Exodus 34:1 שמות ל״ד:א׳
1 א

ויאמר ה' אל משה פסל לך עד שמר לך את אשר אנכי מצוך היום. הנני גורש וגו'. ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות:

"And God said to Moses, carve for yourself" ... until "protect for yourself that which I teach you this day. Here I banish ..." And there is reason to question on these verses as follows:

2 ב

השאלה הא' למה צוה השם למשה שיפסול שני לוחות אבנים כראשונים ושהוא יתברך יכתוב על הלוחות את הדברים שהיו על הלוחות הראשונים כי בהיות הלוחות השניות במקום הראשונות היו ראוי שתהיינה שוות בכל ולמה אם כן הראשונות פסל וכתב יתברך והשניות פסל משה ולא כתבם וכתב אותם הקב"ה ולא פסל אותם:

1. The first question: why did God command Moses to carve two tablets of stone akin to the first [set of tablets], upon which God would inscribe the Ten Commandments that were on the first set of tablets. For if the second set of tablets were to replace the first set, it would be appropriate for them to be identical in all respects; however, the first set were both carved and inscribed by God, while the second set were carved by Moses, who did not inscribe them, and inscribed by God, who did not carve them.

3 ג

השאלה הב' למה נהג בלוחות השניות האלה יותר קדושה מבלוחות הראשונות אם במה שאמר כאן ואיש לא יעלה עמך. ובראשונות אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו וגו'. גם אמר כאן גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא ולא נאמר ככה בלוחות הראשונות. כאלו היו השניות שפסל משה יותר קדושות מהראשונות שפסל השם יתברך:

The second question: why did the second set of tablets have greater holiness than the first set, as indicated by the verse, "and no man shall ascend [the mountain] with you." And for the first tablets, the verse said "ascend to God, you and Aharon and Nadav and Avihu ..." Also, here the verse warned "the sheep and the cattle shall not graze adjacent to the mountain," while no such restriction appears with respect to the first tablets. It appears that the second tablets that Moses carved were holier than the first set that were carved by God.

4 ד

השאלה הג' במה שנאמר ויקרא כמו שיעד וקראתי בשם ה' לפניך. יקשה מה ענין הקריאה הזאת כי אחרי זה אמר ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' והיו אם כן שם שתי קריאות ולמה באחת מהן אמר ויקרא בשם ה' ובשנית לא אמר מלת בשם אלא ויקרא ה'. ואם היה הקורא משה יקשה כי אם היה נצב עמו כמו שאמר וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם למה זה יקראהו:

The third question: the verse states "and he called," as if to say he witnessed, " and I called in the name of God before you." We might ask, what is this testimony, for after this the verse states "and God passed before him and he called 'Hashem Hashem ...'" and if so, there are two separate testimonies, where for one it says "he called in the name of God" and in the other it simply says "and God called." And if the caller is Moses, we must ask if God stood beside him (as specified in the verse) why did Moses call out to him.

5 ה

השאלה הד' למה לא נתקיימו כל הדברים אשר יעד הקב"ה למשה וחסרו ממה שיעד דברים ונתוספו דברים. כי הוא יעדו אני אעביר כל טובי על פניך וגו' והסירותי את כפי וראית את אחורי. ובמעשה לא מצאנו מזה דבר לא העברת הטוב על פניו ולא ראיית האחורים. גם אמר לו וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם שהם ג' מדות ה' ורחום וחנון לא עוד. ובשעת המעשה זכר י"ג מדות. והוסיף א"כ בזה על מה שיעד כהנה וכהנה. גם בייעוד הקדים החנינה לרחמים ובזכרון המדות הקדים רחום לחנון:

The fourth question: why weren't all of God's promises to Moses enacted, as there were things He promised that were absent and other things that were added on. For God promised "I will allow all of My goodness to pass before you ... and I will remove My hand and you will see Me from behind." Yet we do not seen this enacted [in the verses]; neither God's passing His goodness before Moses, nor Moses seeing Him from behind. God also said, "I will proclaim the Name of the Lord before you, and the grace that I grant and the compassion that I show," which are the three attributes (God, Compassion, Grace) and no others. Yet, at the moment of action, He proclaimed thirteen attributes. And so He added upon his promise. And note that in His promise, Grace preceded Compassion, but in the recital of the thirteen attributes, Compassion came before Grace.

