּוֹעֲדִים, וְעָלֵינוּ לִהְיוֹת מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ קָרְבָּנוֹת כָּרָאוּי. (ישעיה כו, טו): נִכְבָּדְתָּ, נָתַתָּ לָנוּ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְאָנוּ מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח, יא): וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם. בְּפֶסַח הִקְרַבְנוּ לְךָ, רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִקְרַבְנוּ לְךָ, יוֹם הַכִּפּוּרִים הִקְרַבְנוּ לְךָ, וְכֵן בֶּחָג, אֲפִלּוּ מוֹעֵד אֶחָד לֹא בִּטַּלְנוּ. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֶיךָ לְהוֹסִיף לָנוּ מוֹעֲדוֹת, וְעָלֵינוּ לִהְיוֹת מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ וּמְכַבְּדִין אוֹתְךָ, (ישעיה כו, טו): יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ רִחַקְתָּ כָּל קַצְוֵי אָרֶץ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֵּיכֶם אֵינִי מַחֲזִיר יָמִים טוֹבִים מִכֶּם, אֶלָּא אֲנִי מוֹסִיף לָכֶם מוֹעֲדוֹת שֶׁתִּשְׂמְחוּ בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת.

23 "Command the Children of Israel" (Numbers 28:2). This is [the meaning of] that which was stated by the verse (Job 27:23), "The Omnipresent we have not found to be of great power"; and [yet] it is written (in Job 36:22), "It is true that God is beyond reach in His power." How are these two verses [resolved]? Rather [it is that] when He gives to [Israel], He gives to them according to His power. But when He requests something from them, He only requests according to their power. See what is written (Exodus 26:1), "As for the Tabernacle, make it of ten curtains." But in the future, the Holy One, blessed be He, will make a canopy from clouds of glory for each and every righteous person, as it is stated (in Is. 4:5), "The Lord will create over the whole shrine and meeting place of Mount Zion cloud by day and smoke with a glow of flaming fire by night; indeed over all the glory shall hang a canopy." And why is smoke in the canopy? Since anyone whose eyes were smoky and stingy with his students in this world will have his canopy filled with smoke in the world to come. Why is there fire in the canopy? [It is coming to] teach that each and every righteous person is lit up from the canopy of his fellow, that is more elevated than he; with light the radiance of which shines from [one] end of the world to the [other] end. Hence it is written, "It is true that God is beyond reach in His power." When He requested something from them, He only requested according to their power, as it is stated (Exodus 27:20), "And you shall command [...]." But when He lit up for them, it was according to His power, as it is stated (Exodus 13:21), "And the Lord went in front of them by day." [Moreover, about] the future to come, it is stated (Isaiah 60:1-3), "Arise, My light [...]. But upon you the Lord will shine, and His Presence be seen over you. And nations shall walk by your light; kings, by your shining radiance. And it is written, (Isaiah 30:26), "And the light of the moon shall become like the light of the sun […]." Hence, "It is true that God is beyond reach in His power." When He requested something from them, He only requested according to their power, as it is stated (Exodus 23:19), "The choice first fruits of your land." But when He gives to them, it is according to His power, as it is stated (Ezekiel 47:12), "All kinds of trees for food will grow up on both banks of the stream; their leaves will not wither nor their fruit fail; they will yield new fruit every month." What is [the meaning of] "they will yield new fruit every month?" That each and every tree yields new fruit each and every month, [such that] the new fruit of this month is not like the new fruit of another month. When He requested something from them, He only requested according to their power, as it is stated (Leviticus 23:40), "And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful true." But when He gives, it is according to His power, as it is stated (Isaiah 41:19), "I will give in the wilderness cedar, acacia […]." [And it is also written] (Isaiah 55:13), "Instead of the brier, a cypress shall rise."

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קט, ד): תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה, אַתְּ מוֹצֵא בֶּחָג יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין לְפָנֶיךָ שִׁבְעִים פָּרִים עַל שִׁבְעִים אֻמּוֹת, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל רִבּוֹן הָעוֹלָמִים הֲרֵי אָנוּ מַקְרִיבִין עֲלֵיהֶם שִׁבְעִים פָּרִים וְהָיוּ צְרִיכִין לֶאֱהֹב אוֹתָנוּ וְהֵם שׂוֹנְאִין אוֹתָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי. לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַכְשָׁו הַקְרִיבוּ עַל עַצְמְכֶם, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. (במדבר כט, לו): וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה שִׁבְעַת יָמִים, וְזִמֵּן כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁבַּמְדִינָה בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, אָמַר לְאוֹהֲבוֹ כְּבָר יָצָאנוּ יָדֵינוּ מִכָּל בְּנֵי הַמְדִינָה, נְגַלְגֵּל אֲנִי וְאַתָּה בַּמֶּה שֶׁתִּמְצָא, לִטְרָא בָּשָׂר אוֹ שֶׁל דָּג אוֹ יָרָק. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, גַּלְגְּלוּ בַּמֶּה שֶׁאַתֶּם מוֹצְאִים, בְּפַר אֶחָד וְאַיִל אֶחָד.

