Section 1:677א׳:תער״ז
1 א

איתא בגמרא (כג א): אכסנאי חייב בנר חנוכה, אלא שיכול להשתתף בפריטי ביחד עם הבעל הבית. כלומר: מי שאין לו אשה ובית, אלא הוא לבדו ישיבתו קבוע בבית אחר – הרי החיוב עליו להדליק נר חנוכה. ואם אינו רוצה להדליק בעצמו – משתתף עם הבעל הבית, ואחד מהם מברך, והשני עונה "אמן".אבל כשהוא אורח, ויש לו במקום אחר אשה ובית – הרי מדליקין בביתו, ונפטר גם הוא. אלא שיש אומרים דברכת "שעשה נסים" ו"שהחיינו" – מחוייב בעצמו לראות נרות חנוכה, ולברך שני הברכות בלילה ראשונה, ובכל הלילות רק ברכה אחת "שעשה נסים". וכבר כתבנו בזה בסימן הקודם סעיף ז, ושדעתינו נוטה כן, אף שיש חולקים. עיין שם.

2 ב

וכתבו הרי"ף והרמב"ם בסוף פרק רביעי: דאורח שהיה לו פתח בפני עצמו, אף על פי שבביתו מדליקין עליו או משתתף בפריטי – מכל מקום צריך להדליק לבדו מפני החשד, עיין שם.ונראה שאין זה רק לפי דין הגמרא, שהיו מדליקין בפתחי חצרות או בתים. אבל לדידן, שמדליקין בבית – ליכא חשדא.ויש מי שכתב דהאידנא שמדליקין בפנים, אם יש להאורח חדר בפני עצמו – מדליק (מגן אברהם סעיף קטן ג). ולא ידעתי למה: והרי בבית לא שייך חשדא, שהרי בני הבית יודעים שהשתתף בפריטי, או שיש לו אשה ובית במקום אחר?ונראה לי דוודאי כשמשתתף בפריטי – אינו צריך להדליק בפני עצמו. אלא כשאינו משתתף, ובני הבית סוברים שאין לו אשה ובית – בזה אפשר יש חשדא, וצריך עיון.ויש מוסיף עוד לומר: דאפילו אין לו חדר בפני עצמו, כיון שנהגו שכל אורח מדליק – גם הוא חייב להדליק משום חשדא, דמי יודע אם הוא בחור או נשוי (אליה רבה סעיף קטן א)? והנה אם המנהג כן – וודאי דהולכין אחר המנהג. אבל זה שכתב דמי יודע וכו' – אינו מובן: דזה לא שייך רק על בחור רך בשנים. אבל מי שהוא גדול בשנים – פשיטא שיש לו אשה. ולכן צריך עיון בכל זה.ודע שיש מי שכתב דכשמדליק מפני החשד – אינו צריך לברך (כנסת הגדולה). ואינו כן, דכיון שמדליק בפני עצמו, אם כן אינו רוצה לצאת בשל בני ביתו, ולמה לא יברך (וכן משמע ממגן אברהם סעיף קטן ד)?ודע דזה דבזמן הגמרא צריך להדליק מפני החשד כשיש לו פתח פתוח לעצמו, כמו שכתבתי – זהו אפילו שני הפתחים הם ברוח אחד צריך לברך. ולא דמי לסימן תרעה, דהתם החשד על הבעל הבית, ובני עירו יודעים ששניהם של אדם אחד. אבל בחשדא דאורח – וודאי דיש חשד גם ברוח אחד, שהרי אינו שייך לבעל הבית זה (שם סעיף קטן ב).

3 ג

וכתבו הטור והשולחן ערוך: דהא דאם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתחו – זהו אף על פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה, והוא אוכל על שולחן בעל הבית. והוא הדין הבן האוכל אצל אביו. עד כאן לשונו. ואפילו אוכל בקביעות אצל אביו, כיון דלשינה יש לו חדר בפני עצמו – צריך להדליק מפני החשד.ואף על גב דעיקר הוא המקום שאוכל שם, כמו שכתב רבינו הרמ"א, דיש אומרים דבזמן הזה שמדליקין בפנים ממש – ידליק במקום שאוכל, וכן נהגו. עד כאן לשונו. מכל מקום לפי דינא דגמרא, בפתח פתוח לעצמו, דהחשד הוא מפני העוברין דרך שם, ואינהו לא ידעי שאינו אוכל שם – לפיכך צריך להדליק.אבל בזמן הזה דההדלקה בפנים – תלוי רק במקום שאוכל. ולכן האורח כשאוכל עם הבעל הבית, וכל שכן בן האוכל אצל אביו – אינו צריך להדליק בפני עצמו בחדרו, שהרי בני הבית יודעים שהוא אוכל ביחד, והוי בכלל בני הבית. ומצות נר חנוכה "איש וביתו", כלומר: לכל בני הבית.(כן נראה לעניות דעתי. ונראה לי דזהו גם כוונת המגן אברהם בסעיף קטן ו, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)ופשוט הוא דמי שאוכל בבית חבירו באקראי – צריך להדליק בפני עצמו, או אשתו מדלקת עליו בביתו, במקום שהוא דר שם.(שם סעיף קטן ז. ומה שכתב דמכל מקום מצוה בו יותר מבשלוחו, עיין שם – לא ידעתי כוונתו. דאם כן רבי זירא בגמרא – למה לא עשה כן? וצריך עיון.)

4 ד

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:קטן שהגיע לחינוך – צריך להדליק.עד כאן לשונו. דין זה הוה ליה לכתוב בסוף סימן תרעה, ורבינו הרמ"א כתבה שם. אך בכאן הוא עניין אחר, דבשם מיירינן כשהמנהג שכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו. והכא לא מיירי בזה, אלא דהכוונה: קטן שיש לו בית בפני עצמו – חייב להדליק מפני החשד, כמו גדול (וכן משמע ממגן אברהם סעיף קטן ח, עיין שם).ויש מי שפוטר קטנים (שם), וטעמו: דכיון דאינו אלא מפני החשד, אין מחוייבים לחנך גם הקטן בזה (מחצית השקל).

5 ה

וכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ג:יש אומרים שאף על פי שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין ישראל – מדליק בברכות.עד כאן לשונם. והטעם: דהא מחוייב בראייתן, משום פרסומי ניסא. ובכאן – הלא לא יראה הנרות דולקים.עוד כתבו: דאפילו אם הוא אצל יהודים, ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו – מדליק ומברך עליהן. וכן נוהגין. עד כאן לשונם. כלומר: אף על פי שיש לו אשה ובית, והיא בוודאי תדליק עליו, מכל מקום יכול לומר: אין רצוני לצאת בזה, ואדליק בפני עצמי.וכן הוא באמת המנהג שלנו, דכל מי שהוא בדרך – מדליק במקום שהוא, אף שבביתו מדליקין עליו. וזהו בכלל ההידור (שם סעיף קטן ט בשם תרומת הדשן). ומהרי"ל כתב שמנהג פשוט הוא שאורחים ובחורים מדליקין (שם).ונראה לעניות דעתי דעתה, שרוב הנסיעות במסילות הברזל, וקשה להדליק שם כידוע – יכול לסמוך בפשיטות על ביתו, שמדליקין שם. אמנם הלא לא יראה נרות חנוכה, ולכן טוב שידליק נר אחד בהעגלה שיושב שם, ולברך עליו, דבנר אחד יכול לעשות שלא יקפידו הנוסעים. ומוטב שלא להיות מהמהדרין ולקיים עיקר המצוה, משלא יראה נר חנוכה כלל. וכל שכן מי שאין לו בית, שמחוייב מדינא להדליק שם, אם לא יבוא באותה לילה באיזה מקום.

6 ו

כתב הטור:הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון – מוסיף עליו ומדליק בליל שני. נותר בליל שני – מוסיף עליו ומדליק בשלישי, וכן בכל הלילות. נותר ממנו בליל שמיני – עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו, שהרי הוקצה למצותו.עד כאן לשונו. וזהו מפסיקתא, כמו שכתבתי הרא"ש בשם השאילתות.והקשו המפרשים: הא לעיל בסימן תרעב מבואר שהנותר מן השמן לאחר השיעור – מותר לכבותה ולהשתמש בה.ותירצו: דשם מיירי שנתן יותר מכשיעור, ולא הוקצה למצותה רק כפי השיעור. והכא מיירי שנתנו כפי השיעור, ומזה נשאר דוודאי אסור (בית יוסף וב"ח). ועל פי זה כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה – עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצותו.עד כאן לשונו. אבל אם נתן יותר מכשיעור – המוֹתר מוּתר. והסכימו לזה מפרשי השולחן ערוך, עיין שם.ויש מי שתירץ: דכאן מיירי שנתן בסתם, ולכן קדוש אפילו יותר מכשיעור, דמסתמא אקצה לה כולה. ולעיל מיירי שלא הקצה מפורש רק כפי השיעור (שם בשם ר"י אבוהב).ויש שדחו תירוץ זה, דאפילו בסתם – אינו קדוש רק כפי השיעור (בית יוסף, ומגן אברהם סעיף קטן י, וט"ז שם). ויש מי שתירץ דגם כאן אין הכוונה שאסור ליהנות מזה, אלא הכוונה שיעבירנו מן העולם. וגם לעיל הכוונה כן, דעשאוהו רבנן כתשמיש קדושה דצריך גניזה (עיין ט"ז). כלומר: שלא יוטל בבזיון. ולא משמע כן מלשון הטור.

7 ז

ואני תמה על רבותינו: דלפי לשון הטור אין זה סתירה כלל לשם, דוודאי לא נתקצה יותר מהשיעור. אבל בכאן עניין אחר הוא, והיינו: שכשנשאר בראשון, והניחה ללילה השניה – הרי הקצה את המותר להשניה, וכן משניה לשלישית וכו', והנשאר משביעי – הקצה לשמיני, וזהו וודאי אסור. ולמחר בשמיני כשהוסיף – לא נאסרה רק כפי השיעור. אבל מי יימר דהנותר מהשביעי נדלקה, וזה שהוסיף בשמיני נשאר? שמא זה שהוסיף נדלק, והנשאר הוא שהקצה מאתמול? וזהו שדייקו לומר: הנותר מן הראשון מוסיף וכו', והוה ליה לומר: הנותר מנר חנוכה – עושה מדורה ושורפו. אלא וודאי דרק בכי האי גוונא שורפו, מטעמא דכתבינן. אבל בנותן שמן לנר חנוכה – אין המותר קדוש.

8 ח

שמן שהוקצה לנר חנוכה, שנתערב בשאר שמן, ואין בהשאר ששים לבטלו, כתבו הטור והשולחן ערוך שאין להוסיף שמן עד ששים כדי לבטלו. דאין מבטלין איסור לכתחילה, אפילו באיסור דרבנן.ואף על גב דביורה דעה סימן צט נתבאר דיש אומרים דבאיסור דרבנן, כשנתערב ואין ששים, דיכול להוסיף עד ששים – מכל מקום הכא הוה כדבר שיש לו מתירין, שהרי ראוי לשהותו לשנה הבאה לנר חנוכה. ואף על גב דהטור כתב שלא ישהנו, כדי שלא לבא לידי תקלה, ואפילו ליתנו בכלי מאוס, לא מהני, דלהדלקה לא נמאס, מכל מקום כיון דמעיקר דינא מותר להשהותו – הוה כדבר שיש לו מתירין (וזהו כוונת המגן אברהם סעיף קטן יב).ואף על גב דבעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב, התרנו בסימן תקז להרבות עליהם עצים מוכנים, ומסיקן – זהו מפני שאינו נהנה ממנו עד אחר ביעורו (טור), וכדאיתא ריש ביצה. מה שאין כן בכאן, שיהנה בשעת ההדלקה כשיוסיף בביטול עד ששים.(וצריך עיון מה שבשולחן ערוך לא כתבו דברי הטור, שאסור לשהותו לשנה הבאה משום תקלה. ואולי סבירא ליה דממה נפשך: אם תדיננו כדבר שיש לו מתירין – נתיר לו לשהותו, דהוי תרתי דסתרי. ודייק ותמצא קל.)