6 ו

השאלה הה' באמרו וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם. כי למה אמר שירד בענן. ומה ענין ויתיצב עמו שם ומי היה הנצב אם האל עם משה או משה עם האל והנה במעמד הר סיני נאמר וירד ה' על הר סיני. אבל לא נאמר שם שירד בענן. כי עם היות שהיה שם ענן לא זכרו הכתוב שמה אצל ירידת השם לדבר אל העם:

The fifth question: the verse states, "God descended in a cloud and stood with Moses there." Why specify that He descended in a cloud? And what is the meaning of "H/he stood with H/him there" - who was standing with whom? Was God standing with Moses or was Moses standing with God? And note that at the revelation at Mt. Sinai, the verse states, "And God descended onto Mt. Sinai," but did not reference a descent in a cloud. For if one were to say that there was a cloud there, the verse does not reference one when God descended to speak to the Israelite nation.

7 ז

השאלה הו' באמרו ויעבור ה' על פניו כי המאמר ההוא היה ראוי שיכתב בתחלת הספור לא באמצעיתו ואחרי שכבר אמר וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה' שכבר היה מדבר עמו. מה צורך להוסיף לומר ויעבור ה' על פניו. כי הנה אחרי הקריאה בשם ה' לא נפסקו המדות. ולא היתה העברה ביניהם. והסתכל שבהתיצבות לא אמר על פניו אבל אמר ויתיצב שם. אמנם בעברה אמר על פניו. ואל תשית לבך לדברי הרב המורה שפירש בזה שהעבירו השם מעל פניו שהיה מבקש לראות פניו והשיאו לדבר אחר והוא זכרון המדות כי זה אין ענין לו לא כפי הדקדוק ולא כפי ענין הפרשה:

The sixth question: the verse, "And the Lord passed before him," should have appeared at the be ginning of the story, and not in the middle after the prior verse stated, "And the Lord descended in a cloud and stood with him there and proclaimed the name of the Lord," for He was already speaking with him. So why specify, "the Lord passed before him," for after He proclaimed the name of the Lord there was no break in the attributes. And there was no separation between them. Note that in reference to the "standing" the verse did not say "before him", only that He stood there. Indeed, in reference to His passing the verse says "before him." And pay no mind to the teaching that explains that the phrase "the Lord passed before him" means that, in response to Moses' desire to see the Lord's face, the Lord changed the subject by enumerating the attributes, for this is not supportable from the grammar or the context.

8 ח

השאלה הז' למה בזכרון המדות זכר השם הנכבד שתי פעמים ה' ה'. ולא כפל בדרך הזה מדה אחרת מהמדות שזכר. ואין לומר שהיה אחד לקורא ואחד לקריאה כדברי הגאון. רוצה לומר ויקרא ה' הקורא ה' אל רחום וחנון כי הנה בעל הטעמים ימאנהו וכמו שהשיבו הראב"ע וגם אין לומר שנכפל שם זה כמו אברהם אברהם משה משה. כי הנה לא כפל אחד משאר המדות והתוארים והכפל בשמות ימצא מהעליון לשפל. ומהאדון אל העבד כשיהיה דברו נחוץ. אבל לא יפול בקריאת השם הנכבד. ועוד כי אחרי שאמר ויעבור ה' על פניו מבואר הוא שהקורא היה ה' ולא אחר ומה צורך לומר עוד ויעבור ה' ויקרא ה':

The seventh question: when enumerating the thirteen attributes, why did God repeat the attribute "The Lord" twice. For no other attribute is repeated in this manner. And one cannot say that once was for the "Koreh" and one is for the "Kriyah" as the Gaon proposes: he wishes to say that the verse should be read, "and the Lord called out, 'the Lord, a God compassionate and gracious." Yet the cantillation dissuades us from this reading, as the Ibn Ezra responds, and one also should not say that the repeated name is similar to God calling out "Abraham, Abraham" or "Moses, Moses." For no other attribute is repeated here, whereas repeated names can be found in instances where on is speaking down to another, such as from a master to a servant, when required. But calling out the Lord's honored name is not speaking down. And furthermore, after verses stated, "And the Lord passed before him," it is clear that it was God calling out and no other, so why would the verse need to specify that "the Lord passed by" and "the Lord called out?"

