(א) יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'. (ב) ואלו הן יום שלישי בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן. ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. וי"ז בתמוז חמשה דברים אירעו בו. נשתברו הלוחות. ובטל התמיד מבית ראשון. והובקעה ירושלים בחורבן שני. ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה. והעמיד צלם בהיכל.
(1) There are days that all of the Jewish people fast on them because of the tragedies that befell them, in order to arouse their hearts to open the ways of Teshuvah and so that this should be a reminder of our bad deeds and the deeds of our forefathers, whose deeds where similar to our current deeds, which brought upon them and us those tragedies. Through remembering these things we will return to do good as it is written "and they will confess their sins and the sins of their forefathers". (2) And these are they: the third day of Tishrei, that on it Gedaliah the son of Achikam was killed and the remaining "burning coal" of Israel was extinguished . . . and on the tenth of Teves, that on it the wicked Nevuchadnezzar, King Of Bavel, surrounded Yerushalayim . . . and on the seventeenth of Taamuz, five things occurred on it: the Luchos were broken, the daily sacrifice ceased from the first Temple, Yerushalayim was breached in the time of the second Temple, the wicked Apostomus burnt the Torah, and an idol was erected in the Sanctuary.
שו"ת חתם סופר או"ח סימן ר"ח
הנה גילה לנו מה שלא היינו מעלים על דעתינו שהיינו חושבים שהתעניתים הללו אינם על דרך התשובה אלא על דרך האבל והצער ביום שאירע רע כמו השמחה ביום שאירע טובה . . . הודיענו הרמב"ם דלא כן הוא ועל פיו נהגו לומר וידויים וסליחות באותן הימים משום שנקבעו על התשובה. ומכל מקום לא הודיענו נושאי כליו מנא ליה הא. ולכאורה היינו משום אם כן מנא להו לנביאים לחדש דבר שלא מצינו כיוצא בו בתורה . . . אבל לקבוע אבל עולם על צער לא מצינו כיוצא בו. אלא על כרחך על התשובה הוקבעו . . . ותענית מסוגל לכפרה ותשובה ובודאי אבוהון דכולהון יום הכיפורים
של"ה מסכת תענית דרוש לפרשת מטות ד"ה באיכה רבתי
בענין ציווי להתאבל על ירושלים וזכרון לחורבן תמיד כמוזכר בדברי נביאים ובדברי רז"ל בכמה דינים . . . ולכאורה יש להפליא הלא כל הנביאים וחכמי האמת גם חכמי האומות מאריכים בזה לקבל יסורין באהבה ושהצער על העבר הוא פועל הבל. ואם כן למה בא פה הציווי להיפך? . . . בהתבוננו בהעדר הגדול ובחורבן העצום ותרד פלאים מפני חטאינו כי כי עונותינו גרמו כל אלה אז נבוש ונכלם וחטאינו נגדינו תמיד ונפשפש במעשינו
שבירת הלוחות = שכחת התורה
ביטול התמיד = ביטול עמוד העבודה
הובקעה העיר = תחלת חורבן עיר של מלאכת ויראת שמים
שריפת התורה = פגיעה בכבוד התורה
הכנסת צלם להיכל = חילול השם