Essay 4ד׳
1 א
(א) אמר החבר: אלהים הוא תאר לשליט או לשופט תאר זה נאמר בכלל ופרט בכלל כשמדבר על שליט העולם כלו ובפרט כשמדבר על כח מכחות הגלגל או על טבע מן הטבעים או על שופט מבני אדם שם זה בא במספר רבים לרגל השמוש ששמשו בו לרב אמות עובדות אלילים הללו היו עשות להן פסילים בהאמינן כי כל אחד מהם משכן לכחות הגלגל ולכל הדומה לאלה וכל אחד מהם נחשב אצלן אלוה ואת כלל כלם קראו בשם אלהים בהם נשבעו ואתם ראו כמושלים בהם מספר האלים היה אפוא רב כמספר הכחות המנהיגים את הגוף וכמספר הכחות המנהיגים את העולם כי הכח אינו כי אם כנוי לסבה מסבות התנועה וכל תנועה כידוע נובעת מכח מיחד השונה מן הכח הגורם לתנועה אחרת כך אין גלגל החמה וגלגל הלבנה סובבים מאותו הכח כי אם מכחות שונים בני האמות ההן לא כונו אפוא אל הכח הראשון ממנו יוצאים כל הכחות האלה אם מפני שלא הודו במציאותו וטענו כי כלל כל הכוחות האלה הוא המכנה בשם אלוה כשם שהנפש אף היא אינה כי אם כלל כל הכחות המנהיגים את הגוף או מפני שעם הודותם באלוה רחוק היה הדבר בעיניהם כי יש תועלת בעבודתו אך חשבו כי נשא הוא ומרומם מהיות לו ידיעה עלינו כל שכן מהיות לו השגחה בנו אך מה מאד נעלה הוא ממה שהם אומרים עליו כך הגיעו לא לעבודת האחד כי אם לעבודת הרבים להם קראו אלהים בכונם לכלל הכולל את כל הסבות כלן בלא שום הבדל אשר לשם אלהי האלהים הרי הוא רמז לכך שכל הכחות הפועלים זקוקים לאדון אשר יסדרם וינהיגם אמנם אל נגזר מן אילות להורות כי כל הכחות יוצאים מלפני האלוה אם כי הוא עצמו נעלה מלדמותו אליהם יפה אפוא אמרו מי כמוך באלים כיון שהשתמשו במספר רבים של אל ואין שם מדיק יותר וחשוב יותר מן השם הנכתב באותיות יוד הא ואו הא יתברך ויתרומם זה הוא שם פרטי בו רומזים לאלוה לא בתאר המקום כדרך שרומזים לכל מתאר בלתי ידוע ולא בתארים (נוספים על עצמותו) ולא בהכללה כבשם הכללי אלהים כי אם בשם המיחד לו שכן הוא נקרא ה' על דרך היחוד כאלו שאל שואל מי הוא אלהים שיש לעבדו השמש או הירח או השמים או המזלות או אחד הכוכבים או האש או הרוח או המלאכים הרוחניים או זולתם כי הלא לכל אחד מאלה פעלה משלו ושלטון משלו וכל אחד מהם סבה להתהוות דברים ולהאפסם ועל זה באה התשובה ה' כאלו אמרת פלוני וקראת לו בשם פרטי ראובן ושמעון למשל בתנאי שעל ידי השמות ראובן ושמעון תודע אמתת עצמותם: 1. THE Rabbi: ELŌHIM is a term signifying the ruler, or governor of the world, if I allude to the possession of the whole of it, and of a portion, if I refer to the powers either of nature or the spheres, or of a human judge. The word has a plural form, because it was so used by gentile idolators, who believed that every deity was invested with astral and other powers. Each of these was called Elōah; their united forces were therefore, called Elōhim. They swore by them, and behaved as if bound to abide by their judgments. These deities were as numerous as are the forces which sway the human body and the universe. 'Force' is a name for any of the causes of motion. Every motion arises from a force of its own, to the exclusion of other forces. The spheres of the sun and moon are not subject to one force, but to different ones. These people did not take into account the prime power from which all these forces emanated, because they did not acknowledge its existence. They asserted that the sum total of these forces was styled Elōah, just as the sum total of the forces which control the human body was called 'soul.' Or they admitted the existence of God, but maintained that to serve Him was of no use. They considered Him too far removed and exalted to have any knowledge of us, much less to care about us. Far from God are such notions. As a result of their theories they worshipped, not one being, but many, which they styled 'Elōhim.' This is a collective form which comprises all causes equally. A more exact and more lofty name is to be found in the form known as the Tetragrammaton. This is a proper noun, which can only be indicated by attributes, but has no location, and was formerly unknown. If He was commonly styled 'Elōhim,' the Tetragrammaton was used as special name. This is as if one asked: Which God is to be worshipped, the sun, the moon, the heaven, the signs of the zodiac, any star, fire, a spirit, or celestial angels, etc.; each of these, taken singly, has an activity and force, and causes growth and decay? The answer to this question is: 'The Lord,' just as if one would say: A. B., or a proper name, as Ruben or Simeon, supposing that these names indicate their personalities.
2 ב
(ב) אמר הכוזרי: ואיך אקרא בשם מיחד את שאין לרמז עליו וכל ראיתי עליו מפעלותיו היא: 2. Al Khazari: How can I individualise a being, if I am not able to point to it, and can only prove its existence by its actions?
3 ג
(ג) אמר החבר: יש ויש עליו רמז בעדות הנבואה ובראית הלב כי הבאת הראיות מתעה וממנה נולדו המינות והשיטות הנפסדות כי בעלי השניות מה הביאם אל האמונה בשתי סבות קדמוניות אם לא הבאת הראיות וכן הדהריה מה הביאם אל אמונתם בקדמות הגלגל ובהיותו סבת עצמו וסבת זולתו אם לא הבאת הראיות אף עובדי האש ועובדי השמש לא הגיעו לעבודתם זו כי אם על ידי הבאת הראיות אולם דרכי הבאת הראיות שונות זו מזו מהן שבאו בדיוק רב ומהן שקצרו בזה והמדויקת ביותר היא דרך הפילוסופים ואתם הביאה דרך זו לידי אמונה באלוה אשר אינו לא מרע ולא מיטיב לנו ולא יודע דבר על תפלותינו ועל קרבנותינו על עבודתנו או על מרינו וכן לידי אמונה שהעולם קדמון כקדמות האלוה ולכן אין אצל הפילוסופים שם פרטי לאלוה שם בו ירמזו לו לבדו רק איש ששמע את דבר האלוה ומצותו ואזהרתו והודעתו כי הוא גומל טוב לעובדיו ועונש על המרי יקראהו בשם פרטי ככנוי מיחד למי שדבר אליו וברר לו כי הוא שברא את העולם אחר ההעדר הראשון בין האנשים מסוג זה היה אדם שלא היה מכיר את האלוה לולא דבר האלוה עמו ויעד לו גמול וענש ובחר לו את חוה שיצרה מאחת מצלעותיו כך נתברר לו לאדם כי האלוה הוא בורא העולם ואליו פנה אדם בדבור ואותו תאר בתארים ולו קרא בשם יהוה לולא כל זה היה אדם מתארו רק בשם אלהים כי לא היה מתברר לו אם אלוה אחד או רבים אם יש לו ידיעה בפרטים אם לא אחרי אדם באו קין והבל אשר ידעו את האלוה בראשונה מתוך מה שמסר להם אביהם ואחרי כן גם מתוך התגלות בה נגלה גם להם אחריהם בא נח ואחריו אברהם ויצחק ויעקב ועוד עד משה והנביאים שאחריו וכל אלה קראוהו ה' כי כלם זכו להתגלות אשר לבני העם שהאמינו בקבלה שקבלו מאלה הם קראוהו ה' על היות מצותו והנהגתו נתונות לבני אדם ועל היות אנשי הסגלה שבתוכם דבקים לבו כל כך עד שראוהו באמצעות דבר שקראו לו כבוד ושכינה ומלכות ואש וענן וצלם ותמונה ומראה הקשת וכדומה כל אלה היו להם לראיה כי ממנו ית' בא הדבור ליחידים ההם ולזה קראו כבוד ה' ופעמים ה' ויש שהיו קוראים את הארון בשם ה' כבמאמר קומה ה' שאמרו בנסע הארון ובמאמר שובה ה' שאמרו בנוחו ובמאמר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר שגם בו הכונה לארון ה' ויש שהיו קוראים ליחס שבין בני ישראל ובין האלוה ולקשר אשר ביניהם ה' שעל דרך זו נאמר הלוא משנאיך ה' אשנא ואיבי ה' והכונה לאויבי עם ה' או ברית ה' או תורת ה' כי אין כל יחס שיכות בינו לבין אמה אחרת כי אין אורו שופע כי אם על אנשי עם הסגלה רק הם מקבלים עליו כשם שהוא מקבל עליהם ועל זה נקרא הוא אלהי ישראל והם נקראים עם ה' ועם אלהי אברהם (וכן קדוש ישראל) השם קדוש הוא כנוי הרומז על היות האלוה נשא ומרומם מהדבק בו תאר מתארי הנבראים ואם אמנם נקרא האלוה בתארים אין זה כי אם על דרך ההשאלה ולכן שמע ישעיה את המלאכים קוראים בלא הרף קדוש קדוש קדוש זאת אומרת האלוה נעלה ומרומם ומקדש ומטהר משידבק בו שמץ מטמאות האמה אשר שכן כבודו בקרבה ולכן ראהו ישעיה על כסא רם ונשא בשם קדוש קוראים אפוא את הרוחני אשר לא ילבש גשמיות ואשר לא יחול בו דבר מן הדברים החלים בבעלי הגשמיות ומאמר קדוש ישראל אינו אלא כנוי המורה על שהענין האלוהי דבק ביעקב הוא ישראל ואחריו בהמון זרעו דבקות הדרכה והנהגה לא דבקות תלות ומגע אולם לא כל הרוצה לאמר אלהי קדשי מתר לו לומר כן אם לא דרך השאלה ומתוך אמונה במסרת אך על דרך האמת לא יאמר זאת כי אם נביא או חסיד אשר דבק בו הענין האלוהי ועל כן אמרו לנביא חל נא את פני ה' אלהיך ורק אמה זו היה רצון האלוה כי יהיה יחסה אל האמות כיחס המלאכים אל בני אדם כמה שנאמר קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם ואף אם נודה כי גם עמים אחרים הלכו אחריו ועבדו אותו על פי השמועה או בקבלה איפה ראינו כי קבל הוא אותם ודבק בהם והיה מרצה מעבודתם ורוגז על מרים אנו רואים אותם נעזבים בידי הטבע והמקרה ורק על פיהם יגיעו אם להצלחה או לכשלון לא בדרך השגחה אלהית הברורה לכל וכך יחדנו רק אנחנו באותו מאמר ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר כך נגלה רק בתוכנו השם המיחד כי זולתנו אין עם יודע את האלוה באמתת הידיעה האפשרית בו שם זה הוא שם פרטי אשר לא יקבל ה"א הידיעה לא כשם אלהים שאנו מוסיפים עליו סימן הידיעה ואומרים האלהים שם זה הוא מכלל המעלות אשר יחדנו בהן וסוד השם הזה נעלם אולם מעלת האותיות המיחדות לו היא היותן מן האותיות המדברות א'ה'ו'י' שהן הסבה להשמע כל האותיות בדבור כי אין לבטא כל אות מן האותיות אם אין עמה כח הבטוי המיחד לאלה רצוני לומר הפתח לאלף ולהא והקמיצה לואו והשבר ליוד אותיות אלה הן אפוא כנשמות ושאר האותיות כגופות ושם יה דומה הוא לשם זה אשר לשם אהיה יתכן כי הוא בא משם ה' ויתכן כי הוא נגזר מן היה והמכון בו הוא למנע את המחשבה מלחשב על מהות העצם שידיעתה מן הנמנעות ומפני זה כששאל משה את האלוה לשמו באמרו ואמרו לי מה שמו השיבו מה צרך יש להם לדרש במה שאי אפשר להם להשיגו בדומה למה שאמר המלאך למה זה תשאל לשמי והוא פלאי אמר להם רק אהיה ופרושו אשר אהיה זאת אומרת אני הוא הנמצא ואני הוא שאמצא לכם בכל עת אשר תדרשוני אשר על כן אל יבקשו ראיה חזקה מזו שאני נמצא עמהם ולפי זה גם יקראוני בשם ולכן אמר להם אהיה שלחני אליכם וכבר לפני זה נתן האלוה למשה מופת אמת דומה לזה באמרו כי אהיה עמך וזה לך האות האות כי אני שולחך הוא כי אהיה עמך בכל מקום וסמך לזה מאמר הדומה לזה אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זאת אומרת אלהי אבותיכם המפרסמים בזה שהענין האלוהי היה נמצא אתם תמיד אשר לשם אדני הכתוב באותיות אלף דלת נון יוד נראה הדבר כאלו פונים בו אל עצם מסים אם כי על צד האמת נעלה הוא האלוה משיוכלו לפנות אליו כי הפניה תתכן רק בכוון מיחד אפשר אפוא לפנות בשם זה רק אל דברים הנפעלים מאת האלוה ומשמשים לפניו בלא אמצעי כך למשל רומזים אל השכל כשאומרים כי הוא בלב או במח ולפי זה מדברים על השכל הזה או על השכל ההוא אם כי על צד האמת אין לרמז כי אם אל דבר המגבל במקום ואם כי כל האברים משמשים לפני השכל אין שמושם בא כי אם באמצעות הלב והמח שהם כליו הראשוניים ולכן ירמז אל שני אלה כשאומרים השכל בהם הוא וכן ירמז בדברנו על האלוה אל השמים בהיותם כלי המשמש לרצון האלוה ית' לבדו בלי סבות אחרות מתוכות ביניהם אך אין רומזים בדבור על האלוה אל אחד ממרכבי היסודות שהם כלים המשמשים באמצעות סבות אחרות המשתלשלות אל האלוה ית' אשר הוא סבת הסבות ולכן נאמר הישבי בשמים כי האלהים בשמים ויש שיאמר שמים דרך העברה יראת שמים וירא שמים בסתר ומן השמים ירחמו בדומה לזה היו פונים אל עמוד האש ועמוד הענן ומשתחוים נכחם ואומרים כי שם האלהים הואיל ואותם העמודים מנהגים היו בלא סבה מתוכת בינם ובין רצון האלוה שלא כשאר העננים והאשים הנולדים דרך מקרה באויר מתוך סבות שונות וכן רמזו אל אש אוכלת בראש ההר אשר ראוה אנשי העם ואל הצורה הרוחנית אשר ראוה אנשי הסגלה ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ולזו קראו אלהי ישראל וכן רמזו אל ארון הברית ואמרו עליו אדון כל הארץ בגלל הראות הנפלאות בהמצא הארון אתם והעדרם בהיותו רחוק מהם כשם שאנו אומרים על העין כי היא רואה אם כי הדבר בו אנו רואים אינו העין כי אם הנפש בדרך זו רומזים גם אל הנביאים ואל החכמים החסידים על היותם ככלים הראשוניים לרצון האלוה המנהגים ברצונו לבד ואינם עוברים על דבר ממצותיו והמופתים נעשים על ידם ומעין הרמז הזה הוא מה שאמרו חכמינו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים אדם בדרגה זו ראוי להקרא בשם איש אלהים תאר המרכב מאנושיות ואלוהיות כאלו אמרת האיש האלוהי והנה בדבור בו פונים אל העצם האלוהי אומרים אדני באלף דלת נון יוד כאלו אתה אומר אדוני וכן רומזים דרך העברה על האלוה כעל מגבל במקום במאמרים מעין ישב הכרבים וישב ציון ושכן ירושלים ורבוי התארים אם כי העצם האלוהי אחד הוא נובע מרבוי מקבלי פעלת האלוה כשם שקרני השמש שונות הן אם כי השמש אחת היא אמנם משל זה אינו דומה בכל לנמשל והיה דומה לו רק אלו היתה השמש בלתי משגת בחושים ורק קרניה היו נראות ואי אפשר היה להשיג את סבתן כי אם על דרך המופת ההגיוני ואל כגון זה תפל הרמיזה בשם אדני באלף דלת נון יוד אל הענין האלוהי הנוכח פונה הנביא בקריאה אדוני ואדני האדנים נרדף לשם זה ואי אפשר לבלי הרחיב בזה את הדבור במקצת כי הענין מפרך מאד איך יתכן לרמז אל מקומו של מי שאין לו מקום ועם זאת יאמן כי הנרמז הוא הסבה הראשונה לתשובה על זה נקדים הקדמה ונאמר החושים משיגים בכל מוחש רק את מקריו לא את מהותו מן המלך למשל אין הם משיגים כי אם את מראהו תבניתו ומדת גופו אולם כל אלה אינם מהות המלך אשר אתה מאמין כי עליך לכבדו ועוד פעמים אתה רואה אותו במלחמה בלבוש אחד ואחרי כן תראהו בעיר בלבוש אחר ותראהו בהיכלו בלבוש שלישי הרי שמה שאתה אמר עליו כי מלך הוא לפי משפט השכל אתה אומר זאת לא לפי משפט החושים ויתכן כי ראית אותו בהיותו נער ואחרי כן בהיותו בחור ואחר זה תשחרת ולבסוף זקן או כי ראית אותו בראשונה בריא ואחרי כן חולה ובמשך הזמן נשתנו מראהו ומנהגו מזגו ומדותיו ובכל זאת אתה מחליט כי הוא הוא אכן אל החלטתך זו לא באת כי אם מתוך ששמעת אותו מדבר אליך מצוך ומזהירך אולם פעלותיו אלה אינן כי אם מצד שכלו מצד הנפש המדברת אשר לו וכבר הוכח לו כי חלק זה בו הוא עצם שאינו תופס מקום ואם כן אין אפשרות לרמז אליו אך אתה רמזת אליו והחלטת כי הוא המלך ורק לאחר שמת אם כי ראית בו מה שהיית רואה בו קדם לכן החלטת כי הוא אינו המלך כי אם גוף שכל הרוצה בא ומניעו גוף המתפעל מכל ההפעליות והמקרים ואף מרצון אחרים ואינו כי אם כעננים שנזדמנו יחד בחלל האויר אשר רוח אחת תשאם ורוח אחרת תביאם אחת תקבצם ואחרת תפזרם והלא לפני זה לא נתפעל גוף זה כי אם מרצון נפשו נפש המלך והיה כעמוד הענן האלוהי שאין כל הרוחות שבעולם מזיזות אותו משל אחר הוא משל השמש אנו רואים אותה כעגול שטוח בגדל המגן ובתבניתו ולפי תארה מאירה חמה נחה אולם השכל מחליט כי היא כדור הגדול מכדור הארץ כקס"ו פעמים וכי איננה חמה ואף לא נחה כי אם מתנועעת שתי תנועות בכוונים מנגדים אחת מזרחית ואחת מערבית בתנאים אשר יארך הדבור בתאורם הרי שלא נתן לחושים כח להכרת מהות הדברים יש להם רק הכח להכרת המקרים החלים בדברים וממקרים אלו יביא השכל ראיות על מהות הדברים ועל סבתם אך לעמד על מהות הדברים ועל ענינם יוכל רק השכל הבריא אמנם כל מי שיש לו שכל בפעל כמלאכים ישיג את הענינים ואת המהיות בעצמותם בלא זקה למקרים מתוכים אבל שכלנו אנו שבתחלה אינוכי אם בכח בהיותו נתון בתוך חמר אינו יכול להכיר את הדברים כי אם בחסד מיחד שעשה בנו האלוה ית' בחכמתו בשימו בחושים סגלות וכחות לתפס את מקרי המוחשים המופיעים תמיד באותה הדמות לכל המין האנושי כי אין הבדל בין ראיתי לראיתך שהשטח ההוא המעגל המאיר המחמם הוא השמש ואם כי השכל דוחה תארים אלו אין בכך הפסד לידיעתנו הנכונה להפך עדות זו תועיל לנו בבואנו לדון על הדברים שאנו רוצים להכיר כך אדם משכיל ופקוח עינים המחפש את הגמל שאבד לו ימצא תועלת במה שאומר לו חלש הראות הפוזל אני רואה שתי כרכיות במקום פלוני כי מדברים אלה מבין הפקח כי הלז ראה אמנם את הגמל אך חלשת ראיתו צירה לו גמל זה ככרכיה ופזילתו צירה לו את האחד כשנים נמצא הפקח מוצא תועלת בעדותו של חלוש הראיה ודן לכף זכות את המעיד ומיחס את רע תאורו של זה לרע ראיתו ביחס כזה אל השכל נמצאים החושים ואף הכח המדמה וכשם שקבע הבורא ית' בדקות רבה את היחס הזה בין החוש החיצוני ובין המוחש הגשמי כך קבע בדקות רבה יחס בין החוש הפנימי ובין הענין הבלתי גשמי שכן נתן לבחירי ברואיו עין פנימית הרואה את כל הדברים כמו שהם בהויתם הבלתי משתנית ואלו השכל מביא מן הדברים הבודדים ראיות על מהותם ועקרם מי שנחן מבריאתו בעין כזאת הוא הפקח באמת והוא רואה את שאר האנשים כעורים שעליו להנחותם ולהדריכם ויתכן כי העין ההיא היא הכח המדמה כל זמן שכח זה משמש את הכח השכלי עין זו היא הרואה צורות