9 ט

השאלה הח' למה לא באו השמות והמדות האלה כלם בלשון אחד לשון פועל ובאו ג' מהם בלשון פעול שהם רחום וחנון ארך אפים. והיה ראוי שיאמר מרחם וחונן מאריך אפו כמו שבאו האחרות רב חסד נוצר חסד לאלפים נושא עון פוקד עון. והרמב"ן כתב כי רחום וחנון וארך אפים ואל עליון ע"כ לא אמר מרחם וחונן ומאריך אפים כי השם פעול למדות האלה ואני לא ידעתי דרכיו ואמריו לא יספיקו בהתר השאלה הזאת:

The eighth question: why aren't all of theses names and attributes expressed in the same conjugation (i.e., an active verb)? Three of them are expressed in Pa'ul (Compassionate, Gracious and Slow to Anger). And it would have been more appropriate to say "Bestower of Compassion and Grace, who Curbs His Anger" as with the attributes that follow "Abounding in Kindness, Extending Kindness to the thousandth generation, Forgiving Iniquity, and Visiting Iniquity. And the Ramban writes that Compassionate, Gracious and Slow to Anger are all advjectives describing the Lord's elevated stature, therefore there was no need to say "Bestower of Compassion and Grace, who Curbs His Anger" because the name/attributes of "The Lord, The Lord, a God ..." is the subject of these attributes. But I do not understand his ways, and his writings are insufficient to answer this question.

10 י

השאלה הט' באמרו נושא עון ופשע וחטאה. ולמה לא זכר שמות אחרים כמרד מעל וזדונות ואשמות ודומיהם. ולמה משה בתפלתו אחרי ששמע המדות כלם אמר ילך נא ה' בקרבנו וגו' וסלחת לעוננו ולחטאתנו והשמיט הפשעים. והנביא אמר (מיכה ז׳:י״ח) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. והשמיט החטאים. והמשורר אמר (תהלים כ"ה ז') חטאות נעורי ופשעי אל תזכור. והשמיט העון ולמה כל אחד מהשלמים האלה לדרכו פנה בזה. ולא זכרו כלם שלשת הסוגים יחד שזכר השם במדות:

The ninth question: when the verse states "forgiving iniquity, transgression and sin" why does it not reference other acts such as mutiny, malice and guilt and the like. And why does Moses in his prayer after hearing the attributes in their entirety say, "Let the Lord please walk in our midst ... and pardon our iniquity and our sin, and erase the crimes." And the Prophet Micah says, "Who is like you, God, who pardons iniquity and passes over sin." And erases crimes. And the Psalmist said, "the iniquities of my youth and my sins do not remember." And erase the crime. Why did each one of these complete Sages independently invoke the erasure of crimes? And none of them recall the three attributes ("forgiving iniquity, transgression and sin") together that are referenced in attributes here.

11 יא

השאלה הי' בסתירה שיראה במדות האלה אם באמרו ונקה לא ינקה שהוא קבוץ החיוב והשלילה. והראב"ע כתב שהוא ע"ד אם ענה תענה. וגם ירא' דמות סתירה מאמרו נושא עון ופשע וחטאה לאמרו ונקה לא ינקה כי אם לא ינקה לא יהיה נושא אותם. אם לא שנפרע. ונקה לא ינקה מלשון כריתה כמו (ישעיהו ג׳:כ״ו) ונקתה לארץ תשב ויאמר שלא יכרית החוטא כמו שפי' הרב המורה ויהיה א"כ ממדת הרחמים והוא בחלוף מה שדרשו בו חכמינו ז"ל:

The tenth question: [raises apparent contradictions within the 13 attributes]

12 יב

השאלה הי"א באמרו פוקד עון אבות על בנים. כי איך יתכן זה כפי היושר והמשפט אשר הוא שהנפש החוטאת היא תמות. ולמה יענשו הבנים בעון אביהם והכתוב אומר ובנים לא יומתו על אבות. וכבר זכרתי הספק הזה בסדר יתרו בפי' עשרת הדברות:

The eleventh question: visits the sins of the fathers upon the sons. How can one think that this is just or righteous, as the one who sins is worthy of death. And why punish the sons for sings of their fathers, for the verse says, "Sons shall not die for their fathers." And I have already raised this issue in Parshat Yitro with respect to the Ten Commandments.

13 יג

השאלה הי"ב מה ראה יתברך לזכור המדות והשמות האלה ולא זכר שמות ומדות אחרים שנזכרו במקום אחר כמו האל הגדול הגבור והנורא ולא שם שדי ואלהי הצבאות ולא צדיק וישר ולא טוב ומיטיב ולא צור עולמים ולא חי וקים ויכול מוחל וסולח ולא קנא ונוקם ובעל חמה ושאר התוארים שהתירו הנביאים במאמר השם:

The twelfth question: why did the Blessed One see fit to enumerate these attributes and names but not others which were recounted elsewhere, such as "The Almighty, the Great, the Powerful and the Awesome," or the name "God Almighty, "God of Hosts," "Righteous and Just," "Good and Beneficent," "Creator of Universes," "Living and Everlasting," "Giver of Pardon and Forgiveness," "Jealous and Avenging," "Lord of the Sun," and all of the other descriptions that the prophets permitted as expressions of God.

