116קט״ז
1 א

ועכשיו. כתב הט''ז ואין בזה משום דבר הנאסר במנין כו' דלא נאסר אלא מפני נחשים ועוד מאריך בענין דין זה של סכנת נחש ובאשר שהמחבר כתב שעכשיו אין נחשים מצויים בינינו קצרתי:

2 ב

בדיעבד. אבל אם נתבשלו יחד אסורים אף דיעבד (ובס' ב''ש אוסר אפי' דיעבד משום ריחא וכ''כ פר''ח בתנור קטן. בט''ז מביא בשם ד''מ דדבר שיש בו משום סכנה אינו בטל בס' וכ''כ במהרי''ל) וכתב בד''מ דאפי' ס' לא מהני דחמירא סכנתא מאיסורא (וע''ל סי' צ''ה ס''ק ב'). וכתב רש''ל דאפילו לכתחלה אין להחמיר בתנור גדול לענין זה אע''פ דלענין בשר בחלב מחמרינן לכתחלה וע''כ נ''ל פשוט דאותן הלחמים שאופין בתנור א' עם בשר אין סכנה כלל לאכלם עם דגים אף שהתנור היה סתום עכ''ל הט''ז:

3 ג

כשמבשלם. וה''ה אם נצלו כאחד ממש זה עם זה וכתב באו''ה דיש לאסור אם נצלו יחד בלתי מחבת תחת כלי א' או אף אם בתנור סמוכין זה לזה דברוב פעמים יוצא מזו לזו השמנונית:

4 ד

הפנים. וסימן לדבר בזעת אפך תאכל לחם:

5 ה

משקים. כתב ב''י אפילו הם מכוסים (בכלי ברזל):

6 ו

התקופה. כתב הש''ך דנוהגים העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים. ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחים שום דבר וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו ובט''ז כתב וז''ל בד''מ בשם אבודרהם מצאתי כתוב שיש ליזהר מלשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טפת דם נופלת בין תקופה לתקופה אבל החכם אבן עזרא השיב ע''ז כי ניחוש בעלמא הוא כו' ואין בו סכנה כלל ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שייראו מאת הש''י וישובו עכ''ל וכ' הרמב''ם דאסור לילך על גשר רעוע או לחורבה וכל כיוצא באלו וע''ל סי' קנ''ג דין דאסור להתייחד עם העובד כוכבים מפני הסכנה:

7 ז

בעיר. איתא בגמ' דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרכים שלום בעיר אל יהלך בצדי הדרכים וכתב רש''ל ונראה דסיפא מיירי דוקא בלילה שביום לא שכיחי מזיקים אבל רישא לענין דבר אין חילוק בין יום ללילה:

8 ח

תשקצו. בטור כתב בשם הרשב''א בזה היו מכין אותו מכת מרדות (ואין לוקין עליו דהוי לאו שבכללות) וכ' הט''ז וז''ל מצאתי בקובץ א' ישן אלו ימים שסכנה מאד בהם להקיז דם קבלה מרבי יהודה החסיד אא''ט היינו ר''ח אייר אלול טבת כשחל יום א' של א' מהנ''ל ביום ב' או ביום ד' וכן השוחט אווז ביום זה או האוכל ממנו מסתכן ח''ו ובקובץ אחר מצאתי ג''כ רק שבמקום יום א' של טבת נכתב יום ט''ו של טבת כשחל ביום א' דהיינו ר''ח טבת שחל בשבת והיינו יום א' דר''ח עוד מצינו שאסרו חז''ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות וכ' הרא''ש ואם היה צריך למקומו מותר ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אע''פ שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליו וכתב רש''ל על מאי דאיתא בש''ס במשקין מגולים שלא סיננן שאסור להשקות מהם לבהמתו ופרש''י הטעם מפני סכנה שמא ישחטנה אח''כ ויאכלנה ומכאן נהגו לאסור הכבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילין למות בהם ובימי חרפי ראיתי שעשו הקהל חרם ואסרו כל הכבשים עד שפסקה המכה עכ''ל וא''ל הא אמרינן לעיל בסי' ס' דאפילו אכלה הבהמה סם המות שלה כשרה ומשמע דאין שום איסור כלל מפני סכנה אלא דוקא באכילת סם המות של אדם דאפשר שיש עכ''פ איסור מצד שהיה מסוכנת וכתב עוד רש''ל מי שיש לו כלב רע שמזיקו ומפסיד המאכל אפי' אינו נושך שיכול ליתן לו סם המות ואינו עובר משום צער ב''ח ומ''מ שמעתי למחות שלא ליתן להם מחט בתוך הלחם דאיכא למיחש שמא ישתגע ואיכא סכנות נפשות טובא עכ''ל (עיין בלה''פ סי' זה):

9 ט

מסברא. אבל אם יש לו קבלה שהיא מותרת מותר כן הוא בש''ס פא''ט: