Leviticus 7:11 ויקרא ז׳:י״א
1 א

וזאת תורת זבח השלמים וגו' עד דבר אל בני ישראל לאמר כל חלב שור וכשב ועז. עתה יפרש תורת השלמים. וכבר מפורש בסדר שלח לך שהשלמים בכללם טעונות מנחה סולת בלולה בשמן ויין לנסך דכתיב ועשיתם אשה לה' עולה או זבח והמנחה והשמן היו נקטרין דכתיב אשה ריח ניחוח לה' ופרש"י אינו מוסב אלא על המנחה והשמן אבל היין אינו אשה שאינו נתן על האש. וכתב הרלב"ג ולפי שאי אפשר לשפכו על האש אשר על המזבח כי יכבה היין את האש והתורה הזהירה מלכבותו הנה הוא מבואר שהיו במזבח כמין חוטמין שמשם יצא היין למטה במקום שלא יתלכלך המקדש מפני כבוד השם הנה זהו משפט השלמים ולא היה מהם לכהן בשר אלא בלבד חזה ושוק ובא הכתוב הזה וחדש שאם יהיו השלמים על תודה שיהיו טעונין לחם והוא אמרו אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלת מצות וגומר ושיהיה לכהנים מהם בשר ולחם רוצה לומר בשר חזה ושוק ולחם מצה וחמץ אחד מכל קרבן ושאר הבשר והלחם נאכל לבעלים. וטעם הלחם הזה לשלמי תודה כדי להגדיל השמחה להשלימה לכהנים ולבעלים כדרך שעושי' בני אדם בשעת שמחתם שהם שמחי' ומשמחים את רעיהם ולפי שבזמן הגאולה העתידה יזבחו זבחי צדק שהם השלמים וכמו שכתוב (ישעיה נ"ו) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. ויזבחו זבחי תודה וישמחו בם הכהנים והבעלים אמר הנביא (ירמי' לא) כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד. וכתיב אז תשמח בתולה במחול וגו'. ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי אל טובי ישבעו נאם ה'. הנה בני בקר וצאן אלו הם השלמים והדגן והתירוש והיצהר רמז ללחמי מצות בלולות בשמן והתירוש עם היות שלא בא עם השלמים לשתיה היו שותים הכהנים יין של תרומה או של חולין בסעודת השלמים ההם וכן הבעלים היו שותים יין של חולין דכתיב (דברים כ"ז ז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך ואין שמחה אלא ביין. דכתיב ויין ישמח לבב אנוש. וכן מצינו בדוד ששלח אשישה אחת יין עם אשפר השלמים. והנה אמר אם על תודה יקריבנו ר"ל אם על הודאה על נס שנעשה לו אם הוא מיורדי הים באניות או מהולכי מדברות וחבושי בבית האסורים או חולה שנתרפא שצריכים להודות דכתיב (תהלים קז) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה. הנה אז חייבו הכתוב על זבח התודה שהוא הבשר אשר הקריב לשלמים חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו שהם כמו שכ' רש"י ארבעה מיני לחם שלשה מהם מצות והם חלות ורקיקים ורבוכים ואחד חמץ והטעם שהיו שלמי תודה ד' מינים מהלחם ושהיו שלשת מהם מצה ואחד חמץ. הוא לרמוז שהטובות בעולם הזה הן יותר מן הרעות הפך מחשבת הסכלים וכמו שכתב הרב המורה פי"ב ח"ג ושם ביאר שהרעות הנופלות לבני אדם הם מפאת עצמם כי הם ישובו כלם אל אחד מג' מינים. הא' מאשר הוא בעל חומר הווה נפסד כי מזה יבואו עליו מומים גדולים ובטול איברים בכלל היצירה. והמין הב' מה שאירע לבני אדם בהתגבר קצתם על קצתם. והמין הג' מה שירע לבני אדם מפעולתו בעצמו בהרבות המאכל והמשתה והמשגל וסכנות עצומות כרכיבת הימים ועבודת המלכים כמאמר שלמה אולת אדם תסלף דרכו וגו' ואחרי שהתישב זה אומר ששם מצה זו יורה על המריבה כמו אוהב מצה. ושם חמץ יורה על העכוב והמתון וכמו שארז"ל אשרי דיין שמחמץ את דינו. ולפי שהאדם מוכן אל הרעות הבאות עליו משלשת המינים הנזכרים. הנה הוא ממהר אם בפיו ובפרסום ואם בלבו ובמחשבותיו לנצוח ולריב עם השם כמו שעשה איוב ולכך צוה השם להביא עם השלמים של תודה ג' מיני מצה כנגד שלשת מיני המריבות שהאדם מריב עם שלשת מיני הרעות הבאות עליו כאומר זכור בבא עליך תלאות ואתה בא לריב עם השם זכור כי עשה עמך נפלאות ולמוד היטב ולזה בבואך לריב עם השם התעכב במתון ולבך אל ימהר להוציא דבר כנגד השם לומר שאינו משגיח או אינו רוצה להיטיב לך לכך צוה להביא חלות לחם חמץ כלומר חמץ דינך ומשפטיך לפני השם ואז תפסוק את הדין כי הוא אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ואפשר לומר עוד שהיו שלמי תודה באים עם לחם רב כדי שבעל השלמים כשהוא מקדיש קרואיו לא יחסר לחמו כי אם לא יהיה לו לחם ברבוי ולשובע ימנע מלהקדיש קרואיו לאכול עמו שלמיו כי הבשר לא יאכל מבלי לחם. ולכן צוה להביא עם השלמים לחם רב מספיק לכל בשר שלמי התודה בהיותם מן המין הבינוני שהוא כבש. כי הנה הכבש הבינוני הוא כמו עשרים ליטרי' והצטרכו לו ארבעים לחמים שני לחמים לליטרא אחת. וכך היה מספר לחמי התודה ועם זה נשיב גם כן למה הבדיל השם שלמי תודה להיותם נאכלים ליום ולילה ושאר השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד כמו שמבואר בפרשה. כי הנה היה זה כדי לפרסם הנס וזה שהבעל שלמי תודה כשהוא רואה ששלמיו אינם נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו ומיודעיו לאכול ולשמוח עמו וישאלו זה את זה על מה היה תודתו והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו השם וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואלו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד לא היה הבעל מזמין לשום אדם כי לשני ימים ולילה אחד בבית אחד יאכל. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם הרואים אותו שורף כמות גדול מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הט"ז והי"ז. ואמר והקריב ממנו רוצה לומר אחד מכל קרבן תרומת ה' לכהן ראוי לפרש למה נתן השם ד' לחמים לכהן לא פחות ולא יותר. והטעם בזה הוא לפי שהיה חלק הכהן משלמי התודה החזה והשוק ושיער הכתוב שהחזה והשוק יצטרכו ויספיקו להם ד' לחמים. ולפי שהיו ד' לחמים עשירית הארבעים שצוה להביא' יש לנו לדון שהחזה והשוק ראוי שיהיו בכמותם כמו עשירית הבהמה. ומכאן נפתח השער לחכמי האמת לקצוב החזה והשוק כפי מה שקצבו שהוא מעשר גוף הבהמה. ואמנם למה לא הטעין הכתוב לחמי שלמי התודה שיהיו עולים ויורדים כפי הבהמה הנקרבת שנאמר ומנחתם ונסכיהם כמדובר שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ויין כנסכו. וכן היה ראוי שיהיו שלמי תודת פר שעור גדול ושני שלישים לאיל ושליש אחד לכבש. והטעם בזה הוא שלא רצה השם להטריח את בעל שלמי התודה לעשות זה ע"י צווי ומסר הענין לו כשהיה זבח שלמיו פר לעשות אחד משני דברים אם שירבה לחם חול בפני עצמו כשעור שיספיק למה שנשאר לו לאכול מן הפר ואם שישלח למיודעיו חלק חלק מן הבשר אם יהיה עליו לטורח להזמין כלם על שלחנו. האמנם למה לא קבע הכתוב זמן לקדשי הקדשים שיהיו נאכלים ליום ולילה כמו ששנינו באיזהו מקומן וכמו שקבע זמן לשלמי תודה שיהיו נאכלים ליום ולילה אחת. הנה התשוב' בזה הוא שנסמך על מה שפירש בשלמי איל המלואי' כי שם נאמר את איל המלואים תקח ובשלת את בשרו במקום קדוש ופירש"י (שמות כט) במקום קדוש בחצר אהל מועד שהם קה"ק היו ושם