14 יד

השאלה הי"ג בסדר זכרון המדות שאתה תמצא כפי דרכיהם ז"ל שה' ה' הם מדת רחמים ואל הוא מדת הדין עם היות שרש"י עושה אותו רחמים. ממה שכתוב (תהילים כ״ב:ב׳) אלי אלי למה עזבתני ואין בזה ראיה להיות זה ממדת הרחמים כי אף כפי הדין היה דוד מתרעם למה עזבו השם כי היה ראוי שיענישהו לא שיעזבהו. ורחום וחנון הם ממדות הרחמים וארך אפים הוא ממדת הדין. רב חסד ואמת ונוצר חסד הם רחמים גמורים. ואחריהם באו מדות הדין. ולמה לא נזכרו כל מדות הרחמים יחד בפני עצמם ומדות הדין יחד בפני עצמם. ועירב אלו באלו:

The thirteenth question: in the order of the attributes, you will find that "The Lord, the Lord" are considered attributes of mercy and "Almighty" is an attribute of justice, other than Rashi who says it is an attribute of mercy based on a verse from Psalsm (22) "My Almighty, My Almighty, why have you forsaken me." But there is no merit to Rashi's argument that Almighty is an attribute of mercy, for it was out of a sense of justice that King David complained, why did you leave, God - it would be appropriate for you to punish [Israel] and not to forsake her. "Merciful and Gracious" are attributes of mercy and "Long Suffering" is an attribute of justice. "Abundant in Goodness and Truth" are completely merciful, and after them come the attributes of justice. Why were all of the attributes of mercy clustered together and all of the attributes of justice clustered together, instead of being mixed amongt each other?

15 טו

השאלה הי"ד במספר המדות האלה כי חז"ל קבלו שהיו כלם י"ג מדות. ומהמפרשים מנו אותם כן. ה' ה' שתי מדות ואל אחד ורחום אחד וחנון אחד הרי הם חמשה ארך אפים אחד הרי ששה ורב חסד אחד הרי שבעה ואמת אחד הרי שמונה נוצר חסד לאלפים אחד הרי תשעה נושא עון אחד הרי עשרה ופשע אחד הרי י"א וחטאה אחד הרי י"ב ונקה מדה אחת הרי הם י"ג מדות אבל יקשה לדעת הזה שישארו חוץ מן הענין המדות לא ינקה וגם כן פוקד עון אבות על בנים. ואחרים מנו מהשמות הקדושים אחד בלבד ה' האחרון מהם. ואל הרי ב'. רחום הרי ג'. חנון הרי ד'. ארך אפים הרי ה'. ורב חסד הרי ו'. ואמת הרי ז'. ונוצר חסד הרי ח'. נושא עון הרי ט'. ופשע הרי י'. וחטאה הרי י"א. ונקה לא ינקה אחד הרי י"ב. פוקד עון אבות על בנים מדה אחרת הרי י"ג. ותחלת דבריהם סכלות במה שלא מנו במדות כי אם ה' פעם אחד בלבד. ואחרים לא מנו בכלל המדות ה' ה' ולא אחד מהם. כי אמרו שאינם מדות אלא שמותיו י"ת אבל מנו נוצר חסד מדה בפני עצמה ואין הדבר כן כי שניהם מדה אחת. ואחרים מנו ונקה מדה בפני עצמה ולא ינקה מדה אחרת בפני עצמה. ויקשה לכלם איך מנו נושא עון ופשע וחטאה שלש מדות. כי הנה המדה היא נושא והיא מדה אחרת ואיך תתרבה מפאת חלוף העונות כי הנה כלם בענינו י"ת כשיובחנו הם מדה אחת ר"ל היותו נושא להם לא מדות מתחלפות:

The fourteenth question: [How are the 13 attributes counted]

16 טז

השאלה הט"ו באמרו יתברך נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. כי לא נמצא בכתוב נסים ונפלאות שנעשו אח"ז עם משה שלא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וגם לא ראו אותם העם אשר ע הוא בקרבו כמו שאמר ומה היה אם כן ענין הברית הזה ולאיזה תכלית נעשה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

The fifteenth question: The Blessed Lord said, "Before all your people I will do marvels, such as have not been brought in all the land, nor in any nation; and all the people amongst you shall see the work of the Lord, for it is awesome that which I am about to do with you." But the subsequent verses do not recount any miracles or wonders that were done after this Moses, "such as have not been brought in all the land, nor in any nation; and all the people amongst you shall see the work of the Lord," as the Lord said. What was the purposes of this covenant and for what purpose was it made. And I have parsed the verses in a permissible manner and these are all my questions.

17 יז

ויאמר ה' אל משה פסל לך וגו' עד ויפסול שני לוחות אבנים. דעת כל המפרשים המאמתים הוא שעמד משה בהר ג' פעמים מ' יום ומ' לילה בכל פעם ופעם שהם ד' חדשים ושני ימים. ועוד שני ימים של ירידה בנתים. כי ביום שירד בתחלה שבר הלוחות. ונאמר (שמות ל״ב:ל׳) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם וגו' ועתה אעלה אל ה' ועמד להתפלל שם מ' יום אחרים עד שנסלח לו עונם. ובירידה השניה נאמר וישכם משה בבקר הרי ד' חדשים וד' ימים שהם מששה מסיון שהיתה העליה הראשונה עד יום הכפורים שהיה בעשור לחדש השביעי. וסדר הכתובים בפרשה הזאת מוכיח שהדבר כן. ויורה עליו עוד מה שכתוב במשנה תורה ששם ספר משה שלשת הפעמים שעמד בהר מ' יום בכל פעם שנאמר (דברים ה' ט"ו) בעלותי ההרה וגו' ואשב בהר מ' יום ומ' לילה. ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים וזו היא הישיבה הראשונה אח"כ אמר ואתנפל לפני ה' כראשונה מ' יום ומ' לילה וגו' על כל חטאתכם וזו היא הישיבה הב' וממנה ג"כ אמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי וגו' שהם עצמם ימי הישיבה הב' וחזר לזוכרה שם אחרי שכבר זכרה להגיד התפלה אשר התפלל בה אח"כ אמר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וגו' ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מ' יום ומ' לילה. והיא הישיבה הג' שעמד בהר. ויען וביען בה נשלמה הסליחה אמר בה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא רוצה לומר שכמו שבישיבה הראשונה מפני תפלתו שב השם מחרון אפו לבלתי כלותם כרגע כמו שנזכר בפרשת והיה עקב הם שני עדים מעידים שמרע"ה ישב בהר שלש פעמים ובכל פעם ההם ישב מ' יום ומ' לילה מבלי מאכל ומשתה. אך אמנם ראיתי מאחרוני המפרשים שימאנו זה ולא יודו לקבלת חז"ל ועושין עליה ג' ספקות. הספק הא' למה ירד משה בפעם השניה ושוב עלה פעם ג' כי אם ירד לבשר את העם בסליחה יקשה למה לא נכתבה בתורה הירידה הב' ההיא ומה שנתחדש בה כמו שנכתבו שתי הירידות האחרות ומה שנתחדש מהן. וספק שני שמאחר שנעתר לו השם בפעם השניה כמו שנאמר במשנה תורה כי יגורתי מפני האף וגו' וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא אם כן למה הוצרך משה להתפלל עוד בעון העגל בפעם הג' כמו שאמר וסלחת לעוננו ולחטאתנו כי אם כבר סלח להם השם מה תועלת לזכור עונות ראשונים. וחשבו האנשים האלה מפני זה שלא עמד משה בהר כי אם שתי פעמים אחת קודם מעשה העגל כשקבל הלוחות הראשונות והב' אחר כך להתפלל על סליחתו כשקבל הלוחות השניות. ושבהיות משה במחנה נאמר לו פסל לך או שיהיה עולה בכל יום אל ההר ויורד ושם נאמר לו הצווי הזה. והוצרכו לומר כפי הדעת הזה שכאשר אמר השם למשה פסל לך היה קודם שאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' ושמה נאמר לו (שמות ל״ב:ל׳) לך נחה את העם הזה אחרי ששמע הי"ג מדות כשקבל הלוחות השניות. ואחרי כריתת הברית וקרון הפנים. ואחר כך היתה פרשת לך עלה מזה ופרשת ראה אתה אומר אלי. ושאלת ב' הבקשות ושאחר זה כלו היה מאמר השם אתם עם קשה עורף וגו' ועתה הורד עדיך מעליך וגו' וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. ואז היה ומשה יקח את האהל שנהג המנהג ההוא אחר רדתו מן ההר וקרון עור פניו. ושאחרי כל זה צוה יתברך במעשה המשכן והיה כל מה שכתוב בסדר תרומה ובסדר תצוה ובתחלת סדר כי תשא ומבואר נגלה הוא שכל זה הוא עוות הפסוקים ובלבול הספורים והכחשת הדברים מאמתתם. כי אין ספק שלא צוה יתברך על אבלות העם והורדת עדים אחרי הסליחה והכפרה ושלא הרחיק משה אהלו מן המחנה אם לא בהיותם בהסתר פני השם וכעסו. ושלא אמר יתברך ושלחתי לפניך מלאך כי לא אעלה בקרבך אחרי שכבר שאל ממנו ילך נא ה' בקרבנו ושהודה לו בו באמרו הנה אנכי כורת ברית ושהבקשות שבקש משה מידיעת הדרכים וראיית הכבוד שנאמר לו בתשובתם אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון וגו' שהיה כל זה קודם וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה' ויעבור ה' על פניו. ומי האיש החכם שלא יבין זאת ושלא ישפוט בעין שכלו כפי טבע הספורים שקרו באמת כמו שנכתבו בתורה ושאין הקודם מאוחר ולא המאוחר קודם. ושסדר תרומה וסדר תצוה נאמרו למשה בהר בישיבה הראשונה. וכל זה יוכיח תוכחת מגולה שקבלת חכמינו זכרונם לברכה בזה היא האמת שג' פעמים ישב משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה בכל אחת מהן כי אין מעצור ביד השם לעשות הפלא ההוא מהישיבה בהר מבלי מאכל ומשתה שלש פעמים או יותר אם היה צורך בו כמו שהם יודו שעשה הפלא ההוא שתי פעמים. ואמנם הספקות אשר עשו האנשים האלה על זה הנני משיב עליהם להסיר מעל חכמינו זכרונם לברכה את תלונותיהם אם לראשון שאמרו שאם עלה משה בפעם ה' להתפלל על עון העגל למה ירד ולא קבל מיד את הלוחות. אומר שמרע"ה אחרי ששבר את הלוחות הראשונות ודן את העגל ואת עובדיו ממחרת היום ההוא אמר אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה וגו' ואז עלה אל ההר ועמד שם בתפלתו. ואמר אל השם אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. וקצר הכתוב כאן בזכרון התפלה וספר אותה יותר בשלמות בסדר והיה עקב. והנה השם השיבו הנה סליחה מוחלטת לגמרי לצבור וליחידים לא אעשה כי מי אשר חטא לי אמחנו מספרי רוצה לומר לפרטים בלבד. ואמנם העם בכללו רצוני שיבוא לרשת את הארץ ולכן אתה משה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך שהיא ארץ ירושתו. והנה מלאכי ילך לפניך לשומרם ועכ"ז ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. ומשה שתק ולא השיב דבר על הדבור הזה כמו שפרשתי למעלה.. ולכך אמר לו השם פעם שנית מה לך נרדם לך עלה מזה אתה והעם. ומשה ירד מן ההר לא לבשר את העם בסליחה כי אם להודיעם שעת צרה היא ליעקב שהשם יתברך היה מסתיר פניו מהם וימסרם להנהגת המלאך לאמר לעם שיתפללו אל האלהים ויבכו לפניו על צערם וזה הוא וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו כי שמעו זה ברדת משה מן ההר ויתאבלו עליו ונהגו עצמם כמרודים ויתנצלו את עדים וכל זה היה אחר רדתו מן ההר בפעם השנית. ואין לתמוה מאשר לא זכר הכתוב שירד משה כי דרך התורה לקצר פעמים רבות כדברים שאין בהם צורך רב גם היתה ירידת משה מן ההר לעשות מה שעשה שלקח את אהלו ונטה לו מחוץ למחנה כדי שיכנע לבבם הערל בראותם שהיה משה מרחיק מהם אהלו כאשר היה השם מרחיק מהם השגחתו מצורף לעשות נסיון ובחינה אם ירדה נבואתו ממדרגתה מפני עון העגל כמו שביארתי וכאשר ראה משה שהשם היה מדבר עמו פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו מתוך אהלו דבר אל האלהים פרשת ראה אתה אומר אלי. ובקש ממנו מה שבקש והשיבו יתברך אני אעביר כל טובי וגו'. וכדי להוציא לפועל יעודו צוהו פסל לך שני לוחות אבנים כי לא היה יכול משה לפסול אותם בידים אלא בהיותו במחנה כי שם ימצא האבנים והכלים הצריכים לפסול. ומפני זה גם כן צוהו יתברך בירידה השנית כדי שיפסול למטה את הלוחות גזית ומשם עלה משה להר פעם הג' לקבל מאת האלהים המתנה שיעד לו וכמו שאמר וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני ואז היתה העברת הטוב והקריאה בשם ה' והתיצבות על הצור כמו שיעדו. ואחריו היה קרון הפנים. הנה התבאר מזה ישוב הספורים כלם כפי הסדר שנכתבו בתורה וזה הוא התר ספק הא' שספקו על זה. וכן אומר בתשובת הספק השני שלא נעתר הקב"ה לסלוח לישראל בפעם הב' ומה שנא' במשנה תורה וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא היה ששמע אליו וקבל תפלתו. אבל לא השיבו סלחתי כדבריך ומפני זה תראה שבמשנה תורה לא אמר בפעם הב' אלא בלבד וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. אמנם בפעם הג' אמר וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך. ומה שנאמר שם עוד ויאמר ה' אלי קום לך למסע לפני העם אין זה מה שאמר כאן לך נחה את העם. אלא מה שנאמר לו אחרי הסליחה בפעם הג' שילך לדרכו כי הוא ילך עמהם. הרי לך ביאור אחת שקבלתם ז"ל אין בה ספק. והנה אמר השם אל משה פסל לך להודיעו שלא יזכה לשלמות המראה אשר יעדו אלא באמצעות התורה שניתנה על ידו כי לולי זה לא היה משה מגיע אל אותה מעלה ודקדוק שהשיג אז. ואמר מלת לך להזהירו שלא יפסול הלוחות אדם אחר אלא משה מעצמו. כי מלת לך יאמר על התיחדות כזה כמו שאמר לך לך מארצך שילך הוא מבלתי אביו וקרוביו כמו שפרשתי שם וכן שלח לך אנשים שישלחם משה בלבד מזולת העדה. והנה ראה יתברך שבלוחות היו שני דברים נסיי'. האחד היתה מלאכתם שהיו מעשה אלהים נעשה בדרך פלאי והשני היתה כתיבתם שהיה מכתב אלהים והנה משה שבר את הלוחות והפסיד מלאכתם ותמונתם אך לא השחית ולא הפסיד הכתב. ולכן צוהו יתברך שהוא יפסול את האבנים ויעשה אותם לוחות דקות מוכנים לכתיבה כי זה היה מוטל עליו מפני שהוא שבר את הלוחות הראשונות. אמנם הכתיבה אמר שלא תהיה ביד משה לפי שהוא לא השחית כתיבת הראשונות ולכך לא היה מוטל עליו כתיבת האחרונות. וז"ש פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים שהם עשרת הדברות. ואמר עוד אשר שברת אינו להודיע מה המה הלוחות הראשונות כי דבר ידוע היה. אלא לתת טעם למה ציוהו שיפסול האבנים. ואמר שהיה הוא הפוסל לפי שהוא שיבר את הראשונות ולכך היה ראוי שיעשה את האחרות במקומן. וגם צוה הקדוש ברוך הוא בזה לפי שראה שהדברים האלהיים מכל צד לא יתקיימו ביניהם. כי הלוחות הראשונות שהלוחות היו מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים לא נתקיימו ביניהם. לכן צוה למשה שבלוחות השניות יעשה הוא ע"ה את גופן וה' ית' יתן בהם את הצורה שהיא הכתיבה ובזה יתקיימו. והותרה בזה השאלה הא'. ואמר והיה נכון לבקר לצוותו שיכין עצמו למעמד כי בו יקנה שלמות גדול בדבקות עצום ושיתקן עסקיו באופן שלא ימנעהו שום עסק מלעלות בבקר ואמרו ונצבת לי שם מלת לי כמו אתי וכמו שאמר הנה מקום אתי. ואין ספק כי לא הגיע משה בבקר על הצור רק עמד בהר ששת ימים בראשונה וביום הז' כשרצה יתברך להראות לו את כבודו ואת גודלו צוהו לעמוד על ראש ההר כי שם היה הכבוד ומשם ישיגהו. והזהירו שבהשכמה רבה יעלה אל ההר ויתיצב שם על ראש ההר כמ"ש ונצבת על הצור כי משם יראה את טוב ה' וידע דרכיו. האמנם הזהירו ואיש לא יעלה עמך מפני שהיה ראוי לו בעת ההיא שיתבודד תכלית התבודדות ושלא יבלבלו השגותיו הדברים הגשמיים ובני אדם בדברם לפניו. וגם צוה שאיש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר וגו' לפי שכאשר עלה לקבל הלוחות הראשונות נאמר לו עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. ומשה אמר עליהם שבו לנו בזה עד אשר נשוב ואהרן וחור עמכם. ונאמר שם ג"כ ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. לפי שכל אחד מהם השיג השגה מה במעמד ההוא. ובעבור שעכ"ז לא נמנעו מחטוא כי העם הרואים את כבוד ה' נטו אחרי העגל והזקנים אצילי בני ישראל טעו בהשגתם לדעת חז"ל וגם נדב ואביהו כמו שיורה מיתתם גם אהרן בא העגל על ידו וחור נהרג עליו. לכן רצה יתברך שכל אשר היו באותו מעמד ראשון לא הם ולא אחרים אישי' לא יעלה עמו. וגם איש אל ירא בכל ההר ירמוז לאותם הקדושים שזכר שהיו במעמד הראשון גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא ירמוז להמון בני ישראל שהיו בוערים בעם בלתי בעלי שכל כצאן וכבקר שלא יעמדו מנגד ההר רואים את הכבוד לעיני בני ישראל כראשונה. הנה אם כן לא צוה יתברך על זה להיות יותר קדושה בלוחות האחרונות מהראשונות. אלא מפני הדברים שקרו גזר שיעשה כן וחז"ל אמרו לוחות ראשונות שנתנו בפומבי שלטה בהון עינא בישא לוחות שניות שלא נתנו בפומבי לא שלטה בהון עינא בישא. ולכן צוה יתברך שלא יראה אדם אחר בלוחות האלה. ויש דעת אחר בזה והוא שבראשונה צוה שיעלו נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל והיה העם כלו רואים את הכבוד בראש ההר כדי שיראו כלם בדבר השם עם משה וענן הכבוד יורד לדבר אליו כי היו עד אותו זמן מסופקים במציאות הנבואה וכמו שאמר על אותו מעמד (דברים ה' כ"ה) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. אמנם עכשיו שכבר ידעו ונתפרסם אליהם דבור השם למשה פנים אל פנים לא היה צריך שאיש יעלה עמו לאמת ענין הנבואה עוד. והותרה בזה השאלה הב':