עצומות ונוראות המורות על אמתות שאין בהן ספק והגדולה שבראיות על אמתותן היא הסכמת כל הקהל ההוא רצוני לומר קהל כל הנביאים על אותן צורות כי איש איש מהם מעיד לחברו על דברים שראו כדרך שאנו עושים זאת בנוגע לדברים מוחשים שהרי כלנו מעידים על מתיקות הדבש ועל מרירות הלענה עד כי בראותנו אדם חולק עלינו אנו אומרים עליו כי הוא יוצא מגדר הענין הטבעי הנביאים הסתכלו אפוא בעולם האלוהי בלא ספק בעין הפנימית וראו צורות המתאימות לטבעם הם ולמה שרגילים היו לראות ועל כן בבואם לתאר מה שראו השתמשו בתארים גשמיים תארים אלה נכונים הם ביחס אל מה שהסברה והדמיון והחושים מבקשים להכיר ואינם נכוניםביחס למהות שאותה מבקש השכל להכיר כמשל שהמשלנו בדבר המלך כי מי שאמר על המלך הוא הארך הלבן לובש המשי אשר הנזר על ראשו וכדומה לא יאמר שקר ואף מי שאמר לא כן כי אם הוא המשכיל המבחין המצוה ואוסר במדינה פלונית בזמן פלוני על אמה פלונית לא יאמר שקר כך גם הנביא בראותו בעין הפנימית את השלמה בצורות בדמות מלך או שופט יושב על כסא דין מצוה ואוסר מקים שרים ומסירם יודע הוא כי צורה כזאת מתאימה למלך שהכל נשמעים לו וכשהוא רואה דמות נושא כלי מלחמה או כלי כתיבה או דמות אדם העומד לעשות מלאכה יודע הוא כי צורה זו מתאימה לעובד המלך הסר אל משמעתו ואל יקשה בעיניך מה שאנו מדמים בדבורנו את הבורא לאדם אמנם לפי משפט השכל יש לדמותו ראשית כל לאור כי האור הוא החשוב והעדין בדברים המוחשים והמקיף יותר מכלם את כל חלקי העולם ומשמשם יותר אולם בחשבנו על תארים שאי אפשר לא ליחסם לאלוה אם על דרך ההעברה או על דרך האמת והם חי יודע יכול רוצה מנהיג מסדר נותן לכל דבר חקו שופט צדק לא ימצא בכל תחום הכרתנו דמיון יותר קרוב אליו מן הנפש המדברת כי היא האדם השלם וזה מצד היותו אדם לא מצד היותו גוף (בדבר זה הלא שתף הוא אף לצמחים) ולא מצד היותו בעל חיים (כי בדבר זה הלא שתף הוא לבהמות) הפלוסופים כידוע היו מדמים את העולם לאדם גדול ואת האדם לעולם קטן ואם כן הוא הדבר והאלוה הלא רוח העולם ונפשו ושכלו וחייו שעל כן הוא נקרא חי עולמים מצדק הוא הדמוי גם מצד השכל אך ביחוד מצד הנבואה ראית הנבואה ברורה משל ההקש ההגיוני היא אשר השיגה את העליונים עין בעין וראתה את צבא השמים את הרוחניים הקרובים אל האלוה ואת האחרים בצורת אדם הם אשר נרמז אליהם במאמר האלוה ית' נעשה אדם בצלמנו כדמותנו זאת אומרת אני הוא שהדרגתי את היצירה והעליתיה לפי סדר חכמה מן היסודות אל המחצבים ומאלה אל הצמחים ומאלה אל בעלי החיים אשר במים ואשר באויר ומאלה אל בעלי החיים אשר בארץ בעלי החושים הדקים וההכרות הנפלאות ועתה אין אחר המדרגה ההיא כי אם מדרגה המתקרבת אל הסוג האלוהי המלאכי כך ברא האלוה את האדם בצורת מלאכיו ומשרתיו הקרובים אליו לפי מדרגתם לא קרבת מקום כי נעלה הוא מכל מקום אחרי שני הדמויים האלה אי אפשר שתהיה צורת האלוה אצל הדמיון כי אם בדמות החשוב בבני אדם האיש אשר מאתו יוצא הסדר והמשטר לשאר בני אדם לפי מדרגותם כשם שיוצא מאת האלוה ית' סדר העולם ומשטרו והנה הנביא רואה את האלוה מקים שרים ומעבירם ודן את המלכים עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתב ויש אשר יראהו כועס ואומר לסלק שכינתו מתוך בני אדם ישב על כסא רם ונשא שרפים עמדים ממעל לו עצם העזיבה נראית לנביא כנסיעת המרכבה כאשר ראה זאת יחזקאל והכל בדמיון ומחוץ למקום המיחד לנבואה שגבולותיו הם מים סוף עד ים פלשתים ונכללו בהם גם מקומות כמדבר סיני ופארן ושעיר ומצרים כי למקום המיחד יש מעלה זו מדי הזדמן לשם אדם הראוי לנבואה לפי כל התנאים שהזכרו בתורה תתגלינה אליו הצורות ההן ותראינה לו עין בעין במראה ולא בחידות כמו שראה משה את המשכן לפני הבנותו ואת סדר העבודה ואת ארץ כנען לחלקיה ואת מראה ויעבר יי על פניו וכמו שראה אליהו את המראה שלו אף הוא במקום ההוא והנה הדברים האלה אשר לא ישגו בדרך ההקש ההגיוני כפרו בהם הפילוסופים היונים כי הקש זה מכחיש כל מה שלא נגלה לו כמסקנה מפעלתו הנביאים לעמת זאת אשרו את הדברים כי לא יכלו להכחיש מה שראו בעין הרוחנית שנחנו בה והנביאים הלא היו חבורות שלמות ופעלו בדורות שונים ולא יתכן כי עשו קנונית הסכמה ביניהם ולכן גם הודו להם החכמים בני דורם אשר ראום בשעת נבואתם ואלו ראו הפילוסופים היונים את הנביאים בשעת נבואתם ואת המופתים אשר עשו היו מודים בהם והיו מחפשים דרכים הקשיות לבאר בהן כיצד יגיע אדם למדרגה זו אחדים מן הפילוסופים אמנם עשו כזאת ביחוד המתפלספים מבין אנשי הדתות האחרות (מלבד מראות אלו רואה הנביא גם מלאכים גם כבוד) השם מלאכות ה' הוא כנוי לשליחות הנביא מאת האלוה והשם מלאך כנוי אם ליציר הנברא לשעתו מן הדקים שבגופי היסודות או לאחד המלאכים הנצחיים שהם אולי אותם הרוחניים שהפילוסופים מדברים עליהם דעה שאין אנו חיבים לא לדחותה ולא לקבלה אשר למלאכים שראום ישעיה ויחזקאל ודניאל אין להכריע אם מן הנבראים הם או מן הצורות הרוחניות הקימות וכבוד ה' הוא לפי דעה אחת גוף דק העושה רצון האלוה גוף הלובש כל צורה אשר ירצה האלוה להראותה לנביא אמנם לפי דעה שניה כבוד ה' הוא כלל המלאכים והכלים הרוחניים כסא ומרכבה ורקיע ואופנים וגלגלים וזולתם מבין העצמים הקימים ועמדים כל אלה יקראו כבוד כשם שמשמשי המלך יקראו כבודה ויתכן כי זאת היתה בקשת משה באמרו הראני נא את כבדך והאלוה הסכים לו בתנאי כי יזהר מראות את הפנים דבר שאינו לפי כחו של בשר ודם כמה שנאמר וראית את אחרי והנה יש בכבוד ההוא מה שהראיה הנבואית לבדה יכולה לעמד בו וכן יש בו דברים שאפלו ראיתנו אנו תוכל לעמד בהם כגון הענן ואש אכלת דברים שנתן לנו לראותם אך אחרי אלה נעשים הדברים דקים ביותר עד למדרגה בה גם הנביא לא ישיגם ואם יתאמץ להשיגם תפגם מזיגתו הלא כן הדבר גם בנוגע לכח הראיה הפשוטה כי מי שראיתו חלשה לא יראה כי אם באור המועט מעין זה שבין הערבים כאשר יראה העטלף ומי שעיניו תרוטות וראיתו מועטת עוד יותר אינו רואה כי אם מעין צל רק מי שראיתו חזקה יראה את אור השמש אולם עצם השמש בטהרתה לא תוכל עין להתבונן בה ואם תתאמץ תתעור אלה הם אפוא כבוד ה' או מלכות ה' וכן שכינת ה' לפי ההוראה השכיחה של השמות האלה בתורה אך פעמים השאלו לחקי הטבע ובדרך זו נאמר מלא כל הארץ כבודו ומלכותו בכל משלה אולם על צד האמת אין הכבוד והמלכות נגלים כי אם לחשובים ולבחירים ולנביאים ועל ידם יתאמת הדבר בעתיד גם לכופרים כי לאלוה המלוכה והשלטון בארץ וכי הוא יודע פרטי מעללי כל היצורים ואז יאמר באמת מלך ה' ונראה כבוד ה' וימלך ה' לעולם אלהיך ציון אמר לציון מלך אלהיך מורא האלוה בנפשות כמה שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו': 3. The Rabbi: It can be designated by prophetic or visionary means. Demonstration can lead astray. Demonstration was the mother of heresy and destructive ideas. What was it, if not the wish to demonstrate, that led the dualists to assume two eternal causes? And what led materialists to teach that the sphere was not only eternal, but its own primary cause, as well as that of other matter? The worshippers of fire and sun are but the result of the desire to demonstrate. There are differences in the ways of demonstration, of which some are more extended than others. Those who go to the utmost length are the philosophers, and the ways of their arguments led them to teach of a Supreme Being which neither benefits nor injures, and knows nothing of our prayers, offerings, obedience, or disobedience, and that the world is as eternal as He himself. None of them applies a distinct proper name to God, except he who hears His address, command, or prohibition, approval for obedience, and reproof for disobedience. He bestows on Him some name as a designation for Him who spoke to him, and he is convinced that He is the Creator of the world from nought. The first man would never have known Him if He had not addressed, rewarded and punished him, and had not created Eve from one of his ribs. This gave him the conviction that this was the Creator of the world, whom he designated by words and attributes, and styled 'Lord.' Without this he would have been satisfied with the name Elōhim, neither perceiving what He was, nor whether He was a unity or many, whether He was cognizant of individuals or not. Cain and Abel were made acquainted with the nature of His being by the communications of their father as well as by prophetic intuition. Then Noah, Abraham, Isaac and Jacob, Moses and the prophets called Him intuitively 'Lord,' as also did the people, having been taught by tradition that His influence and guidance were with men. His influence also being with the pious, they comprehended Him by means of intermediaries called: glory, Shekhinah, dominion, fire, cloud, likeness, form, 'the appearance of the bow,' etc. (Ezek. i. 28). For they proved to them that He had spoken to them, and they styled it: Glory of God. Occasionally they addressed the holy ark by the name of God, as it is written: 'Rise up, O Lord,', (Numbers 10:35 Numbers 10:36), when they made a start, and 'Return, O Lord' when they halted, or 'God is gone up with a shout, the Lord with the sound of the trumpet' (Psalms 47:6), With all this only the ark of the Lord is meant. Sometimes the name 'Lord' was applied to the connecting link between God and Israel, as it is written: 'Do not I hate them, O Lord, that hate thee?' (Psalms 139:21). By 'haters of the Lord' are meant those who hate the name, or covenant, or the law of God. For there exists no connexion between God and any other nation, as He pours out His light only on the select people. They are accepted by Him, and He by them. He is called 'the God of Israel,' whilst they are 'the people of the Lord,' and 'the people of the God of Abraham.' Even supposing some nations had followed Him and worshipped Him, their conversion being the result of hearsay and tradition, yet where do we find His acceptance of them and His connexion with them, His pleasure in their obedience, His anger for their disobedience? We see them left to nature and chance by which their prosperity or misfortune are determined, but not by an influence which proves to be of divine origin alone. Thus also we alone are meant in the words: 'So the Lord alone did lead him, and there was no strange god with him (Deuteronomy 32:12). The Tetragrammaton is a name exclusively employable by us, as no other people knows its true meaning. It is a proper name which takes no article, as is the case with Elohim in the form hāelōhim. It belongs, therefore, to the prerogatives by which we are distinguished. Although its meaning is hidden, the letters of which it is composed speak. For it is the letters alef, hē, wāv and yōd which cause all consonants to be sounded, as no letter can be pronounced as long as it is not supported by one of these four, viz. a by alef, and hē, u by wāv, and i by yōd. They form, so to speak, the spirit in the bodies of the consonants. The name Oh is like the Tetragrammaton (Exodus 3:14). As to EH’YEH, it can be derived from the latter name, or from the root hāyāh, and its tendency is to prevent the human mind from pondering over an incomprehensible but real entity. When Moses asked: 'And they shall say to me, What is His name?' the answer was: Why should they ask concerning things they are unable to grasp? In a like manner the angel answered: 'Why askest thou thus after my name, seeing it is secret?' (Judges 13:18). Say to them eh’yēh, which means: 'I am that I am,' the existing one, existing for you whenever you seek me. Let them search for no stronger proof than My presence among them, and name Me accordingly. Moses therefore answered: 'Eh’yēh has sent me to you.' God had previously given a similar proof to Moses in the words: 'Certainly I will be with thee, and this shall be a token unto thee,' etc. (Exodus 3:12), viz. that I have sent thee, and am with thee everywhere. This is followed by a similar phrase, viz. 'The God of your fathers, the God of Abraham, the God of Isaac and the God of Jacob,' persons known to have been favoured by the Divine Influence perpetually. As regards the terms: Elōhē hāelōhim, it is a designation for the fact that all creative forces are depending upon God, who arranges and guides them. 'Lord of lords' has the same meaning. EL is derived from ayālūth, being the source of the forces [of nature], but exalted above them. The expression: 'Who is like unto thee among the ēlim,' is, therefore, permissible, placing ēl into the plural form. HOLY expresses the notion that He is high above any attribute of created beings, although many of these are applied to him metaphorically. For this reason Isaiah heard an endless: 'Holy, holy, holy,' which meant that God is too high, too exalted, too holy, and too pure for any impurity of the people in whose midst His light dwells to touch Him. For the same reason Isaiah saw him 'sitting upon a throne, high and lifted up.' Holy is, further, a description of the spiritual, which never assumes a corporeal form, and which nothing concrete can possibly resemble. God is called: the Holy One of Israel, which is another expression for the Divine Influence connected with Israel himself and the whole of his posterity, to rule and guide them, but not to be merely in external contact with them. Not everyone who wishes is permitted to say, 'My God and Holy One!' except in a metaphorical and traditional way. In reality only a prophet or a pious person with whom the Divine Influence is connected may say so. For this reason they said to the prophet: 'Pray to the Lord, thy God' (I Kings 13:6). The relation of this nation to others was to have been like that of a king to ordinary people, as it is written: 'Holy shall ye be, for holy am I the Lord, your God' (Leviticus 19:2). ADONAI, spelt alef, dalēth, nūn, yōd points to something which stands at such an immeasurable altitude that a real designation is impossible. Indication is possible in one direction only. We can point to things created by Him, and which form His immediate tools. Thus we allude to the intellect, and say that its seat is in the heart or brain. We also say 'this' or 'that intellect.' In reality we can only point to a thing enclosed by a space. Although all organs obey the intellect, they do so through the medium of the heart or brain, which are its primary tools, which arc considered as the abode of the intellect. In a like manner we point to heaven, because it is employed to carry out the divine will directly, and without the assistance of intermediary factors. On the other hand we cannot point to compound objects, because they can only operate with the assistance of intermediary causes, and are connected with God in a chain-like manner. For He is the cause of causes. He is also called 'He who dwelleth in heaven' (Psalms 123:1), and 'For God is in heaven,' (Ecclesiastes 5:1). One often says, 'Fear of heaven,' and 'fearing heaven in secret,' 'mercy shall come for them from heaven.' In a similar way we speak of the 'pillar of fire,' or the 'pillar of cloud,' worship them, and say that God is therein, because this pillar carried out His will exclusively, unlike other clouds and fires which arise in the air from different causes. Thus we also speak of the 'devouring fire on the top of the mount' (Exodus 24:17), which the common people saw, as well as of the spiritual form which was visible only to the higher classes: 'under His feet as it were a paved work of a sapphire stone' (Exodus 24:10). He is further styled: Living God. The holy ark is alluded to as 'The Lord of the whole earth,' because miracles happened as long as it existed, and disappeared with it. We say that it is the eye which sees, whilst in reality it is the soul that sees. Prophets and pious Sages are spoken of in similar terms, because they, too, are original instruments of the divine will which employs them without meeting with unwillingness, and performs miracles through them. In illustration of this the Rabbis said: 'The words: Thou shalt fear the Lord thy God,' include the learned disciples. He who occupies such a degree has a right to be styled 'a man of God,' a description comprising human and divine qualities, and as if one would say: godly man. Now in speaking of a divine being we use the appellation, Adōnāi--alef, dalēth, nūn, yōd--as if we wished to say: 'O Lord.' Metaphorically speaking, we point to a thing encompassed by a place as: 'He who dwells between the cherubim,' or 'He who dwells in Zion,' or, 'He who abides in Jerusalem.' The attributes of this kind are many, although His essence is only one. The variety arises from the variety of places where God's essence dwells, just as the rays of the sun are many whilst the sun is everywhere the same. This simile is not quite complete. Were only the rays of the sun visible, but not the sun itself, their origin would have to be demonstrated. I must enlarge on this subject a little more, because there are debatable points about it, viz. firstly, how it is possible to speak of space in connexion with a being that has no place; secondly, how can one believe that a subject to which one can point could be the Prime Cause? In reply to these objections we say in the first instance, that the senses can only perceive the attributes of things, not the substrata themselves. In a prince e.g., thou perceivest his external and visible form and proportions. It is not these to which thou must render homage. Thou seest him in war in one habit, in his city in another, in his house in a third. Following thy judgment rather than thy perception, thou sayest that he is the king. He may appear first as a boy, then as a youth, then in his prime, and finally as an old man; or as a healthy or sick man, his appearance, manner, disposition and qualities being changed. Still thou considerest him to be the same and the king, because he has spoken to thee and given thee his commands. The royal side of him is but the intellectual and rational one, but this is essence, not limited to space and not to be pointed to, although thou dost so and sayest that he is the king. But if he is dead, and thou seest the same old form, thou wilt conclude that this is not the king, but a body which can be moved by whoso wishes, which depends upon chance and other peoples’ humour, like a cloud in the air which one wind brings hither and another drives away, one wind gathers, another disperses. Previously he was a body which was subject to the royal will alone, resembling the divine pillar of cloud which no wind was able to disperse. Another instance is offered by the sun, which we see as a round, flat body, resembling a shield and giving forth light and heat, being in repose. Reason considers it to be a globe a hundred and sixty-six times larger than the globe of the earth, neither hot nor immovable, but moving in two opposite directions, from west to east, and from east to west, under conditions it would lead us too far to discuss. The senses have not the faculty of perceiving the essence of things. They only have the special power of perceiving the accidental peculiarities belonging to them which furnish reason with the arguments for their essence and causes. Why and wherefore are accessible to pure reason only. Everything that shares active intellect, like the angels, grasps the subjects in their true essence without requiring the medium of accessories. But our intellect which a priori is only theoretical, being sunk in matter, cannot penetrate to the true knowledge of things, except by the grace of God, by special faculties which He has placed in the senses, and which resemble those perceptible accessories, but are always found with the whole species. There is no difference between my perception and thine that this circumscribed disc, giving forth light and heat, is the sun. Should even these characteristics be denied by reason, this does no harm, because we can derive from it arguments for our purposes. Thus also a sharp-eyed person, looking for a camel, can be assisted by a weak-eyed and squinting one who tells him that he has seen two cranes at a certain place. The sharp-eyed person then knows that the other has only seen a camel, and that the weakness of his eyes made him believe that it was a crane, and his squint that there were two cranes. In this way the sharp-eyed person can make use of the evidence of the weak-eyed one, whilst he excuses his faulty description by his defective sight. A similar relation prevails between senses and imagination on one side, and reason on the other. The Creator was as wise in arranging this relation between the exterior senses and the things perceived, as He was in fixing the relation between the abstract sense and the uncorporeal substratum. To the chosen among His creatures He has given an inner eye which sees things as they really are, without any alteration. Reason is thus in a position to come to a conclusion regarding the true spirit of these things. He to whom this eye has been given is clear-sighted indeed. Other people who appear to him as blind, he guides on their way. It is possible that this eye is the power of imagination as long as it is under the control of the intellect. It beholds, then, a grand and awful sight which reveals unmistakable truths. The best proof of its truth is the harmony prevailing among the whole of this species and those sights. By this I mean all the prophets. For they witnessed things which one described to the other in the same manner as we do with things we have seen. We testify to the sweetness of honey and the bitterness of the coloquinth. and if anyone contradicts us, we say that he has failed to grasp a fact of natural history. Those prophets without doubt saw the divine world with the inner eye; they beheld a sight which harmonized with their natural imagination. Whatever they wrote down, they endowed with attributes as if they had seen them in corporeal form. These attributes are true as far as regards what is sought by inspiration, imagination, and feeling; they are untrue as regards the reality which is sought by reason, as we have seen in the parable of the king. For anyone who says that he is a tall, white figure clothed in silk, and wearing the royal insignia on his head has spoken no untruth. Whilst he who says that this is none other than the intelligent, sagacious person, who issues commands and prohibitions, in this city, in this age, and rules this people, has not spoken an untruth either. If a prophet sees with his mind's eye the most perfect figure ever beheld in the shape of a king or judge, seated on his throne, issuing commands and prohibitions, appointing and deposing officials, then he knows that this figure resembles a powerful prince. But if he sees a figure bearing arms or writing utensils, or ready to undertake work, then he knows that this figure resembles an obedient servant. Do not find it out of place that man should be compared to God. Upon deeper consideration reason might compare him to light, because this is the noblest and finest of all material things, and which has the greatest power of encompassing the component parts of the world. If we reflect on the attributes (which are essential whether they be taken in metaphorical or real sense) such as: living, omniscient, almighty, omnipotent, guiding, arranging, giving everything its due, wise and just, we shall find nothing resembling God more closely than the rational soul--in other words, the perfect human being. But here we must lay stress on his human character, not on his corporeality (which he has in common with the plant), or on his being endowed with life (which he has in common with the animals). Philosophers compared the world to a great man, and man to a small world. If this be so, God being the spirit, soul, intellect and life of the world--as He is called: the eternally Living, then rational comparison is plausible. Nay, a prophet's eye is more penetrating than speculation. His sight reaches up to the heavenly host direct, he sees the dwellers in heaven, and the spiritual beings which are near God, and others in human form. They are alluded to in the verse: 'Let us make man in our image after our likeness' (Genesis 1:26). The meaning is: I have displayed wisdom in arranging the creation in the following order: elements, metals, animals which live in the water as well as in the air, and those with fully developed senses and wonderful instincts. Next to this class there is only one which approaches the divine and celestial. God created man in the form of His angels and servants which are near Him, not in place but in rank, as we cannot speak of place in connexion with God. Even after these two comparisons, imagination can give him no other form than that of the noblest human being, who arranges order and harmony for the rest of mankind, in the same systematic way as God has done for the universe. At times the prophet sees princes deposed and others raised to the throne, and kingdoms judged, 'till the thrones were placed, and the Ancient of Days did sit' (Daniel 7:9); at other times he sees wrath poured out and the people in mourning on account of their threatened abandonment by Him, 'Who is sitting upon a throne high and lifted up . . . above it stood the seraphim.' (Isaiah 6:1 sq.). At other times, even outside the confines of prophecy, he sees the departure of the chariot as Ezekiel saw it, and retained it in his memory. For when the geographical limits of the land of prophecy were fixed, 'from the Red Sea, till the sea of the Philistines,' the desert of Sinai, Paran, Seir and Egypt were included. This area was also privileged. Whenever a person was found in it who fulfilled all the necessary conditions, these sights became distinctly visible to him, 'apparently, and not in dark speeches,' just as Moses saw the Tabernacle, the sacrificial worship, and the land of Canaan in all its parts; or in the scene when, 'the Lord passed by before him.' Elijah had a vision also within this area. These things, which cannot be approached by speculation, have been rejected by Greek philosophers, because speculation negatives everything the like of which it has not seen. Prophets, however, confirm it, because they cannot deny what they were privileged to behold with their mind's eye. Such a number of them, living as they did in various epochs, could not have acted upon some common understanding. These statements were borne out by contemporary sages who had witnessed their prophetic afflatus. Had the Greek philosophers seen them when they prophesied and performed miracles, they would have acknowledged them, and sought by speculative means to discover how to achieve such things. Some of them did, so especially gentile philosophers. The name Adonāi, (spelt alef, dalēth, nūn, yōd) must be understood in a similar way, because of the idea of divine sovereignty which it conveys. We say: 'O my Lord,' or, 'Messengership of the Lord,' which is another name for divine ordination. Some angels are only created for the time being from fine elementary corpuscles, others are lasting, and are perhaps those spiritual beings of which the prophets speak. We have neither to refute nor to adopt their views. Concerning the visions seen by Isaiah, Ezekiel, and Daniel, there is some doubt whether their objects were newly created, or of the number of those lasting spiritual beings. 'Glory of God' is that fine substance which follows the will of God, assuming any form God wishes to show to the prophet. This is one view. According to another view the Glory of God means the whole of the angels and spiritual beings, as well as the throne, chariot, firmament, wheels, spheres, and other imperishable beings. All this is styled 'Glory,' just as a king's retinue is called his splendour. Perhaps that was what Moses desired, when he said: 'I beseech Thee, shew me Thy glory.' God fulfilled his wish on the condition that he should not see His face which no mortal could endure, as He said: 'And thou shalt see My back parts, but My face shall not be seen.' This includes the glory which the prophet's eye could bear, and there are things in its wake which even our eye can behold, as the 'cloud,' and 'the devouring fire,' because we are accustomed to see them. The higher degrees of these are so transcendental that even prophets cannot perceive them. He, however, who boldly endeavours to do so impairs his constitution, even as the power of sight is impaired. People with weak eyes only see by subdued light after sunset, like the bat. Weak-eyed people can only see in the shadow, but people with strong eyes can see in sunlight. No eye, however, can look into the bright sun, and he who attempts to do so is stricken with blindness. Such is the explanation of the 'Glory of God,' 'the Angels of the Lord,' and the 'Shekhinah of the Lord,' as they are called in the Bible. Occasionally they are applied to objects of nature, e.g., 'Full is the whole earth of His glory,' (Isaiah 6:6), or, 'His kingdom ruleth over all' (Psalms 103:19). In truth, glory and kingdom do not become visible except to the pious, and the pure, and to the prophets who impart the conviction to the heretic that judgment and rule on earth belong to God, who knows every action of man. If this be so, it can truly be said, 'The Lord is King,' and 'the Glory of God shall be revealed.' 'The Lord shall reign for ever, thy God O Zion, unto all generations,' 'Say ye to Zion, thy God reigneth,' 'the Glory of the Lord is risen upon thee.' Now thou wilt not reject everything that has been said concerning such verses as: 'The similitude of the Lord shall he behold' (Num. xii. 8), 'they saw the Lord of Israel,' nor ma‘asēh merkābāh and Shēur Kōmàh, because in the opinion of some interpreters the reverence of God is implanted in the human mind, as it is written: 'That His fear may be before your faces.'
4 ד
(ד) אמר הכוזרי: והלא בהכנס בלב אדם דבר רבונות האלוה ואחדותו ויכלתו וחכמתו והידיעה כי הכל ממנו והכל צריך אליו והוא אינו צריך לכל דבר תולד היראה מפניו והאהבה אליו ומה צרך יש בהגשמה זו: 4. Al Khazari: If there be conviction in the mind that God's is the kingdom, the unity, omnipotence, and omniscience, and that everything is dependent upon Him, He being dependent upon no one, then is not reverence and love for Him a necessary consequence, without such anthropomorphisms?
5 ה
(ה) אמר החבר: זאת היא טענת המתפלספים אולם מה שאנו רואים מן הנסיון הוא כי הנפש האנושית מפחדת יותר בנוכחותם של מוחשים מפחידים מאשר תפחד כשמספרים לה עליהם כשם שהיא חושקת בדמות היפה הנוכחת הנראית יותר משתחשק בה אם יספרו לה עליה ואל תאמן למתחכם הסובר כי מחשבתו סדורה כל כך יפה עד שהוא יכול להגיע אל כל המושגים החשובים בחכמה האלוהית בעזרת שכלו בלבד בלי אשר ישען על מוחש או על סמל הנתפס בראיה למשל על ידי מלה מדברת או כתובה או על ידי כל צורה נראית ממש או מדמה הלא תראה כי גם על תכן תפלתך אינך יכול לעמד במחשבה בלבד בלא קריאה וכי גם לספר עד מאה למשל אינך יכול במחשבה לבד בלא דבור ביחוד אם צריך אתה להגיע אל מספר המאה בעזרת חבור מספרים שונים אף על משגי המערכה השכלית לא יכלנו לשמר כלל בלי עזרת החוש המשתמש לשם כך במשלים ובדמויים בדרך כזאת מתאמתים לנביא משגיו הוא על גדלת האלוה ויכלתו אהבתו וידיעתו חיותו ונצחיותו ממשלתו והיותו בלתי תלוי בשום דבר (עם היות כל דבר נצרך אליו) ואחדותו וקדושתו כל זה מתברר לנביא פתאם ברגע שהוא רואה את הצורה שנבראה למענו בכל עצמה וזהרה ואת כל האותות והכלים המורים על היכלת היד הנטויה והחרב השלופה והאש והרוח והברקים והרעמים הנשמעים לדבר האלוה ושומע הוא את הדבור היוצא מביניהם הכולל אזהרות והודעת מה שהיה ומה שיהיה וכן יראה אנשים ומלאכים עומדים לפני האלוה בהכנעה מדעתם כי כל אשר להם ממנו בא להם וכי הוא המספק להם הכל ברוח ולא יחסרם כל טוב והוא מגביה השפל ומשפיל הגבוה והוא נותן יד לשבים בתשובה בקראו אליהם מי יודע ישוב והוא כועס וקוצף על הרשעים והוא מקים ומוריד ולפניו אלף אלפין ישמשונה וגו' את כל זה ואת כל הדומה לזה יראה הנביא ברגע אחד ואז עולות בנפשו היראה והאהבה ומאז שוכנות הן בקרבה לכל ימי חייו והוא מתהלך כל ימיו מתגעגע משתוקק ומבקש כי יראה אליו המראה שנית ושלישית והנה מה שנראה המראה אל שלמה פעמים נחשב בעיניו לחסד גדול כמה שנאמר אלהי ישראל הנראה אליו פעמים כלום יגיע הפילוסוף במחשבתו אל כגון זה: 5. The Rabbi: This is a doctrine of philosophers. We see that the human soul shows fear whenever it meets with anything terrible, but not at the mere report of such a thing. It is likewise attracted by a beautiful form which strikes the eye, but not so much by one that is only spoken of. Do not believe him who considers himself wise in thinking that he is so far advanced that he is able to grasp all metaphysical problems with the abstract intellect alone, without the support of anything that can be conceived or seen, such as words, writing, or any visible or imaginary forms. Seest thou not that thou art not able even to collect the burden of thy prayer in thought alone, without reciting it? Neither canst thou reckon up to a hundred without speaking, still less if this hundred be composed of different numbers. Were it not for the sensible perception which encompasses the organization of the intellect by means of similar sayings, that organization could not be maintained. In this way, prophets’ images picture God's greatness, power, loving kindness, omniscience, life, eternity, government, and independence, the dependence of everything on Him, His unity, and holiness, and in one sudden flash stands revealed this grand and majestic figure with its splendour, its characteristics, the instruments which typify power, etc., the up-lifted hand, the unsheathed sword, fire, wind, thunder and lightning which obey his behest, the word which goes forth to warn, to announce what has happened, and to predict. Many angels stand humbly before Him, and He gives them according to their requirements without stint. He raises the lowly, humbles the mighty, and holds out His hand to the repentant, saying to them: 'Who is conscious [of a sin] shall repent' (Jonah 3:9). He is wroth with the wicked, deposes and appoints, whilst before Him 'thousand thousands minister unto Him' (Daniel 7:10). Such are the visions which the prophet sees in one second. Thus fear and love come to him naturally, and remain in his heart for the whole of his life. He even yearns and longs to behold the vision again and again. Such a repetition was considered a great event for Solomon, in the words: 'The Lord who has appeared to him twice' (I Kings 11:9). Will a philosopher ever achieve the same result?
6 ו
(ו) אמר הכוזרי: דבר זה לא יתכן כי המחשבה אינה כי אם כעין דבור ולא יתכן לספר על שני ענינים בדבור אחד ואפלו היה דבר זה אפשרי לא יתכן כי השומע אותם ישיג שניהם יחד כי גם כל הפרטים אשר אני רואה מן הנעשה בשעה קלה בעיר וגרים בה לא יכילם ספר גדול ויש אשר רגע תעלה בלבי אהבה אל העיר הזאת או שנאה אליה ואלו קראו זאת לפי בספר לא היו רגשות כאלה עולים בלבי כי המחשבה מתבלבלת ממה שמתחדש עליה בסברה ובהזיה ואף מן הדברים המופיעים לעיני החושב עד שאין דבר מתברר לה בשלמותו: 6. Al Khazari: That is impossible. Thinking is like narrating, but one cannot recount two things at the same time. Should this even be possible, no one who hears them, can absorb them simultaneously. The details of a country and of its inhabitants which it is possible to see in one hour would not find room in a large volume, whilst in one moment love or hatred of a country could enter my heart. If all this were read to me from a book it would not impress me so greatly, but would, on the contrary, confuse my mind, being mixed up with errors, fancies and previous impressions. And nothing would be completely clear.
7 ז
(ז) אמר החבר: אכן איננו כי אם כתרוטי העינים אשר לא יוכלו לעמד בפני מראה האור ההוא עלינו לצאת אפוא בעקבות פקוחי העינים אשר כח בהם לראותו שהם ההולכים לפנינו וכשם שהפקח אי אפשר לו לראות את השמש ולהראותה לאחרים וללמדם להסתכל בה כי אם בשעות מיחדות ביום שעות הזריחה והשקיעה ובמקומות רמים עליהם השמש זורחת כך גם הרואה באור האלוהי יש לו זמנים ומקומות מיחדים אשר רק בהם יראה את האור ההוא הזמנים ההם הם עתות התפלה וביחוד בימי התשובה והמקומות הלא הם המקומות שיחדו לנבואה: 7. The Rabbi: We are like those weak-eyed persons who cannot bear the brightness of the light. We, therefore, imitate the sharp-eyed who lived before us and were able to see. Now just as a person with sound eyes can only look at the sun, shew it to others and observe it from certain elevated spots, and at a certain hour of the day when it rises, so also he who may gaze at the divine light, has his times and places in which he can behold it. These times are the hours of prayer, especially on days of repentance, and the places are those of prophecy.
8 ח
(ח) אמר הכוזרי: רואה אני אותך מודה לדעת האצטגנינים בדבר שלטון שעות וימים ומקומות ידועים: 8. Al Khazari: I see, then, that thou dost admit the dominion of hours, days, and places, as the astrologers do.
9 ט
(ט) אמר החבר: האם אנו כופרים בכך כי יש לעולם העליון השפעה על הדברים הארציים אדרבה מודים אנחנו כי הצד החמרי של ההתהוות והכליה בא מכח הגלגל ואלו הצורות באות מאת מכונן מנהיגן אשר שם אותן כלים לקיום כל הדברים המתהוים שהוא רוצה לקימם בלי אשר נדע את פרטי הדברים אמנם האצטגנין טוען כי הוא יודע את הפרטים אבל אנחנו מכחישים אותו בזה ומעידים כי דבר זה לא ישיגהו בשר ודם רק אם אנו מוצאים דבר מחכמת האצטגנינות סומך על חכמה אלוהית חכמת התורה אנו מקבלים אותו כך תנוח דעתנו מדברי חכמת האצטגנינים שמצאנום אצל החכמים ז"ל בהניחנו כי דברים אלה נובעים מכח אלוהי ונמצא שהם אמת אך כל דברי האצטגנינות האחרים אינם כי אם סברה והטלת גורלות בשמים שיש בה מן האמת לא יותר מבהטלת גורלות בארץ רק מי שרואה את האורות שהזכרנו הוא הנביא האמתי והמקום אשר בו יראו האורות הוא רק הוא המקום שאליו יש לכון באמת כי הוא מקום האלוהי והתורה הבאה משם היא תורת אמת: 9. The Rabbi: We cannot deny that the heavenly spheres exercise influence on terrestrial matters. We must admit that the material components of growth and decay are dependent on the sphere, whilst the forms take their origin from Him who arranges and guides them, and makes them the instruments for the preservation of all the things which He wishes should exist. The particulars are unknown to us. The astrologer boasts of knowing them, but we repudiate it, and assert that no mortal can fathom them. If we find that any element of this science is based on the divine law, we accept it. But even then we must rest satisfied with such astronomical proficiency as was possessed by the Sages, since we desire that it be supported by divine power, and correct withal. If this be wanting, it is but fiction, and there is more truth in our earthly lot than in the celestial one. He who is capable of gauging these matters is the real prophet; the place where they are visible is the true place of worship. For it is a divine place, and the law coming forth from it is the true religion.
10 י
(י) אמר הכוזרי: אכן גם הדתות שבאו אחריכם אם הן מודות באמת ואינן מכחישות אותה מיחסות יתרון למקום ההוא ואומרות כי הוא מקום העלות הנביאים ושער השמים ומקום המשפט החרוץ אשר אליו תתקבצנה נפשות המתים ביום הדין וכן מודות הדתות האלה כי הנבואה לא הופיעה כי אם בבני ישראל וכן הן מעריצות את אבות ישראל ומודות במעשה בראשית בספור על המבול וברב מה שכתוב בתורה והמחזיקים בדתות אלה אף עולים לרגל אל המקום הנכבד ההוא: 10. Al Khazari: Certainly, if later religions admit the truth, and do not dispute it, then they all respect the place, and call it the stepping stone of the prophets, the gate of heaven, the place of gathering of the souls [on the day of judgment]. They, further, admit the existence of prophecy among Israel, whose forefathers were distinguished in a like manner. Finally they believe in the work of creation, the flood, and nearly all that is contained in the Tōrāh. They also perform pilgrimages to this hallowed place.
11 יא
(יא) אמר החבר: הייתי מדמם לאותם הגרים שקבלו עליהם את שרשי המצוות ולא את ענפיהן לולא היו מעשיהם סותרים את דבריהם כי הנה מכבדים הם את מקום הנבואה בדבור פה ובכל זאת פונים הם בתפלתם אל מקומות אשר היו לפנים מיחדים לאלילים אך במקרה נמצאו בתחום בו גרים רב בני המונם מקומות אשר לא נראה בהם אות אלוהי מלבד זה השאירו את כל מנהגי עבודת האלים הקדומה ימי החגים והקרבנות ולא בערו כי אם את הפסילים שנמצאו שם אותם מחו אך לא את מנהגיהם וכמעט אצדק אם אמר כי מה שאמר האלוה ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן ואף חזר על כך אינו כי אם רמז אל אשר יכבדו את העץ ואל אשר יכבדו את האבן ואנחנו ברב הימים משלימים אתם בעוונותינו אמת נכון הדבר כי מאמינים הם ביחידות האלוה אך אין אמונתם כי אם כאמונת אנשי אבימלך ואנשי ננוה וכאמונת האנשים המתפלספים בדבר דרכי האלוה מיסדי שתי הדתות האלה אמרו כי הם השיגו את האורות האלוהיים במקום מוצאם זאת אומרת בארץ ישראל וכי משם העלו השמימה ושם צוו להדריך בדרך האמת את כל אנשי הארץ הנושבת ואכן בראשונה היתה הארץ ההיא המקום היחיד אשר אליו כונו מאמיני הדתות האלה בתפלותם אך דבר זה לא ארך כי אם זמן מועט ועד מהרה התחילו מכונים בתפלותם אל המקום בו נמצא רב המונם למה הדבר דומה לאדם הרוצה להוליך את כל אנשי העולם אל מקום השמש כי כלם חלשי ראות ואינם יכולים לראות את השמש ואינם יודעים את דרך מהלכה אך תחת זאת הוא מוליך אותם אל הקטב הדרומי או אל קטב הצפון ואומר להם הנה השמש הקבילו פניה ותראוה אולם הם כמובן אינם רואים אותה לא כן משה ע"ה המנהיג הראשון הוא הביא את כל העם אל מעמד הר סיני למען יראו בעיניהם איש כפי יכלתו את האור אשר ראה הוא אחרי כן קרא לשבעים זקנים והם אמנם ראוהו כמו שאמר הכתוב ויראו את אלהי ישראל לימים אסף עוד שבעים זקנים ונאצל עליהם מאור הנבואה עד הגיעם למדרגתו כמו שאמר הכתוב ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים וכל אלה העידו איש בפני רעהו על שראו ועל ששמעו וכך הרחק מלב האמה החשד הרע שמא אין זאת כי אם טענת יחידים המתפארים כי נגלתה אליהם נבואה כי לא תתכן כל קנוניה בפני המונים ביחוד שברבות הימים רבו הנביאים עד שבימי אלישע ראו חבלי נביאים עמו בהעלות אליהו ע"ה השמימה כמו שאמר הכתוב הידעת כי היום ה' לוקח את אדניך מעל ראשך וכל הנביאים עדים למשה ע"ה וקוראים את העם לשמר את תורת משה: 11. The Rabbi: I would compare them to proselytes who did not accept the whole law in all its branches, but only the fundamental principles, if their actions did not belie their words. Their veneration of the land of prophecy consists chiefly in words, and at the same time they also revere places sacred to idols. Such is the case in places in which an assembly happened to meet, but in which no sign of God became visible. Retaining the relics of ancient idolatry and feast days, they changed nothing but the forms. These were, indeed, demolished, but the relics were not removed. I might almost say that the verse in the Bible, occurring repeatedly: 'Thou shalt not serve strange gods, wood and stone. (Deuteronomy 28:36 Deuteronomy 28:64), contains an allusion to those who worship the wood, and those who worship the stones We, through our sins, incline daily more towards them. It is true that they, like the people of Abimelech and Nineveh, believe in God, but they philosophize concerning God's ways. The leader of each of these parties maintained that he had found the divine light at its source, viz., in the Holy Land, and that there he ascended to heaven, and commanded that all the inhabitants of the globe should be guided in the right path. They turned their faces towards the land in prayer, but before long they changed and turned towards the place where the greatest number of their people lived. This is as if a person wished to guide all men to the place of the sun, because they are blind and do not know its course. He, however, leads them to the south or north pole, and tells them: "the sun is there, if you turn towards it, you will see it." But they see nothing. The first leader, Moses, made the people stand by Mount Sinai, that they might see the light which he himself had seen, should they be able to see it in the same way. He, then, invited the Seventy Elders to see it, as it is written: 'They saw the God of Israel (Exodus 24:10). Then he assembled the second convocation of Seventy Elders to whom he transferred so much of his prophetic spirit, that they equalled him, as is written: 'And he took of the spirit that was upon him and gave it unto the seventy elders' (Numbers 11:25). One related to the other concerning what they saw and heard. By these means all evil suspicion was removed from the people, lest they opined that prophecy was only the privilege of the few who claimed to possess it. For no common compact is possible among so many people, especially where large hosts of them are concerned, and equally well-informed as Elisha, who knew the day on which God would remove Elijah, as it is written: 'Knowest thou, that the Lord will take away thy master . . . to-day?' (II Kings 2:5) Each elder served as a witness for Moses, and admonished the people to keep the law.