נאמר ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא למדנו שכל הנאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד שהם קדשי הקדשים אינו נאכל אלא ליום ולילה אחד. ולזה לא הוצרך הכתוב לבארו כאן. והותרה בזה השאלה הי"ח ואחרי שזכר הכתוב שלמי התודה זכר אחריו שלמי נדר ונדבה והם הבאים ע"ד תפלה ונדר שיקריב אדם שלמיו לה' כדי שיצליחו מעשיו כמאמר המשורר (תהלים קט"ז ט') אנא ה' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא. נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה ר"ל שהיו הכהנים אוכלים בשר השלמים ההמה בחצרות בית ה' והבעלים היו אוכלים הנשאר בתוככי ירושלים והנה זכר ראשונה שלמי תודה קודם שלמי נדר לפי שהם יותר מצויים. ולפי שרצה להקדים שלמי תודה כדי שיהיו מסודרים באמצע בין קדשי הקדשים שהם החטאת והאשם ובין קדשים קלים שהם נדר ונדבה למה שיש בהם צד הדמות לקדשי הקדשים ושאלו ואלו נאכלים ליום ולילה אחת וצד הדמות עם קדשים קלים שהם נאכלים בכל העיר וזה שקדשי הקדשים נאכלים לפנים מן הקלעים ליום ולילה עד חצות וקדשים קלים נאכלים בכל העיר לשני ימים ולילה אחת. ואמנם שלמי תודה הם נאכלים בכל העיר ליום ולילה עד חצות כי הוא אמצעי ביניהם. ואמנם למה לא קבע הכתוב מקום לקדשים קלים שיהיו נאכלים בכל העיר כמו ששנינו באיזהו מקומן וכמו שקבע מקום לקדשי הקדשים שתהיה במקום קדוש. הנה הוא לפי שאחרי שקבע מקום לקדשי הקדשים שהם החטאת והמנחה והאשם ואיל המלואים שבכלם נאמר שיאכלו במקום קדוש ולא קבע מקום לקדשים קלים יראה שהקלים נאכלים בכל מחנה ישראל. וממה שהזהיר על בשר השלמים שיהיה נאכל בטהרה באמרו והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. למדנו שצריכין לאכול השלמים במקום טהור והוא מחנה ישראל שהוא טהור מלהכנס שם מצורעים. ולפי שירושלים לא נתחלקה לשבטים היתה כמחנה ישראל. ולכן הקדשים קלים היו נאכלים במדבר בכל מחנה ישראל ובארץ היו נאכלים בכל עיר ירושלים. ומפני זה נאמר בסדר שמיני וידבר משה אל אהרן וגו' קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים היא ואכלתם אותה במקום קדוש ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור. ופרש"י במקום טהור וכי את הראשונים אכלו במקום טמא אלא הראשונים שהם קדשי הקדשים הוזכרה אכילתן במקום קדוש אבל אלו אין צריכין תוך הקלעים אבל צריכין הם ליאכל תוך מחנה ישראל שהוא טהור מלהכנס שם מצורעים מכאן שקדשים קלים נאכלים בכל העיר. ואמנם למה לא נקראו שלמי תודה קדשי הקדשים כשלמי המלואים בהיות דינם שוה. הנה הוא לפי שאין הזמן גורם להבדיל בין קדשי הקדשים לקדשים קלים. אלא המקום גורם. והנאכלים במקום קדוש הם קדשי הקדשי'. והנאכלים בכל העיר הם קדשים קלים. ואף כי יהיו נאכלים ליום ולילה כשלמי התודה. ובהיות שלמי התודה קדשים קלים ונאכלים בכל העיר כשאר הקדשים הקלים. מה שצוה שיהיו נאכלי' ליום ולילה אין הכוונה לעשותם קדשי הקדשים. אלא להיות זה סבה להקדיש קרואיו לפרסם הנס כמו שביארתי. ואי איפשר לאכלם בעזרה כי ישראל לא יאכלו בעזרה. גם ששם אי איפשר שיקדיש קרואיו. והנה אמר לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ולא אמר המקריב או המכפר. הוא לפי שהכהן המכפר הוא הזורק את הדם ולכן אמר בסדר אחרי מות כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר. ולפי שהיה עיקר הכפרה בזריקת הדם לכן אמר לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ולא אמר המקריב או המכפר לפי שהכהן המכפר הוא הזורק את הדם. והותרו במה שפירשתי בזה שתי השאלות הי"ט והכ':

