וַיַּ֥עַל יוֹסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתּ֜וֹ כָּל־עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵית֔וֹ וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃
(ז) ויעל אתו כל עבדי פרעה. כל אנשי מצרים לבד מיוסף עבדי פרעה יקראו
(7) And all of Pharoah's servants went up with him. All the men of Egypt alone from Joseph, read as Pharoah's servants.
(ז) זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים להיות נחשב לחכם בעיני חכמי הדור כאמרו וזקניו יחכם:
(7) זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים, seeing that Yaakov had been considered one of the wise men even in the eyes of the Egyptian intellectual elite. (compare Psalms 105,22 וזקניו יחכם”and to teach his elders wisdom.”)
(ז) ויצא וגו' ויאמרו עבדי פרעה אליו. אבל לפני משה לא רצו להראות שהיו מפחדים ממנו:
(7) ויצא....ויאמרו עבדי פרעה, “after Moses had left the servants of Pharaoh said, etc.” They waited until Moses had left, as they did not want to challenge their King in Moses’ presence, and they did not want to give Moses the satisfaction to know that they were afraid of him.
(ג) וַיִּתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־חֵ֥ן הָעָ֖ם בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם גַּ֣ם ׀ הָאִ֣ישׁ מֹשֶׁ֗ה גָּד֤וֹל מְאֹד֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּעֵינֵ֥י עַבְדֵֽי־פַרְעֹ֖ה וּבְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃ (ס)
(ג) גם האיש משה גדול מאד ולכבודו הרבו להשאיל:
(3) גם האיש משה גדול, in his honour the Egyptians gave the Israelites generously.
(ג) ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים. אע"פ שלקו בשבילם לא הוסיפו בהם שנאה אלא אדרבא אהבום ואמרו שהם הרשעים ועושים להם חמס וראוי הוא שיחונן אותם האלהים אבל אין לפרש ויתן ה' את חן העם על ההשאלה שעתה בשעת ההבטחה לא הי' לו לומר ויתן אלא ואני אתן את חן העם ולמטה בשעת המעשה אומר וה' נתן את חן העם:
(3) ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, “G’d granted the people favour in the eyes of the Egyptians.” In spite of the fact that the Egyptians experienced all these plagues orchestrated by the messenger of this Jewish G’d, they no longer related to the Israelites with hostility; on the contrary, they had belatedly realized that not the Israelites but they themselves had been the sinners all along by using brute force in their relations with them. It was therefore no more than fair that G’d recompensed them by endowing them. We must not translate the words ויתן ה' את חן העם בעיני במצרים, as a reference to the “borrowing” the Israelites were about to do, as, at the time when the Israelites had not yet received these items the expression ויתן would be premature when all they had as yet was a promise by G’d. Here G’d could only have said “I will give the people favour, etc.” In chapter 12,36 G’d is reported (in the past tense) of having given the people favour in the eyes of the Egyptians as the reason why they handed over all these valuables.
(ג) גם האיש משה. המביא עליהם המכות:
(3) גם האיש משה, “moreover, the man Moses,” he enjoyed such an image because he had orchestrated the plagues.
(ג) גדול מאוד בעיני עבדי פרעה. אנשי ריביו:
(3) גדול מאד בעיני עבדי פרעה, “enjoyed great stature in the eyes of Pharaoh’s servants.” This is a reference to the servants who had challenged Pharaoh’s policy.
(כב) ונצלתם את מצרים אף על פי שתקבלו הכל מהם דרך השאלה, ותהיו חייבים להחזיר, הנה תקנו אחר כך את הכל בדין, ברדפם אחריכם להלחם בכם ולשלול את שללכם. כי אמנם כאשר מתו באותה המלחמה, כי ה' נלחם, היה בדין מדה כנגד מדה כל שלל הרודפים לנרדפים, כמנהג בכל מלחמה:
(22) ונצלתם את מצרים. Even though all that they will give you will be on loan and you will be obligated to return these items. The status of these “borrowed” articles underwent a legal change when these same Egyptians turned into pursuers of the departing Israelites with intent to kill them. From that moment on what had previously been on loan now became legitimate booty of war. Not only that, but the previous owners had died in a war fought against them by G’d Himself when the pursuers had become the pursued, something which happens in many wars.