12 יב
(יב) אמר הכוזרי: אבל האין בעלי הדתות האלה קרובים אליכם מן הפילוסופים: 12. Al Khazari: But the followers of other religions approach you more nearly than the philosophers?
13 יג
(יג) אמר החבר: אמנם כן רב המרחק בין בעל הדת ובין המתפלסף כי בעל הדת מבקש את האלוה לשם תועלות עצומות נוסף על תועלת הדעת אותו ואלו המתפלסף אינו מבקש את האלוה כי אם כדי לתארהו כמו שהוא באמת כדרך שהוא מבקש לתאר את הארץ למשל כי היא במרכז הגלגל הגדול ביותר ואינה במרכז גלגלות המזלות וכדומה מן הידיעות הללו לדעת המתפלסף אין חסר הידיעה על האלוה מזיק לאדם יותר ממה שמזיק חסר הידיעה על הארץ למי שסובר כי משטח היא לדעת המתפלסף אין תועלת כי אם בידיעת הדברים על אמתתם ידיעה זאת עושה את יודעה דומה לשכל הפועל עד אשר יהיה לאחד אתו ואז אין הפרש בדבר אם מאמין הוא או כופר ובלבד שיהיה מתפלסף ומשרשי אמונתו של המתפלסף הוא אמרו לא ייטיב ה' ולא ירע המתפלסף מאמין כידוע בקדמות העולם ואינו מעלה על דעתו כי עולם זה נברא אחר ההעדר בטוח הוא כי עולם זה היה מאז מעולם ולעולם לא יעדר ואם גם יקרא המתפלסף לאלוה ית' בורא אין זה כי אם על צד העברה לשונית ולא לפי משמעו של שם זה באמרו בורא עושה אין המתפלסף מתכון כי אם לזה שהאלוה הוא סבת העולם ועלתו ואשר למסובב לא יעדר לעולם כל זמן שהסבה קימת אם העלה בכח גם העלול בכח ואם היא בפעל אף הוא בפעל אך הואיל והאלוה הוא עלה בפעל לכן גם המסובב קים בפעל שהרי האלוה סבתו האחת אכן הפילוסופים אם אמנם רחקו כל הרחק הזה מהשגת האלוה לפי הנבואה אין להאשימם על כך כי אל חכמת האלוהות לא היה להם מבוא כי אם דרך ההקש ההגיוני וההקש לא הביאם כי אם למה שאמרנו ואכן אותם מהם האוהבים להודות על האמת יאמרו לבעלי התורה דברים שאמר סוקרטס (לבני עירו) חברי האזרחים חכמת אלוהות זו אשר לכם אין אני מכחישה אולם אומר אני כי איני מכירה כי אני יודע רק בחכמה האנושי אשר לשתי הדתות במדה שקרבו אלינו בה במדה רחקו ואל תתמה על הדבר כי הלא ירבעם וסיעתו קרובים היו לנו יותר והם בעינינו עובדי עבודה זרה אם כי מישראל הם נמולים ושומרי השבת ושאר המצוות פרט למועטות אשר הכרח ההנהגה המדינית הביאם לעבר עליהן והם הלא הודו באלהי ישראל המוציאם ממצרים כדרך שהאמינו בו גם עושי העגל במדבר שדברנו עליהם למלעלה אמנם יתרון להם לאנשי שתי הדתות בזה שהרחיקו את התמונות אך הואיל ושנו ממקום הכוון בתפלה ובקשו את הענין האלוהי במקום אשר לא ימצא בו וביחוד מפני שבטלו את רב המצוות השמעיות התרחקו מאתנו רחק רב אך על צד האמת יש להבדיל הבדל מרבה בין סיעת ירבעם לסיעת אחאב כי עובדי הבעל הם רק הם עובדי עבודה זרה ועל זה אמר אליהו אם ה' האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו ובנוגע להם תמהו החכמים כיצד אכל יהושפט מסעודת אחאב לא כן ידברו על סיעת ירבעם אף קריאת אליהו קנא קנאתי לה' אלהי צבאות לא נגד עבודת העגלים השמעה כי אנשי סיעת ירבעם לה' אלהי ישראל היו כל מעשיהם ונביאהם נביאי ה' היו ואלו נביאי אחאב נביאי הבעל היו וכבר הקים האלוה את יהוא למחות את זכר אחאב ויהוא שהשתמש בתחבות ערמה באמרו אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה מחה כל זכר לעבודת הבעל אך בעגלים לא שלח ידו הרי שעובדי העגל הראשון ובעלי הבמות מסיעת ירבעם ועובדי פסל מיכה לא כונו בעבודתם כי אם לאלהי ישראל ובכל זאת עברו בזה עברה שחיבים עליה מיתה דומים היו בזה לאדם הנושא את אחותו מאנס או מחמת תאוה ועם זה מקים את כל תנאי הנשואין כאשר צוה עליהם האלוה או לאדם האוכל בשר חזיר ועם זה הוא זהיר בשחיטת החזיר ונזהר מן הדם ושומר שאר תנאי המאכלים כמצוה עלינו: 13. The Rabbi: They are as far removed from us as the followers of a religion from a philosopher. The former seek God not only for the sake of knowing Him, but also for other great benefits which they derive therefrom. The philosopher, however, only seeks Him that he may be able to describe Him accurately in detail, as he would describe the earth, explaining that it is in the centre of the great sphere, but not in that of the zodiac, etc. Ignorance of God would be no more injurious than would ignorance concerning the earth be injurious to those who consider it flat. The real benefit is to be found only in the cognizance of the true nature of things, in order to resemble the Active Intellect. Be he believer or free-thinker, it does not concern him, if he is a philosopher. His axiom is that: 'God will do no good, neither will He do evil' (Zephaniah 1:12). If he believes in the eternity of matter, he cannot assume that there was a time when it did not exist prior to its creation. He opines that it was never non-existing, that it will never cease to exist, that God can only be called its creator in a metaphorical sense. The term 'Creator,' and 'Maker' he explains as cause and prime mover of the world. Effect lasts as long as the cause does. If the latter is only potential, the former is potential; if real, real. God is cause in reality; that which is caused by Him remains, therefore, so long in existence as He remains its cause. We cannot blame philosophers for missing the mark, since they only arrived at this knowledge by way of speculation, and the result could not have been different, The most sincere among them speak to the followers of a revealed religion in the words of Socrates: 'My friends, I will not contest your theology, I say, however, that I cannot grasp it; I only understand human wisdom.' These [speculative] religions are as far removed now as they were formerly near. If this were not so, Jeroboam and his party would be nearer to us, although they worshipped idols, as they were Israelites, inasmuch as they practised circumcision, observed the Sabbath, and other regulations, with few exceptions, which administrative emergencies had forced them to neglect. They acknowledged the God of Israel who delivered them from Egypt, in the same way as did the worshippers of the golden calf in the desert. The former class is at best superior to the latter inasmuch as they prohibited images. Since, however, they altered the Kibla, and sought Divine Influence where it is not to be found, altering at the same time the majority of ceremonial laws, they wandered far from the straight path.
14 יד
(יד) אמר הכוזרי: (אך ספק הדבר אם יתכן לדמות את מאמיני שתי הדתות לסיעת ירבעם): 14. Al Khazari: A wide difference should be made between the party of Jeroboam and that of Ahab. Those who worship Baal are idolators in every respect. In reference to this Elijah said: 'If the Lord be God, follow Him; but if Baal, follow him' (I Kings 18:21). For this reason the Sages are in a dilemma as to how Josaphat could partake of Ahab's food. They have no such doubts concerning Jeroboam. Elijah's protest had no reference to the worship of the calves, since he said: 'I have been very jealous for the Lord, the God of Israel' (I Kings 19:10). The party of Jeroboam considered itself belonging to the Lord, the God of Israel,' also all their actions, their prophets were the prophets of God, whilst the prophets of Ahab were Baal's prophets. God appointed Jehu to destroy the works of Ahab. He proceeded with much zeal and cunning, saying: 'Ahab served Baal a little, Jehu will serve him much' (II Kings 10:18). He destroyed all vestiges of Baal, indeed, but did not touch the calves. The worshippers of the first calf, the party of Jeroboam, and the worshippers of the heights and the image of Micah had no other idea than that they were serving the God of Israel, though in the way they did it they were disobedient and deserved death. This is as if a man marries his sister either under compulsion or from lust, and yet observes the marriage regulations as commanded by God. Or if one would eat swine's flesh, but carefully observe the rules concerning slaughtering, blood and ritual.
15 טו
(טו) אמר החבר: הנה העירות על מקום ספק אשר לי אמנם אין ספק בו אולם כבר התרחקנו מעיוננו בתארי האלוה ועלינו לשוב אליו ואוסיף לך באור על ידי משל לקוח מן השמש כי הנה השמש תמיד אחת היא אך שונים הם יחסי הגופים הנאותים לאורה כי המקבלים את אורה בשלמות הם האדם והבדלח למשל והאויר הצח והמים וביחס לכל אלה נקרא האור הזה אור חודר וביחס לאבנים נוצצות בנות השטחים המקצעים אור נוצץ למשל וביחס לעצים ולפרי הארץ וכדומה אור כהה ואלו ביחס לשאר הדברים אור בכלל בלא כל יחוד והנה לאור הכללי דומה השם אלהים כמו שבארתי למעלה ולאור החודר דומה השם ה' שם מסים ומיחד המורה על היחס אשר בין האלוה לבין ברואיו השלמים ביותר על פני האדמה הלא הם הנביאים שנפשותם זכות והן מקבלות את אורו החודר בהן כחדר אור השמש בבדולח ובאדם הנפשות ההן מקור מחצבתן ומוצאן הם באדם הראשון כמו שנתבאר למעלה וממנו נמשכה הסגלה היא לב הפרי דור אחר דור תקופה אחר תקופה ואילו המון בני העולם הזה פרט לאנשי הסגולה הם בבחינת קלפות עלים סיבים וכדומה אלהיהם של אנשי הלב האלה נקרא במיחד ה' ואחרי אשר דבק השם אלהים באדם נתחלף לאחר סיום מעשה בראשית בשם ה' אלהים כמו שאמרו רבותינו ז"ל שם מלא על עולם מלא אכן שלמות העולם לא באה כי אם בבריאת אדם שהוא היה לכל מה שקדם לו כלב לפרי והנה הרעיון הכלול בשם אלהים לא יכחישהו כל בעל שכל ואין ההכחשה חלה כי אם על שם ה' כי הנבואה נראית תמוהה ונדירה גם ביחידים אף כי בצבור ולכן הכחיש פרעה ואמר לא ידעתי את ה' כאלו הבין כי שם ה' שהוא השם המפרש מורה על האור החודר ומעיד על היות אור האלוה דבק בבני אדם וחודר בהם ומשה הוסיף על דבריו ואמר אלהי העברים ברמזו על האבות אשר רבים ידעו כי נגלתה ביניהם הנבואה ונראו להם אותות השם אלהים כמו שידעת היה מקבל במצרים שכן אמר פרעה הראשון אחרי הודיע אלהים אותך ואף אמר איש אשר רוח אלהים בו למה הדבר דומה כאלו היה בתוכנו רק איש יחיד רואה את השמש ויודע את מקום זריחתה ואת מסלול מהלכה ואלו אנחנו כלנו לא ראינוה מעולם ואין אנו מתהלכים כי אם בצל ובענן והנה אנחנו רואים את ביתו מואר הרבה יותר מבתינו כי מתוך שהוא יודע את מהלך השמש קובע הוא לו חלונות ואשנבים כרצונו וכן אנו רואים את זריעותיו ונטיעותיו עולות יפה ואלו אמר לנו האיש כי כל זה בגלל ידיעתו את השמש ודאי היינו מכחישים זאת ואומרים וכי מה הוא השמש אנו אין אנו יודעים כי אם את האור ותועלותיו המרובות אך הלזה בא אלינו במקרה ועל זה היה הוא עונה ואומר אני מביא אלי מן האור כמה שארצה ובכל עת שארצה כי יודע אני את סבתו ואת מהלכה ומדי אתכונן לכך לפי ידיעותי אלה ואזהר כי כל מעשי יעשו בזמנים הידועים לי לא תעדר ממני תועלתו כמו שאתם רואים זאת בעיניכם ושם ה' הוא השם אשר יכנה בכנוי פנים כמו שהכתוב אומר פני ילכו אם אין פניך הלכים והיא היא כונת הפסוק ילך נא ה' בקרבנו והנה ענין שם אלהים אפשר להשיגו בהקש הגיוני כי על היות לעולם מושל ומסדר מראה השכל אמנם בדבר מהות האלוה נחלקו בני אדם לפי השני אשר בכשר שפיטתם והקרובה בדעות על האלוה היא דעת הפילוסופים אך ענין שם ה' לא ישיגהו ההקש ההגיוני ואין עליו עדות כי אם מן הראיה הנבואית ההיא אשר יבדל בה הנביא כמעט מכל המין האנושי וידבק במין המלאכים ותהי בו רוח אחרת כמה שנאמר ונהפכת לאיש אחר ויהפך לו אלהים לב אחר ורוח לבשה את עמשי היתה עליו רוח ה' ורוח נדיבה תסמכני ורוח כנוי לרוח הקדש העוטה את הנביא בשעת הנבואה ואת הנזיר ואת המשיח זאת אומרת את האיש שנמשח לכהנה או למלוכה בשעה שהנביא מושחו וכל אדם בשעה שיעזרהו האלוה ויישירהו אל דבר מה ואת הכהן בשעה שהוא מודיע נסתרות בשאלו באורים ותמים אותה שעה יסורו מלב האדם הספקות שהיו לו לפני זה בענין האלוהים וילעג לכל ההקשים ההגיוניים אשר בעזרתם היה מנסה להגיע אל ידיעת האלוה רבונותו ואחדותו ואז יגיע האדם למדרגת עובד אלוה מתוך אהבה המוכן למסר נפשו על אהבתו כי בדבקות באלוה הוא מוצא נעימות עצומה ובהתרחקות ממנו הוא רואה מקור כל נזק וצער וזה הפך מן המתפלספים אלה אינם רואים בעבודת האלוה כי אם נימוס נאה והודאה באמת שיש לנשא את האלוה על כל הנמצאים כמו שיש לנשא את השמש על שאר הדברים הנתפסים בראיה לדעתם אין הכפירה באלוה כי אם פחיתות בנפש הרוצה בשקר: 15. The Rabbi: Thou hast called attention to a debatable point, although there is no doubt about it for me. But we have wandered from our subject, viz. the attributes. To return to it, let me explain the matter to thee by a simile taken from the sun. The sun is only a single body, whilst those receiving their light from it are in many ways dependent on each other. The most fitted to annex its lustre are the ruby, crystal, pure air and water, and their light is therefore called transparent. On glittering stones and polished surfaces it is called luminous; on wood, earth, etc., visible light, and on all other things it is simply designated light without any specific qualification. This general term, light, corresponds to what we call Elōhim, as is now clear. Transparent light corresponds to 'Eternal,' a proper name which describes especially the relation between Him and His earthly creatures, I mean, the prophets, whose souls are refined and susceptible to His light, which penetrates them, just as the sunlight penetrates the crystal and ruby. Their souls take their origin and development (as has been explained before) from Adam. Essence and heart [of Adam] reappear in every generation and age, whilst the large mass of mankind are set aside as husks, leaves, mud, etc. The God of this essence is only and solely Adōnāi, and because He established a connexion with man, the name Elohim was altered after the creation into Adonāi Elōhim. This the Sages express in the words: A 'full name over a full universe' (Genesis Rabbah 11). The world was but completed with the creation of man who forms the heart of all that was created before him. No intelligent person will misunderstand the meaning conveyed by 'Elōhim,' although this is possible with regard to 'Adōnāi,' because prophecy is strange and rare in single individuals, and much more so in a multitude. For this reason, Pharaoh disbelieved and said: 'I know not the Lord' (Exodus 5:2), as if he interpreted the Tetragrammaton in the way penetrating light is understood, and was reminded by it of God whose light is intimately attached to man. Moses supplemented his words by adding: 'the God of the Hebrews,' in order to call to mind the patriarchs who testified by means of prophecy and marvels. Elōhim was a name well known in Egypt. The first Pharaoh said to Joseph: 'Forasmuch as Elōhim has shewn thee all this,' (Genesis 41:39), and A man in whom the spirit of Elōhim is' (Genesis 41:38). This is as if one man alone sees the sun, knows the points of its rising and course, whilst we others never behold it and live in shadow and mist. We find, then, that his house has much more light than ours, because he is acquainted with the course of the sun and can arrange his windows according to his desire. We also see his crops and plantations thriving, which, as he says, is the consequence of his knowing the course of the sun. We however, would deny this, and ask: 'What is the sun? We know the light and its manifold advantages, but it comes to us merely by accident.' 'To me,' he would answer, 'it comes as much and as frequently as I desire, because I know its cause and course. If I am prepared for it and arrange all my plans and works for their proper seasons, I reap the full benefit of it.--A substitute for Adonāi is Presence, as in the verse: 'My Presence shall go with thee' (Exodus 33:14 sq.), or 'If thy Presence go not with me.' The same is meant in the verse: 'Let my Lord, I pray Thee, go among us' (Exodus 34:9). The meaning of Elōhim can be grasped by way of speculation, because a Guide and Manager of the world is a postulate of Reason. Opinions differ on the basis of different speculations, but that of the philosophers is the best on the subject. The meaning of Adonāi, however, cannot be grasped by speculation, but only by that intuition and prophetic vision which separates man, so to speak, from his kind, and brings him in contact with angelic beings, imbuing him with a new spirit, as it is written: 'Thou shalt be turned into another man,' 'God gave him another heart' (I Samuel 10:6:9), 'A spirit came over Amasai' (I Chronicles 12:18). 'The hand of the Lord was upon me' (Ezekiel 37:11). 'Uphold me with Thy free spirit' (Psalms 51:14) All these circumscribe the Holy Spirit which enwraps the prophet in the hour of his ministry, the Nazirite, and the Messiah, when they are anointed for priesthood, or for the royal dignity by a prophet; or when God aids and strengthens him in any matter; or when the priest makes prophetic utterances by means of the mystic power derived from the use of the Urim and Tummim. Then all previous doubts concerning Elōhim are removed, and man deprecates those speculations by means of which he had endeavoured to derive the knowledge of God's dominion and unity. It is thus that man becomes a servant, loving the object of his worship, and ready to perish for His sake, because he finds the sweetness of this attachment as great as the distress in the absence thereof. This forms a contrast to the philosophers, who see in the worship of God nothing but extreme refinement, extolling Him in truth above all other beings, (just as the sun is placed on a higher level than the other visible things), and that the denial of God's existence is the mark of a low standard of the soul which delights in untruth.
16 טז
(טז) אמר הכוזרי: הנה נתבאר לי ההפרש בין השמות אלהים וה' והבינותי מה רב המרחק בין אלהי אברהם ובין אלהי אריסטו כי לה' יתעלה משתוקקים בני אדם שהשיגוהו בחוש ועל יסוד עדות ראיה ואלו לאלוהים נוטים על פי הקש הגיוני מי שהשיגו בחוש בא לידי מסירות נפש מתוך אהבת האלוה ולידי הנכונות למות עליה ואלו ההקש מראה רק זאת כי חובה היא לרומם את האלוה כל שעה שאין הדבר מזיק ואין סובלים צער עליו אין להאשים אפוא את אריסטו על הלגלוג שלגלג על טקסי עבודת האלוה מאחר שהוא מספק אם האלוה יודע בזה: 16. Al Khazari: Now I understand the difference between Elōhim and Adonāi, and I see how far the God of Abraham is different from that of Aristotle. Man yearns for Adonāi as a matter of love, taste, and conviction; whilst attachment to Elōhim is the result of speculation. A feeling of the former kind invites its votaries to give their life for His sake, and to prefer death to His absence. Speculation, however, makes veneration only a necessity as long as it entails no harm, but bears no pain for its sake. I would, therefore, excuse Aristotle for thinking lightly about the observation of the law, since he doubts whether God has any cognizance of it.
17 יז
(יז) אמר החבר: אברהם לעמת זה באו עליו נסיונות רבים הסבל אשר סבל בראשונה באור כשדים ואחרי כן בימי נודו כגר בארץ ואחרי זה במילה ואחרי כן בהרחקת ישמעאל ואחרי זה בעקדת יצחק להעלותו עלה והוא עמד בכל אלה כי הוא השיג מה שהשיג מן הענין האלוהי בחוש לא לפי הקש הוא ראה בעליל כי אין דבר מפרטי מעשיו נעלם מעיני האלוה ושוב ראה כי האלוה גומלהו לרגעים על מעשי צדקה ומדריכהו בדרך הישר והוא שלא יצעד צעד לפנים או לאחור כי אם ברשות מאת האלוה ואיך לא ילעג אברהם כעת להקשיו ההגיוניים הקודמים הלא כן דרשו החכמים ז"ל על הפסוק ויוצא אותו החוצה אמר לו צא מאצטגנינות שלך זאת אומרת צוהו לעזב את חכמותיו ההקשיות כחכמת הכוכבים וכדומה ואז יתחיב לעבד את מי שהשיג בחוש כמה שנאמר טעמו וראו כי טוב ה' בצדק נקרא אפוא ה' בשם אלהי ישראל כי ראיה זאת לא נתנה לכל עם אחר וכן הוא נקרא אלהי הארץ כי ארץ ישראל על אוירה אדמתה ושמיה נתיחדה בסגלה המסיעת להשגת הנבואה בהצטרף לסגלה זו התנאים שהם מעין עבדת אדמה והכנתה להצלחת מין צמחים וכל ההולכים בדרכי התורה האלוהית נמשכים אחרי בעלי הראיה הנבואית ונפשותם מוצאות להן מנוח בהאמינן אמונה שלמה בקבלת הנביאים אם כי דברי הנביאים תמימים ומשליהם דמיוניים יותר מדי ואין הן מוצאות מנוח בקבלת הפילוסופים אם כי דבוריהם נאים יותר וחבוריהם מסדרים סדר יפה יותר ואם כי לפי הנגלה מופתיהם ההגיוניים מושכים את הלב יותר ובכל זאת אין ההמונים נמשכים אחריהם כאלו נגלתה האמת לנפשות בני ההמונים מעין גלוי נבואה כמו שנאמר אצלנו נכרים דברי אמת: 17. The Rabbi: Abraham bore his burden honestly, viz. the life in Ur Kasdim, emigration, circumcision, the removal of Ishmael, and the distress of the sacrifice of Isaac, because his share of the Divine Influence had come to him through love, but not through speculation. He observed that not the smallest detail could escape God, that he was quickly rewarded for his piety and guided on the right path to such an extent that he did everything in the order dictated by God. How could he do otherwise than deprecate his former speculation? The Sages explain the verse: 'And He brought him forth abroad,' as meaning: 'give up thy horoscopy!' That is to say, He commanded him to leave off his speculative researches into the stars and other matters, and to follow faithfully the object of his inclination, as it is written: 'Taste and see that the Lord is good' (Psalms 34:9). Adonāi is, therefore, called rightly the God of Israel, because this view is not found among Gentiles. He is also called God of the land, because this possesses a special power in its air, soil and climate, which in connexion with the tilling of the ground, assists in improving the species. He who follows the divine law, follows the representatives of this view. His soul finds satisfaction in their teachings, in spite of the simplicity of their speech and ruggedness of their similes. This is not the case with the instructions of philosophers, with their eloquence and fine teachings, however great the impressiveness of their arguments. The masses do not follow them, because the human soul has a presentiment of the truth, as it is said: 'The words of truth will be recognised.'
18 יח
(יח) אמר הכוזרי: רואה אני כי אתה מגנה את הפילוסופים ומיחס להם הפך הדבר הידוע לכל עליהם הלא גם על אדם שקבל עליו פרישות והתנזר אומרים אצלנו כי הוא נעשה פילוסוף או כי נוהג הוא לפי דעת הפילוסופים ואלו אתה שולל מהם כל מעשה טוב: 18. Al Khazari: I see thee turning against the philosophers, attributing to them things of which just the opposite is known. Of a person who lives in seclusion and acts rightly, it is said, he is a philosopher, and shares the views of philosophers. Thou deprivest them of every good action.
19 יט
(יט) אמר החבר: מה שאמרתי נוגע רק לעקר למודם שלפיו תכלית ההצלחה לאדם אינה כי אם במדע העיוני ובהשגת המשכלות באמצעות השכל שבכח הנעשה על ידי זה לשכל שבפעל ואחרי כן לשכל הנקנה בו יתקרב אל השכל הפועל ורק אז מבטח לו כי בן אלמות הוא אולם דבר זה לא ישלם כי אם בהקדיש אדם את כל ימי חייו למחקר ולמחשבה מתמדת דבר אשר לא יתכן עם ההתעסקות בעניני העולם הזה ולכן ראו צרך לעצמם להתרחק מן הרכוש ומן הכבוד ומן ההנאה בבנים כדי שלא יטרידום מלהגות בחכמה ובהגיע האדם לידיעת חכמה במדרגה הזאת המבקשת לא יחוש למעשים אשר יעשה כי חסידותם אינה מיחלת לקבלת גמול וכן אין הם סבורים כי אלו היו גוזלים או רוצחים היו נענשים על כך אולם הם מצוים על הטוב ומזהירים מן הרע בראותם במעשים אלה את הדרך הראויה והמשבחת ביותר ובחשבם כי באלה אפשר לבן אדם להדמות לאלוה אשר סדר את כל הדברים על הצד הטוב ביותר ולכן קבעו אמנם חקים להנהגת המדינה ולהתנהגות כל יחיד אולם החקים האלה הם התנהגיות לא מחיבות כי אם מתנות ורק לשעת ההכרח ואלו התורה אינה כן אם לא בפרטים השיכים לדרך ארץ ובחכמת התורה כבר נתבאר מה הם הדברים אשר יחול עליהם תנאי ומה הם הדברים אשר לא יחול תנאי עליהם: 19. The Rabbi: Nay, what I told thee is the foundation of their belief, viz. that the highest human happiness consists in speculative science and in the conception by reason and thought of all intelligible matters. This is transformed into the active intellect, then, into emanating intellect, which is near the creative intellect without fear of decay. This cannot, however, be obtained except by devoting one's life to research and continual reflection, which is incompatible with worldly occupations. For this reason they renounced wealth, rank, and the pleasure of children, in order not to be distracted from study. As soon as man has become acquainted with the final object of the knowledge sought for, he need not care what he does. They do not fear God for the sake of reward, nor do they think that if they steal or murder they will be punished. They recommend good and dissuade from evil in the most admirable manner. And in order to resemble the Creator who arranged everything so perfectly, they have contrived laws, or rather regulations without binding force, and which may be overridden in times of need. The religious law, however, is not so except in its social parts, and the law itself sets down those which permit exceptions and those which do not.
20 כ
(כ) אמר הכוזרי: אולם אותו האור אשר אתה מדבר עליו כבר שקע והדעת מרחקת את הראותו שנית כי כבר אבד ואין לצפות לשובו: 20. Al Khazari: The light of which thou speakest has not gone out without hope of its being re-kindled. It has completely disappeared, and no one is able to trace it.
21 כא
(כא) אמר החבר: לא שקע כי אם בעיני אדם שאינו רואה אותנו בעין פקוחה אדם המביא ראיה מדלותנו וענינו ופזורנו על שקיעת אורנו ומגדלת אמות אחרות ומהצלחתן בעולם הזה וממשלן בנו על שהאור שורה עמם: 21. The Rabbi: It is only extinguished for him who does not see us with an open eye, who infers the extinction of our light from our degradation, poverty and dispersion, and concludes from the greatness of others, their conquests on earth and their power over us, that their light is still burning.
22 כב
(כב) אמר הכוזרי: אין אני מביא ראיה מזה כי רואה אני את שתי הדתות חולקות זו על זו ושתיהן מצליחות והרי לא יתכן כי תמצא האמת בשני הקצוות או שהיא באחד מהם או שאינה אף באחד מהם וכבר פרשת לי את פרשת הנה ישכיל עבדי פרוש המורה על כך כי הדלות והשפלות קשורות יותר מן הגדולה והכבוד בענין האלוהי ודבר זה מפרסם גם אצל שתי הדתות הללו כי אכן הנוצרים אינם מתפארים במלכים או בגבורים או בעשירים אשר בתוכם כי אם באותם אנשים שהלכו אחרי ישו בכל אותה התקופה הארכה שקדמה לזו שבה נתקבלה דתו ברבים אנשים אשר גרשו ממקומותם והיו מסתתרים במחבואים וכל שנתפס אחד מהם מיד היה נהרג וכלם סבלו על שמירת אמונתם צרות מפלאות בזיון והרג והם הם אשר יתברכו בהם הנוצרים ואת מקומות מגוריהם ואת מקומות ההרגם יכבדו ועל שמותם יבנו כנסיות וכן העוזרים חברי מיסד האסלם סבלו בזיון רב עד שנושעו ובהם יתפארו המוסלמים ובשפלותם ובמותם על אמונתם ישתבחו לא בשרים אשר גאותם על כספם ועל מעמדם הרם כי אם באנשים שהיו לובשים בגדים בלויים ואוכלים לחם שעורים לא לשובע אולם החבר היהודי הם היו עושים כל זאת בתכלית ההתרחקות מעסקי העולם הזה ובהתמסרות גמורה לאלוה ית' ואלו ראינו את היהודים עושים כן לשם שמים הייתי מחשיבם יותר ממלכי בית דוד כי זוכר אני מה שלמדתני בדבר הכתוב ואת דכא ושפל רוח וכן למדתני כי אור האלוה לא יחול כי אם בנפשות הענוים: 22. Al Khazari: I will not use this as an argument, as I see two antagonistic religions prevailing, although it is impossible that the truth should be on two opposite sides. It can only be on one or on neither. I have explained to thee in connexion with the verse: 'Behold My servant shall prosper' (Is. lii. 13), that humility and meekness are evidently nearer to the Divine Influence than glory and eminence. The same is visible in these two religions. Christians do not glory in kings, heroes and rich people, but in those who followed Jesus all the time, before His faith had taken firm root among them. They wandered away, or hid themselves, or were killed wherever one of them was found, suffered disgrace and slaughter for the sake of their belief. These are the people in whom they glory, whose ministers they revere, and in whose names they build churches. In the same way did the 'Helpers,' and friends of Islām bear much poverty, until they found assistance. In these, their humility and martyrdom do they glory; not in the princes who boasted of their wealth and power, but rather in those clad in rags and fed scantily on barley bread. Yet, O Jewish Rabbi, they did so in the utmost equanimity and devotion to God. Had I ever seen the Jews act in a like manner for the sake of God, I would place them above the kings of David's house. For I am well aware of what thou didst teach me concerning the words: 'with him also that is of a contrite and humble spirit' (Isaiah 57:15), as well as that the light of God only rests upon the souls of the humble.
23 כג
(כג) אמר החבר: צדקת בבישך אותנו בדבר הזה כי אכן כל סבלנו לא עמד לנו עד היום אולם בחשבי על החשובים בתוכנו היכולים לסלק על נקלה באמירת מלה אחת את הבזיונות מעל נפשם להיות לבני חורין ולשלט במשעבדיהם ואינם עושים כן בהיותם נאמנים לדתם אני שואל האין זה קרבן שיש בו לכפר על חטאים רבים ולמחותם אמנם אלו נפל הדבר כאשר אמרת אתה כי אז לא נשארנו זמן רב במצב זה ועוד יש לאלוה חכמה נסתרת בהשאירו אותנו בגלות מעין החכמה הצפונה בגרגיר הזרע גרגיר זה נופל אל תוך האדמה ושם הוא משתנה ונעשה לכאורה עפר מים וטיט ולפי ראות עיני המתבונן בו לא ישאר רשם מוחש כלשהו ממה שהיה הגרגיר קדם לכן אולם לאחר זמן יתברר כי גרגיר זה הוא אשר ישנה את העפר ואת המים עד שיהיו מטבעו הוא והוא אשר יעבירם דרגה דרגה עד אשר יתעדנו היסודות ויהפכם להיות כמוהו ואז יוציא קלפות עלים ועוד עד אשר יזדכך הגרעין ויכשר לחול בו הענין ההוא האלוהי והצורה של הזרע הראשון ואז יהיה לעץ נושא פרי כפרי אשר ממנו בא הזרע ההוא והנה כך הוא הדבר גם בדת משה כל דת שבאה אחריה משתנה לאמתו של דבר להיות כמה אם כי למראית עין תתרחק ממנה הדתות האלה הן אפוא רק הכנה והקדמה למשיח המיחל אשר הוא הפרי ובאחרית הימים בהודותן בו תהיינה הן פריו והיה העץ כלו אחד אז יעריצו את השרש אשר לפנים היו מבזים אותו כמו שאמרנו בפרוש הפסוק הנה ישכיל עבדי ואל תבט אל היות הדתות האלה מתרחקות מעבדות האלילים ומשתדלות לקים את יחוד האלוה ותשבחן על כך ויקלו בעיניך בני ישראל שבימי המלכים על אשר פנו לעבולדת הצלמים התבונן לעמת זה בכך שגם החשובים במאמיני הדתות האלה נוטים אל הכפירה בהשגחה ואף יפיצוה ברבים ואף יחברו ברוחה שירים המתפרסמים בעם ונשמרים בפיהם שירים המכריזים כי אין אדון משגיח אל מעשי בני אדם גומל טוב על המעשים הטובים ועונש על הרעים דבר אשר כזה לא נשמע מעולם בישראל אמנם היו בעמנו אנשים אשר האמינו כי הצלמים ההם ורוחניות הכוכבים עשויים להביא להם ברכה כי בזמן ההוא האמינו רבים שיש תועלת בעבודות ההן אך כל זה לא היה אצלם כי אם תוספת לדתם את כל מצוותיהם שמרו כי אם אין הדבר כן מדוע לא המירו דתם בדתות העמים אשר הגלום ושבום אפלו מנשה וצדקיהו גדולי הכופרים בישראל לא רצו לעזב את דת ישראל אם אמנם התאוו להרבות הצלחתם בנצחונות על השונא ובעשית עשר באמצעות הכחות ההם שחשבום מועילים להפליא אם כי צוה האלוה להתרחק מהם ואלו היו הכחות ההם מחשבים לרבים כיום כמו שהיו אז היית רואה אותנו נפתים היום כמהם כשם שאנו נפתים לשאר ההבלים כאצטגנינות ולחשים וקמעות וכמעשים המכונים להפך את טבע הדברים אם כי התורה צותנו להתרחק מכל אלה: 23. The Rabbi: Thou art right to blame us for bearing degradation without benefit. But if I think of prominent men amongst us who could escape this degradation by a word spoken lightly, become free men, and turn against their oppressors, but do not do so out of devotion to their faith: is not this the way to obtain intercession and remission of many sins? Should that which thou demandest of me really ever take place we should not remain in this condition. Besides this, God has a secret and wise design concerning us, which should be compared to the wisdom hidden in the seed which falls into the ground, where it undergoes an external transformation into earth, water and dirt, without leaving a trace for him who looks down upon it. It is, however, the seed itself which transforms earth and water into its own substance, carries it from one stage to another, until it refines the elements and transfers them into something like itself, casting off husks, leaves, etc., and allowing the pure core to appear, capable of bearing the Divine Influence. The original seed produced the tree bearing fruit resembling that from which it had been produced. In the same manner the law of Moses transforms each one who honestly follows it, though it may externally repel him. The nations merely serve to introduce and pave the way for the expected Messiah, who is the fruition, and they will all become His fruit. Then, if they acknowledge Him, they will become one tree. Then they will revere the origin which they formerly dispersed, as we have observed concerning the words: "Behold My servant prospers." Consider not their abstention from idolatry, and energetic declaration of the unity of God, as a reason to praise; nor cast a reproving glance at the Israelites because their history tells of idol worship. On the other hand consider that many of the former incline towards heresy and endeavour to spread it, that they praise it in popular songs which are in everybody's mouth, and which are loud in asserting that there is no king who rules over the actions of man, none who rewards or punishes them, a doctrine never mentioned in connexion with Israel. The people only sought to derive advantages from talismans and spirits, in addition to the practice of their faith of which they observed the laws, because the adoption of magic practices was universally prevalent at their time. Had this not been so, they should not have become converted to the belief of the peoples amongst whom they lived as exiles. Even Manasseh and Zedekiah and the greatest apostates in Israel had no particular wish to forsake the religion of Israel. They did it chiefly for victory and worldly gain which they hoped to obtain by means which they considered effective in spite of divine prohibition. If these things were so lightly considered to-day, thou wouldst see us and them deceived by them, as we are deceived by other vanities, such as astrology, conjuring, magic practices, and other tricks which are rejected as completely by nature as by the Law.
24 כד
(כד) אמר הכוזרי: הנני מבקש ממך כעת כי תראה לי מקצת משירי חכמות הטבע אשר לפי דבריך היו נמצאות ביניכם: 24. Al Khazari: I ask thee now to give me an explanation of the relics of the natural science which thou hast stated existed among you.
25 כה
(כה) אמר החבר: בין אלה ספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה הכולל ענינים עמקים שפרושם ארך מאד ספר זה מלמד אותנו לראות כי אחדות האלוה ורבונותו נגלות בדברים שמצד רבים הם ושונים ומן הצד השני יש בהם אחדות והתאמה והתאמתם באה להם מידי האחד מסדר הכל דברים אלה הם ראשית כל ספר וספור וספר השם ספר מורה על השעור והמתכונת של הגופים העומדים להברא כי רק על ידי המספר יתכן לעצב כל גוף עד כדי היותו מסדר יפה ועד המצא כל חלקיו ביחס המתאים למען יהיה ראוי למיעד לו וכן מדות השטח תכולת היבש והלח ומדות המשקל ואף תאם התנועות וסדר המוזיקה כלם ערוכים במספר בספר הלא תראה כי גם הבונה אין בית יוצא מתחת ידו אם לא קדם לזה ציור הבית בנפש הבונה השם ספור מורה על הדבור אולם דבור זה הוא הדבור האלוהי קול דברי אלהים חיים בדבור זה תלויות תכונת כל דבר נוצר וצורתו בהן נוצר ברגע שנסב עליו דבור זה כך ברגע שנאמר יהי אור יהי רקיע יצא עם המאמר המעשה ומעשה זה הוא הספר שם המורה על הכתב כי כתב האלוה הם ברואיו ודבור האלוה הוא הוא כתבו וספירתו היא דברו כך נעשו הספר והספור והספר ביחס לאלוה דבר אחד אם כי ביחס אל האדם שלשה הם כי האדם חושב בשכלו ומדבר בפיו וכותב בידו את דבורו להורות בשלשת הדרכים האלה על דבר מה מברואי הבורא והנה מחשבת האדם וכתבו ודבורו הם רק סמלים המורים על דבר לא עצם הדבר ואלו מחשבת האלוה ודבורו וכן כתבו הם הדבר עצמו למה הדבר דומה תאר לך בדמיונך אורג משי אשר די לו להעלות במחשבתו את עשית מלאכתו ומיד ישמע לו המשי ויתגונו בו הגונים אשר עלו בלב האמן ויצטרפו לציורים אשר ירצה בהם וכך יתרקם האריג הזה לפי צו האמן וכרשומו והנה אלו יכלנו אנחנו בשעה שאנו מזכירים את השם איש או רושמים רשמי גופו להוות את האדם כמו שהוא בתבניתו היתה לנו היכלת שישנה לדבור האלוהי ולכתב האלוהי והיינו לבוראים יכלת כלשהי מעין זאת יש לנו בציורנו השכלי אולם הלשונות והכתבים יש לאחדים מהם יתרון על חבריהם מהם ששמותם מתאימים לתכונות הדברים המכנים בהם ומהם ששמותם רחוקים מן הדברים אך הלשון האלוהית לשון אשר האלוה בראה ולמדה לאדם ושמה על לשונו ובלבו היא בלא ספק השלמה בלשונות שכנוייה מתאימים ביותר לכל הדברים אשר עליהם יורו כמו שאמר הכתוב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו רצונו לומר ראוי הוא שם זה המתאים למכנה בו ומודיע טיבו ובזה היתרון ללשון הקדש ואף המלאכים מרגישים בה יותר מבכל לשון ועל יסוד זה אומרים על הכתב העברי כי צורות אותיותיו אף הן אינן מקריות ולא בלא כונה והמכוון בהן מתאים לכל אות ואות ואל יהיה תמוה בעיניך עיון זה אשר לפיו יש רשם לשמות הקדושים ולכל צרופי האותיות הדומים להם בדבור או בכתב כי קודמת לשני אלה השפיטה רצוני לומר מחשבת הנפש הטהורה הדומה למלאכים ג' ספרים אלה ספר וספור וספר מתאחדים אפוא לאחד ועל ידי זה יתחדש הדבר המשער ההוא כשם ששערהו בעל הנפש הטהורה וכשם שדבר בו וכשם שכתב אותו לפי זה אומר מחבר הספר על האלוה ית' ברא את עולמו בשלשה ספרים ספר וספור וספר כל אלה אחד הם בחק האלוה ית' ואחד זה הוא המקור לשלשים ושתים נתיבות פלאות חכמה שהם עשר ספירות ועשרים ושתים אותיות והרמז בזה הוא כי בצאת הנמצאות אל הפעל שונים הם זה מזה בכמות ובאיכות והנה הכמות היא המספר וסוד המספר אינו כי אם בעשרה כמו שנאמר שם עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה ויש סוד עמוק בדבר שהחשבון עומד רק על מספר עשרה לא על מספר גדול מזה ולא על קטן מזה ולזה רומז המחבר בהוסיפו הבן בחכמה וחכם בבינה בחן בהם וחקר מהם ודע וחשב וצור והעמד דבר על ברורו והשב יוצר על מכונו ומדתן עשר שאין להם סוף ואחרי זה הזכיר מחבר הספר את השונות מצד האיכות מחלק הוא את עשרים ושתים האותיות לשלש מערכות שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות והוא מבאר את דבריו שלש אמות אמש סוד גדול מפלא ומכסה שממנו יוצאין אויר ומים ואש שבהן נברא הכל משוה הוא את יחס האותיות האלה אל היחסים השוררים בעולם הגדול ובעולם הקטן שהוא האדם ואל היחסים אשר בזמן וקורא הוא להם עדים נאמנים עולם ונפש ושנה למדנו כי סדר אחד בכלם וסדר זה בא מן המסדר האחד יתעלה ויתקדש כי אם אמנם שונים הם הנמצאות ונבדלים זה מזה אין סבת היותם שונם כי אם בחמרים שלהם השונים זה מזה מהם עליון ומהם תחתון מהם עכור ומהם צלול אולם מצד חונן הצורות נותן התכונות ויוצר הסדר פועלת בכלם חכמה אחת והשגחה מתאמת ונמשכת לפי הסדר האחד הנוהג בעולם הגדול ובאדם ובסדר הגלגלים הוא אשר אמר עליהם כי שלשתם עולם ונפש ושנה עדים נאמנים הם על אחדות האלוה וסדר אותם בקרוב לפי דוגמה זו: 25. The Rabbi: To this belongs the 'Book of Creation' by the Patriarch Abraham. Its contents are very profound, and require thorough explanation. It teaches the unity and omnipotence of God by means of various examples, which are multiform on one side and uniform on the other. They are in harmony with regard to the One, their Director. This results in the three factors: S’fār, Sēfer, and Sippūr (Sefer Yetzirah 1:1). As to S’fār it means the calculation and weighing of the created bodies. The calculation which is required for the harmonious and advantageous arrangement of a body is based on a numerical figure. Expansion, measure, weight, relation of movements, and musical harmony, all these are based on the number expressed by the word, S’fār. No building emerges from the hand of the architect unless its image had first existed in his soul. Sippūr signifies the language, or rather the divine language, 'the voice of the words of the living God.' This produced the existence of the form which this language assumed in the words: 'Let there be light,' 'let there be a firmament.' The word was hardly spoken, when the thing came into existence. This is also Sēfer, by which writing is meant, the writing of God means His creatures, the speech of God is His writing, the will of God is His speech. In the nature of God, therefore, S’fār, Sippūr, and Sēfer are a unity, whilst they are three in human reckoning. For man wills with his reason, speaks with his mouth, and writes such speech with his hand. These three factors characterize one of God's creatures. Man's will, writing, and word are marks of the thing, but not the nature of the same. The will, however, expressed in the word of God signifies the essence of the thing, and is at the same time His script. Imagine a silk weaver considering his work The silk obeys him, accepts the colours and patterns which he has contrived. The garment therefore comes into existence by his will and design. If we were able when speaking of, or drawing a human figure, to produce a human form, then we should have the word of God in our power and could create, just as we are able to do partially in forming objects in the mind. Spoken or written words have certain advantages over each other. In some cases the name fits the object exactly; in others less so. The language created by God, which He taught Adam and placed on his tongue and in his heart, is without any doubt the most perfect and most fitted to express the things specified, as it is written: 'And whatsoever Adam called every living creature, that was the name thereof' (Genesis 2:19). This means that it deserved such name which fitted and characterized it. This shows the excellence of the 'holy tongue' as well as the reason why the angels employed it in preference to any other. Writing is judged from a similar point of view. The shapes of the letters are not the result of accident, but of a device which is in harmony with the character of each letter. Thou shouldst not, now, deem it impossible that names and combinations of letters, whether spoken or written, have certain effects. In either case, calculation, viz. the thought of the pure, angelic soul precedes the act. Thus the three factors: S’fār, Sippūr, and Sēfer become a unity, and the calculation appears as if a being, endowed with a pure soul, had made, spoken, and written it. The book further states with regard to God: He created His world with three Sefīrāh factors: S’fār, Sippūr, and Sēfer. In God's nature they are all one, but this one forms the beginning of the 'thirty-two miraculous and mysterious ways of the divine wisdom,' composed of the ten Sefirōth and the twenty-two letters [of the Hebrew alphabet]. This points to the actuality of existing things and their differences with regard to quantity and quality. Quantity means a number. The mystery of the number is in the number ten, as is expressed in the passage: 'Ten Sefīrōth without anything else; ten and not nine, ten and not eleven' (Sefer Yetzirah 1:4-5). A deep secret lies in the fact that the counting stops at ten, neither more nor less. The next sentence, therefore, runs: 'Understand judiciously and judge intelligently, examine and search them, mind, weigh, and consider, render everything lucid, and place the Creator in His sphere; their measure is ten in endless progression' (ibid. 4-5). This is followed by a division as to quality. The twenty-two letters are divided into three groups, viz. three mothers, seven double, twelve single [consonants]. The three mothers are alef, mem, shin. They cover a great and profound secret; for from them emanate air, water, and fire by means of which the universe was created. The grouping of these consonants united with the order of the macrocosm and the microcosm, viz. man, and the order of time into one line, called 'true witnesses,' viz. universe, soul, year. This also demonstrates that the one order is the work of a one-Master, who is God. And although things are multifarious and different from each other, their difference is the result of the difference of their material, which is partly of higher and partly lower order, and of impure or pure character. The giver of forms, designs and order, however, has placed in them all a unique wisdom, and a providence which is in complete harmony with this uniform order, and is visible in the macrocosm, in man, and in the arrangement of the spheres. It is this that is called the 'true witnesses' of His Oneness, viz. universe, soul, year. This yields approximately the following table--
26 כו
. .