Response: "And the Lord said to Moses, 'Carve for yourself' ... and Moses carved two tablets of stone." The opinion of all authentic scholars is that Moses stood upon the mountain three times, forty days and forty night each time, for a total of four months and two days, with two additional days of descent in the interim. For on the day that Moses initially descended, he destroyed the tablets, and the verse (Exodus 32) then states, "On the following day, Moses said to the nation, 'You have sinned" ... and now I will ascend to the Lord and will stand and pray there forty more days until your sins are forgiven." On his second descent, the verse states, "Moses awoke in the morning," it was four months and four days from the sixth day of Sivan (the date of Moses' first ascent) to Yom Kippur, which was on the tenth day of Tishrei. And the order of the verses here supports this timeline. Additionally, we have the verse from Deuteronomy (5:15) where Moses recounts three times that he stood upon Mt. Sinai, forty days each time, as it states, "As I ascended to the mountain ... and I stayed upon the mountain forty days and forty nights." And the Lord gave me the two tablets of stone, and this is the first stay upon the mountain. Afterwards, the verse states, "I prostrated before the Lord as I did the first time, forty days and forty nights ... for all of your sins," and this is the second stay upon the mountain (and with respect to this, Moses also said, "I prostrated myself before the Lord forty days and forty nights that I prostrated ..." which are the days of the second ascent, which is recounted again so that Moses could share the prayer that he prayed at that time. Afterwards he said, "At that time, the Lord said to me, 'Carve for yourself two tablets of stone similar to the first ones' ... and I stood upon the mountain as I did the first time, for forty days and forty nights. And this was the third stay upon the mountain. "And He answered," and with this answer the forgiveness was completed... And God said to Moses, "Carve for yourself," to inform him that he would not merit the complete vision of the testimony except through the Torah which was given by his hands, for without this Moses would not have achieved this level of spiritual greatness. And the reason for the word "yourself" was to warn Moses that he himself, and no other, should carve the tablets. For the word "yourself" connotes isolation, as it was written [with respect to Abraham], "Go yourself from your land ..." that Abraham should go without his father or relatives (as explained there). Similarly [with respect to the spies sent to Canaan], "Send for yourself men ..." that Moses should send them alone, apart from the rest of the nation. And here, God saw that the tablets encompassed two miraculous qualities. The first was that the workmanship was divine work, done in a miraculous fashion, and the second was the inscription, which was divinely written. When Moses shattered the tablets, the workmanship and form was lost, but the words inscribed were not destroyed or lost. Therefore, God commanded Moses to carve the stone to make new tablets, ready to be inscribed, for it was Moses' obligation since he destroyed the first set of tablets. However, He said the inscription would not be written by Moses, because he did not destroy