24 (Numb. 29:35) “On the eighth day you shall have a solemn assembly”: This text is related (to Is. 26:16), “You have added to the nation O Lord." The Community of Israel said in front of the Holy One, blessed be He, “Master of the world, You added [years of] tranquility to the generation of the flood, did they maybe ever offer a single bull or a single ram? It is not enough that they did not offer, but they [even] said (in Gen. 11:4), ‘Let us build for ourselves a city.’ And so too with the Sodomites, and so too with Pharaoh, and so too with Sennacherib and so too with Nebuchadnezzar. Did they maybe ever offer a single bull or a single ram? It is not enough that they did not offer [anything] in front of You, but they even angered You. And to whom is it fitting for You to add tranquility and glory? To Israel, as stated (in Is. 26:16), ‘You have added to the nation.’” And a nation is only referring to Israel, as stated (in II Sam. 7:23), “And who is like Your people Israel, a unique nation on earth.” The community of Israel said in front of the Holy One, blessed be He, “Master of the world, You should add festivals for us, and we shall offer sacrifices in front of You as is fitting.” (Is. 26:16, cont.) “You have been honored,” “You have given us new moons, and we sacrifice in front of You [then], as is stated (in Numb. 28:11), ‘And on new moons.’ You have given us Passover, we have sacrificed to You; You have given us Pentecost, we have sacrificed to You; You have given us the New Year, we have sacrificed to You; You have given us the Day of Atonement, we have sacrificed to You. And so too on the Festival [of Tabernacles]. We have not ignored [the sacrifices for] even one festival.” The Community of Israel said, “You should add festivals for us, and we shall offer sacrifices in front of You and honor You.” (Is. 26:16, cont.) “You have added to the nation and been honored […].” The Holy One, blessed be He, said to Israel, “By your lives, I will not take away holidays [from you], but I will add festivals for you to rejoice in them, as stated (in Numb. 29:35), ‘On the eighth day you shall have a solemn assembly.’”

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, מָה רָאָה לִהְיוֹת פּוֹחֵת כָּל יוֹם, לִמְדְּךָ הַתּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִן הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁאִם יֵלֵךְ לְאַכְסַנְיָא וְקִבְּלוֹ חֲבֵרוֹ, יוֹם רִאשׁוֹן מְקַבְּלוֹ יָפֶה וּמַאֲכִילוֹ עוֹפוֹת, בַּשֵּׁנִי מַאֲכִילוֹ בָּשָׂר, בַּשְּׁלִישִׁי מַאֲכִילוֹ דָגִים, בָּרְבִיעִי מַאֲכִילוֹ יָרָק, כָּךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁמַּאֲכִילוֹ קִטְנִית. תִּהְיֶה לָכֶם, מַהוּ תִּהְיֶה לָכֶם, אָמַר לָהֶם הַמּוֹעֲדִים נָאִים לָכֶם. שָׁאַל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד אֶת רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לוֹ לָמָּה אַתֶּם עוֹשִׂים מוֹעֲדוֹת, לֹא כָךְ אָמַר לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ישעיה א, יד): חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא אִלּוּ אָמַר חֳדָשַׁי וּמוֹעֲדַי שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיִיתָ אוֹמֵר, לֹא אָמַר אֶלָּא חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם, בִּשְׁבִיל אוֹתָן מוֹעֲדוֹת שֶׁעָשָׂה יָרָבְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יב, לב): וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, (מלכים א יב, לג): וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל, בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר. אֲבָל הַמּוֹעֲדוֹת הָאֵלּוּ אֵינָן בְּטֵלִים לְעוֹלָם וְלֹא הֶחֳדָשִׁים, לָמָּה, שֶׁהֵן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, לז): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', וְכֵן (ויקרא כג, ב): אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי, וְכֵן (ויקרא כג, מד): וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה'. וּלְכָךְ אֵין עֲתִידִים לִבָּטֵל, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהלים קיא, ח), סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר.

25 (Numb. 29:35) “On the eighth day [you shall have] a solemn assembly”: This text is related (to Ps. 109:4), “In return for my love they denounce me, but I am a prayer.” You find that on the Festival (of Tabernacles) Israel would offer seventy bulls for the seventy nations.²⁰Numb. R. 21:24; M. Pss. 109:4; PRK 28:9. Israel said in front of the Holy One, blessed be He, “See, we are offering seventy bulls for the seventy nations. Therefore, they should love us. It is not enough that they do not love us, but they also hate us, as stated (in Ps. 109:4), ‘In return for my love they denounce me.’” Therefore the Holy One, blessed be He, said to them, “Now you are to offer [sacrifices] for yourselves, (as according to Numb. 29:35,) ‘On the eighth day you shall have a solemn assembly.” (Numb. 29:36) “Then you shall offer a whole burnt offering, a fire offering, a sweet smell to the Lord: one bull, one ram.’” [The situation] is comparable to a king who made a seven-day banquet and invited all the people of the province for the seven days of the feast. When the seven days of the feast had passed, he said to his friend, “We have already fulfilled our obligation to all the people of the province. Let us, you and me, make do with whatever you find, a pound²¹Gk.: litra. of meat, fish, or greens.” Similarly did the Holy One, blessed be He, say to Israel, “(according to Numb. 29:35), ‘On the eighth day you shall have a solemn assembly.’ We shall make do, you and I, with whatever you find (as in Numb. 29:36), ‘One bull, one ram.’”