2 ב

ואמרו ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל. יראה מדרך הפשט שהקל בשלמי תודה שתי קולות. האחת שלא יצוה לשרפו מיד ביום הבקר היום השני כמו שאמר במלואים ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש. והב' שלא אמר על הנאכל ממנו ביום השני והנפש האוכלת ממנה עונה תשא כמו שאמר על האוכל שלמי נדר ונדבה ביום השלישי וטעם זה הוא לרמוז שלא צוה לאכלו ביום קרבנו בלבד. אלא כדי שבעל השלמים יקדיש קרואיו לאכול עמו כאמור מצורף שהבשר לא יפסד ביום השני לשחיטתו כמו שיפסד ליום השלישי ואמר והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה וחזר לומר שנית נפש אשר תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. הרי הראב"ע הרגיש בכפל הזה ואמר וטומאתו עליו שהיה טמא מעצמו כזב ומצורע. גם בעבור מקרה לילה. ואחריו נמשך הרלב"ג אבל כשהגיעו אל פסוק אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקריב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' העלים הראב"ע פנים ממנו כי הוא כנגד פירושו לפי שהזכיר במקום אחר טומאתו כזב ומצורע. והרלב"ג כתב וטומאתו עליו למדנו שלא יתחייב כרת אלא כשהיתה טומאתו עליו בשלמות. אבל אם התחיל להטהר מטומאתו כאלו תאמר שטבל אין טומאתו עליו ולא חייב כרת אלא מלקות. ורש"י פירש וטומאתו עליו וטומאת האדם עליו לא שטומאת הבשר עליו. והנה אם באנו להפריש בין שני הפסוקים האלה וליחד ענין כל פסוק מהם היינו יכולים לפרש שהפסוק הראשון מדבר בטומאת משא והפסוק השני בטומאת מגע כי הנה מצינו שהפסוק הבדיל בין משא למגע כמו שאמר כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב. ולהיות דרך המשא והמגע לבא זה אחר זה דחקו רז"ל לפרש ומזה מי הנדה שפירושו והנושא מי הנדה יכבס בגדיו כדי שיהיה בן זוגו של חבירו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב וכן כתב רש"י ומזה מי הנדה רז"ל אמרו שהמזה טהור וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדי' שעליו מה שאין כן במגע וזה שהוציאו בלשון מזה לומר לך שאין מטמאין עד שיהיה בהם שעור הזאה וע"ד זה נפרש כאן וטומאתו עליו שהוא טומאת משא שהיתה עליו מה שאין כן טומאת מגע ובאו הפסוקים ללמד שהטמא בין שיהיה מטומאת משא ובין שיהיה מטומאת מגע שאכל קדש חייב כרת. ואפשר לפרש עוד ששני הפסוקים הם לענין אחד וכל אחד צריך לפרש את חבירו. כי הפסוק הראשון מפרש שאין הטמא שאכל קדש חייב כרת אלא אם אכלו בעוד טומאתו בו שעדין לא יטהר. והב' מדבר שאפי' בטומאת מגע שהיא קלה יתחייב כרת וכל שכן בטומאת משא שהיא חמורה ממנה. והיותר נכון בעיני הוא שהפסוק הראשון הוא בטהור שאכל את הטמא כי למעלה ממנו אמר כל טהור יאכל בשר וסמך לו ונפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו רוצה לומר על זבח השנמים שנטמא והיה אם כן הטהור אוכל את הטמא. אמנם הפסוק הב' ונפש כי תגע בכל טמא וגו' ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' והיה א"כ הטמא שאכל את הטהור ונכרתה הנפש ההיא וגו' זהו פשוטו אבל המפרשים אמרו שהטהור שאכל את הטמא לא נתפרש ענשו. וכפי כל אחד מהפירושים האלה הותרה השאלה הכ"א: