Chapter 6:1 ו׳:א׳
1 א

שונה הוא הפרק השישי של מסכת אבות מחמשת הפרקים הקודמים לו. לא נמצא אותו בכתבי היד הטובים והקדומים של המסכת, וראשוני מפרשיה, כגון הרמב"ם, לא עסקו בו כלל.

2 ב

מתברר כי במסכת אבות המקורית, זו שיצאה מתחת ידיו של רבי יהודה הנשיא, היו חמישה פרקים בלבד. והנה, בתקופת הגאונים, בבבל של המאה השמינית או התשיעית, נולד המנהג לקרוא את מסכת אבות בציבור בשבתות שבין פסח לשבועות, כהכנה לקראת חג מתן תורה ומתוך רצון להדגיש את הקשר שבין התורה שבכתב, אשר ניתנה בסיני, ובין התורה שבעל־פה, שמסכת אבות היא מייצגת מובהקת שלה. יש בסיס להשערה, שמנהג זה נולד כתוצאה מפולמוס כנגד הקראים, אשר כפרו בסמכותה של התורה שבעל־פה. כיוון שבין פסח לשבועות חלות תמיד שש שבתות, נוצר הצורך בפרק שישי, בנוסף על החמישה שהיו במסכת מלכתחילה, ועל כן אסף מי שאסף מאמרים שונים של חכמים שונים העוסקים בעיקר במעלתה של התורה ובשבחם של לומדיה, וכך בא לעולם הפרק השישי.

3 ג

פרק שישי זה קרוי במקורות העתיקים בשם "פרק קניין תורה" או "פרק רבי מאיר". את השם הראשון קיבל הפרק משום שהוא עוסק בין השאר בדברים אשר התורה נקנית בהם (משנה ו), ואף רואה את התורה כאחד מקנייניו של האלוהים (משנה י), ואילו השם השני ניתן לו בשל הזכרת ר' מאיר סמוך לפתיחתו. בין כך ובין כך לפנינו תוספת מאוחרת למסכת אבות, גם אם חלק מן האמור בה הוא קדום.

4 ד

ואכן, נקל לראות שמאמריו של פרק זה שונים בהרבה ממאמרי שאר המסכת. חלקם ארוכים ומפורטים עד מאוד, סגנונם רחב ורוּוי בחזרות והם משובצים בפסוקי מקרא רבים. נמצא ביניהם גם סיפור (משנה ט), שאין כדוגמתו בכל המסכת, ונזכרים בו חכמים שלא נזכרו בחמשת פרקיה הקדומים יותר. מרבית נושאיו של פרק זה כופלים לדברים שכבר נאמרו במסכת בעניין האלוהים, עם ישראל, ובעיקר מעלת התורה ולומדיה.

5 ה

פירושנו לפרק השישי שונה יהיה מן הפירוש לחמשת הפרקים המקוריים שבמסכת אבות, ועיקרו ביאור לשונותיו של הפרק ודיונים קצרים בתכניו ובחכמים הנזכרים בו.

6 ו

שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם. זו כותרת הפרק השישי, והיא קובעת כי כל האמור בו – למרות היותו תוספת למסכת אבות – גם הוא יצירתם של חכמים, אשר אמרו את דבריהם בלשון הקרובה ללשון המשנה. הזכרת החכמים מביאה בעקבותיה דברי ברכה לאלוהים אשר בחר בהם ובתורתם.

7 ז

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. על חכם זה ראו לעיל ד, יב.

8 ח

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. כל מי שעוסק בתורה, הוגה בה יומם ולילה, מלמד אותה לאחרים ומקיים את מצוותיה, מבלי לצפות לשכר או לטובת הנאה אחרת – זוכה לדברים רבים אשר יפורטו בהמשך.

9 ט

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַי הוּא לוֹ. זאת ויותר מזאת: העולם כולו ראוי היה שייברא בזכותו של אדם זה בלבד. והולך ר' מאיר ומפרט מה הם אותם "דברים" שזוכה להם העוסק בתורה לשמה, חלקם בתחום שבין אדם למקום וחלקם בתחום שבין אדם לחברו:

10 י

נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת. אדם כזה זוכה להיות הן ידידו של האלוהים (הוא "המקום"), אהובו ואוהבו, והן אוהב הבריות, ומי שמשמח בהתנהגותו אלוהים ואנשים גם יחד.

11 יא

וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת. התורה עוטה על אדם זה תכונות טובות כגון ענווה, יראת שמים ויראת חטא, וגורמת לו ללכת בדרך הישרה והכשרה אשר עיקרה צדק, חסד, יושר ואמת, ואף מרחיקה אותו מן החטא ומרבה את זכויותיו.

12 יב

וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה" (משלי ח, יד). מן הפסוק בספר משלי, הנאמר מפי החכמה, היא התורה, לומד ר' מאיר כי ההוגה בה זוכה לבינה ולגבורה, וכן יש בכוחו לייעץ לאחרים עצות טובות ומועילות.

13 יג

וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין. ועוד זוכה העוסק בתורה לשמה במעמד חברתי מלא־הדר ובתפקידי הנהגה, וכן בידע המשפטי המאפשר לו לחקור את הדין לעומקו, בשבתו כשופט את בני האדם.

14 יד

וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק. ועוד הוא זוכה שמן השמים מגלים לו את סודותיה הנסתרים של התורה, וחכמתו הולכת ומתרבה, עד שהוא נעשה כאותם מעיין ונהר השופעים בלא הפסק ונותנים מטובם לעולם כולו. ואחרונה:

15 טו

וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ. וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים. אדם כזה הוא צנוע, סבלני ואינו ממהר להיעלב, ובזכות תורתו הוא זוכה לגדוּלה מעל לכל הברואים, והריהו כנזר הבריאה וכשיאה.