() ויצום אל בני ישראל ואל פרעה כו' להוציא את בנ"י כו' יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם ואולי היו המה השלשה שבטים ראובן ושמעון ולוי שהנהיגו שררה במצרים כמו שאיתא במדרש נשא פ' י"ג לוי שלא היה בשעבוד מצרים לכן לא נטל נחלה בארץ, וכן ראובן לא נטל רק בעבר הירדן ושמעון נתקיים עליו אחלקם ביעקב כמוש"פ רמב"ן ומהם היו בני חורין הרבה ושרים אשר היו משעבדים את ישראל הנמכרים להם מהממשלה של פרעה, לכן צוה השי"ת שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד ולכן סמך לזה יחוס השלשה שבטים ומסיים הוא אהרן ומשה כו' הוציאו את בני ישראל על צבאותם שיהיו כל משפחה ושבט צבא בפני עצמו ולא ישתעבדו ישראל זה לזה. הם המדברים אל פרעה וכנראה שלזה כיוון הירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה ויצום אל בני ישראל מה צוום על פרשת שילוח עבדים [ר"ל שישלחו עבדיהם מישראל ששעבדו תחת ידם כמוש"כ] הה"ד כה אמר כו' אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם כו' מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וכו' הנאמר בירמיה ל"ג יעו"ש ודו"ק.
(ה) ויהפך. נֶהְפַּךְ מִמַּה שֶּׁהָיָה, שֶׁהֲרֵי אָמַר לָהֶם "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות י"ב), וְנֶהְפַּךְ לֵב עֲבָדָיו, שֶׁהֲרֵי לְשֶׁעָבַר הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ" (שמות י'), וְעַכְשָׁיו נֶהֶפְכוּ לִרְדוֹף אַחֲרֵיהֶם בִּשְׁבִיל מָמוֹנָם שֶׁהִשְׁאִילוּם:
(5) ויהפך [AND THE HEART…] WAS TURNED — it was turned (changed) from what it had been, because he had said to them (Exodus 12:31) “Arise, go out from the midst of my people”, and his servants’ hearts were changed because formerly they had said to him, (Exodus 10:7) “How long shall this man be a snare unto us? [let the men go etc.]”. Now, however, they (their hearts) were changed, prompting them to pursue them, because of the property that they had handed over to them (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 14:5:3).
(ה) ויהפך לבב פרעה וגו', לשעבר ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש ועכשיו ויהפך לבב פרעה ועבדיו ויאמרו מה זאת עשינו וגו' אמרו אלו לקינו ולא שלחנו כדי הוא לנו אלא לקינו ושלחנו או אלו לקינו ושלחנו ולא היו נוטלין ממונינו כדי הוא לנו אלא לקינו ושלחנו ונטלו ממונינו. משל למה הדבר דומה לאחד שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש אמר לו בגזירה או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה, אמר לו הריני אוכל התחיל לאכול לא הספיק לגמור עד שאמר הריני לוקה לקה ששים לא הספיק לגמור עד שאמר הריני נותן מאה מנה נמצא אוכל את הדג ולוקה ונותן מאה מנה כך נעשה למצרים לקו ושילחו וניטל ממונם. ד"א ויהפך מגיד הכתוב שכשיצאו ישראל ממצרים בטלה מלכותם של מצרים שנ' ממי נעמת רדה והשכבה את ערלים (יחזקאל לב):
(5) In the past, Pharaoh's servants said to him (Exodus 10:7) "How long will this one be a stumbling block to us?" and now (Ibid. 14:5) "What is this that we did in sending Israel away from serving us?" They said to him: If we were smitten and we had not sent him away, that would have been enough for us. Or if we were smitten and had sent him away and he had not taken our wealth from us, that would have been enough for us. But we have been smitten, and we have sent him away, and he has taken our wealth from us! An analogy: A man sent to his servant: Go and bring me a fish from the marketplace. He goes and buys him a rotten fish, at which the master says to him: Either eat the fish, or receive a hundred lashes, or pay me a hundred maneh. The servant: I'll eat it. He begins eating, but does not finish before saying: I'll take the lashes. He receives sixty lashes, and does not finish before saying: I'll pay the hundred maneh. In the end, he has eaten the fish, received the lashes, and paid the hundred maneh! Thus, with Egypt: They were smitten, and they sent Israel away, and their wealth was taken! Variantly: "And the heart of Pharaoh was reversed": Scripture hereby apprises us that when Israel left Egypt, its kingdom came to an end, as it is written (Ezekiel 32:19) "Whom have you (Egypt) surpassed in beauty? Descend and be laid to rest with the uncircumcised!"
(כא) וְאָמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