27 כז
שלוש אמות א מ ש THREE MOTHERS:
28 כח
בעולם: אוויר מים אש In the Universe: Air, Water, Fire. ...
29 כט
בנפש : גויה בטן ראש In the Soul: Chest, Belly, Head. ...
30 ל
בשנה : רויה קור חום In the Year: Moisture, Cold, Heat.
31 לא
שבע כפולות ב ג ד כ פ ר ת SEVEN DOUBLE [CONSONANTS].Beth, Gimel, Daleth, Kaf, Pe, Resh, Tāv.
32 לב
בעולם: שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה In the Universe: Saturnus, Jupiter, Mars, Sun, Venus, Mercury, Moon.
33 לג
בנפש: חכמה עושר ממשלה חיים חן זרע שלום In the Soul: Wisdom, Wealth, Government, Life, Grace, Progeny, Peace.
34 לד
בשנה: שבת חמישי שלישי ראשון ששי רביעי שני In the Year: Sabbath, Thursday, Tuesday, Sunday, Friday, Wednesday, Monday.
35 לה
שתים עשרה פשוטות TWELVE SIMPLE [CONSONANTS]
36 לו
בעולם: טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים In the Universe: Aries, Taurus, Gemini, Cancer, Leo, Virgo, Libra, Scorpio, Arcitenens, Caper, Amphora, Pisces.
37 לז
בנפש: אבר לראות אבר לשמוע אבר להריח אבר לדבר אבר לטועם אבר לתשמיש אבר לעשות אבר להלך אבר להרהר אבר לכעוס אבר לשחוק אבר לישון In the Soul: Organs of Sight, Hearing, Smelling, Speaking, Tasting, Feeling, Organs of Working, Walking, Thinking, Being Angry, of Laughing, and Sleeping.
38 לח
בשנה: ניסן אייר סיוון תמוז אב אלול תשרי מרחשוון כסליו טבת שבט אדר In the Year: Nisān, Iyyār, Sivān, Tammuz, Ab, Ellul, Tishri, Marheshwān, Kislēv, Tēbēth, Shebat Adār.
39 לט
. .
40 מ
אחד על גבי שלשה ושלשה על גבי שבעה ושבעה על גבי שנים עשר והנה במה שנאמר על פעלת האברים האלה כליות יועצות וטחול שוחק וכבד כועס וקבה ישנה יש מקום לספק אמנם אין הדבר תמוה שיש לכליות השפעה על טיב הדעה הלא תראה דבר דומה לזה בפעלת האשכים שכן הסריסים חלושי שכל הם יותר מן הנשים וכשם שהם חסרי אשכים כך הם מחסרי זקן וגם מחסרי הדעה הנכונה וכן טחול שוחק מפני שכחו הטבעי הוא לנקות את הדם ואת רוח החיים מעכירות ומסתימה ובהיות שני אלה נקיים תבוא השמחה ואתה השחוק וכן כבד כועס מפני הלחות המרות הנולדות בו והשם קבה הוא כנוי לכל כלי המזון אולם הספר המתעורר כאן הוא במנין האברים לא הזכר הלב שהוא ראש האברים וכן לא הזכרו קרום הסרעפת וקרום הראה ששניהם משמשים את הלב ביחוד ואלו את שאר הגוף אינם משמשים כי אם דרך מקרה ואין זה תפקידם הראשון אשר למח כבר נכלל בפרוט החושים כי כלם נולדים ממנו ואף גם זאת האברים אשר למטה מקרום הסרעפת יש להם סוד כי הם הטבע הראשון שכן קרום זה מחלק בין עולם הטבע לעולם החי כדרך שהצואר מפריד בין עולם החי לעולם השכל כמו שהזכיר זאת אפלטון בטימאוס והנה המקורות הראשונים נמצאים בעולם הטבע בו שרש ההויה כי מכאן הזרע יוצא וכאן העבר נוצר מתוך ארבעת יסודות ובין אלה בחר האלוה את אברי הקרבן החלב והדם ויותרת הכבד ושתי הכליות ולא בחר לא בלב ולא במח ולא בראה ולא בקרום וסוד הדבר עמוק ופרושו אסור וכבר נאמר אין דורשין בספר יצירה אם לא בתנאים המזדמנים יחד רק לעתים רחוקות ואחרי זה נאמר שם שבע כפולות שש צלעות לששה צדדים והיכל קדוש מכון באמצע ברוך כבוד יי ממקומו הוא מקומו של עולם ואין עולם מקומו דברים אלה רומזים על הענין האלוהי המאחד את ההפכים בדומה לנקדה הנמצאת במרכזו של גוף בעל ששה צדדים ושלשה ממדים כי כל זמן שלא נקבע התוך בגוף הזה אין לקבע בו את הקצוות אחרי כן באה ההערה על היחס בין אלה ובין הכח הנושא הכל אשר בו יתאחדו ההפכים כפי שיחס זה נגלה בעולם שנה נפש כי לכל אחד משלשה אלה נתן מחבר הספר דבר אחד המלכד את חלקיו ומסדרם והוא שאמר תלי בעולם כמלך על כסאו גלגל בשנה כמלך במדינה לב בנפש כמלך במלחמה תלי שם התנין הוא רמז לעולם השכל כי בשם זה מכנים את הדברים הנסתרים אשר אין להשיגם בחושים והגלגל הוא גלגל השמש הנוטה כי על פיו יהיה סדר חלקי השנה והלב נותן סדר לחי ומושל בכל חלק מחלקיו וכונת המחבר היא החכמה בשלשה אלה אחת היא כי הענין האלוהי אחד הוא ואם שונים הם השלשה זה מזה אין זה כי אם מפאת שני החמר אשר להם ודמה את הענין האלוהי כמנהיג הרוחניים למלך על כסאו שפקדותיו אף בהנתן ברמז קל מתמלאות על ידי אנשי סגלתו ועבדיו היודעים אותו בלא כל תנועה מצדו ומצדם וכמנהיג הגלגלים דמהו למלך במדינה כי המלך צריך להראות בכל קצות המדינה למען יראו בכל חלק ממנה שלטונו וכבודו וטובו וכמנהיג בעלי החיים דמהו למלך במלחמה הנמצא בין שני יריבים ורוצה בנצחון ידידיו ובמפלת מתנגדיו אולם החכמה האלוהית אחת היא כי אין החכמה המתגלה בגלגלים גדולה מזו שבקטון בעלי החיים אך הגלגלים נעלים בזה שהם עשויים חמר זך ובן קים אשר לא יכלהו כי אם מי שבראו ואלו בעל החיים עשוי חמר הנוח לקבל רשמים חמר המתפעל מכל המקרים ההפכיים החלים בו בזה אחר זה כקר וחם ועוד והזמן היה מכלה אותו לולא החכמה האלוהית אשר עשתה לו תחבולה מיחדת בבראה אותו זכר ונקבה למען ישאר המין בקימו גם כאשר יאבדו אישי המין אולם כל אלה מתהוים על ידי סבוב הגלגל ועל ידי זריחת השמש ושקיעתה כמו שנרמז לפנינו בספר זה אגב מעיר המחבר כי אין הפרש בין תבנית גוף הנקבה לתבנית גוף הזכר כי אם בהיות אברים אחדים משלהם נגלים בזה ונסתרים בזו וכבר באר דבר זה בחכמת הנתוח כי אברי הנקבה הם הם אברי הזכר אך מהפכים לצד פנים ובדברי הספר זכר בא' מ' ש' ונקבה בא' ש' ם' חזר גלגל פנים ואחור אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע זאת אומרת כאותיות א'מ'ש' וא'ש'ם' כן אותיות ענג ונגע הן אותן האותיות אין ביניהן כי אם סדר מקדם ומאחר דגמה לדבר הזריחה והשקיעה אחת הן כלפי הגלגל עצמו ורק כלפינו אנו יש כאן כניסה ויציאה אחרי כן אומר מחבר הספר כי האברים אשר למטה מקרום הסרעפת רומזים למקורות ארבעת הטבעים שני לועזים ושני עליזים שני יועצים ושני עליצים עשאן כמין מריבה ערכן כמין מלחמה מקצת אלו מצטרפין עם אלו אלו עם אלו אלו תמורת אלו אלו כנגד אלו אם אין אלו אין אלו וכלם אדוקים זה בזה הרמז מובן בכללו אם אמנם קשה לבארו לפרטיו והוא לבעל החיים יש צרך בהפכים אלה ואך ורק ממלחמה זו נובעת הצלתו עד שלולא המלחמה לא באה ההצלה ועתה מסדר המחבר סדר הנבראים ושם בראשם את הנעלה שבהם והוא רוח אלהים חיים באמרו אחת רוח אלהים חיים שתים רוח מרוח שלש מים מרוח ארבע אש ממים ולא הזכיר את העפר מפני שהוא הגוף והחמר לכל המתהוים כי כלם עפר אך יאמר זה גוף אשי וזה גוף אוירי וזה גוף מימי ולכן הקדים המחבר שלש אמות אש ומים ורוח וכבר הקדים לאלה את רוח אלהים והיא רוח הקדש שממנה נבראו המלאכים הרוחניים ובה דבקות הנפשות הרוחניות אחריה בא האויר המשג בחושים ואחריו המים אשר מעל לרקיע המים האלה לא עמד אמנם ההקש הפילוסופי על מציאותם ולכן לא הודו בהם הפילוסופים אך אולי אפשר למפרש למצא מוצא בראותו בהם את גלגל הקרה אשר עדיו יגיעו העננים ואחרי המים סדר המחבר את האתר מקומה של האש היסודית כמו שאמר אש ממים וכן יש מוצאים בשם מים שבפסוק ורוח אלהים מרחפת על פני המים רמז לחמר הראשון חמר זה עדין לא היתה לו כל איכות ולא היה כי אם תהו ובהו עד שנתאיך ברצון האלוה ורצון זה שהקיף את החמר הוא אשר כנה בפסוק זה רוח אלהים והנה דמוי חמר היסודות למים הוא הדמוי המתאים ביותר כי דבר הדק מן המים לא יתהוה ממנו גוף טבעי מוצק ודבר העבה מן המים לא תשתוינה הפעלות הטבעיות בכל חלקיו הואיל וחלקים אלה מוצקים הם אשר לגוף העשוי מעפר לא יצלח כי אם למלאכת האמן כי פעלת האמניות אין להם מגע כי אם בשטחי החמר לא בכלל כל חלקיו ואלו פעלות הטבע חודרות אל כל חלקי הדבר ואין דבר מן הדברים המתהוים אשר לא היה בראשונה במצב מים נגרים נוזלים ולולא כן לא היה נקרא הויה טבעית כי אם הויה מלאכותית או הרכבה מקרית ואין הטבע פועל בדבר כי אם בעודנו גוף מימי כי אז יתן לו הטבע כל צורה שירצה לעמת זה הגוף העשוי להתקשות מרפה הטבע ממנו מניחהו ויתקשה ולזה מתכון המחבר באמרו עשה מתהו ממש ועשה את שאינו ישנו וחצב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפש ושוב הוא אומר מים מרוח חקק וחצב תהו ובהו ורפש וטיט עשאן כמין ערוגה הציבן כמין חומה סככן כמין מעזיבה יצק מים עליהם ונעשו עפר ועוד שם תהו זה קו ירק שמקיף את העולם כלו בהו אלו אבנים מפלמות המשקעות בתהום שמביניהם יוצאים מים ורמז כמחבר רמז מה על סוד השם הנכבד יו"ד ה"א וא"ו ה"א המתאם למהות האלוהית היחידה אשר אין לה תאר כלשהו כי מהות כל דבר אינה מציאות הדבר ואלו האלוה ית' מציאותו היא מהותו כי מהות כל דבר היא הגדרתו וההגדרה מרכבת מסוג הדבר ומהבדלו אולם לעלה הראשונה אין סוג ולא הבדל יתחיב אפוא כי האלוה הוא הוא אחרי זה מתאר מחבר הספר את סבוב הגלגל כסבת רבוי הדברים באמרו חזר גלגל פנים ואחור ודמה את הדבר להצטרפות שתי אותיות בודדות אלף עם כלם וכלם עם אלף בית כלם וכלם עם בית חוזרות חלילה נמצא כל הדבור יוצא ברל"א שערים ואחרי כן תאר איך יתרבו הצרופים בהיות המלים בנות שלש אותיות ואיך בהיותן בנות ארבע שלש אבנים בונות ששה בתים ארבע בונות עשרים וארבעה בתים צא וחשב מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האזן יכולה לשמע אחרי כן הצרך המחבר לחקר מה היה מקור הרבוי לפני סבוב הגלגל הלא הבורא אחד הוא והוא הוא מנין אפוא לגלגל למשל ששת צדדיו לשם כך הניח שם אחד לבורא בדבור השכלי ובדבור הגשמי בחר לו את האותיות הרכות ביותר אשר הן כנשמות אל שאר האותיות הלא הן אותיות ה'ו'י' ואמר כי בעלות רצון לפני האלוה יתהוה כל מה שירצה בו על ידי השם הנכבד הזה והנה אין ספק בדבר כי האלוה והמלאכים מדברים בדבור השכלי ויודעים לפני בריאת העולם הגשמי כל מה שיהיה בו ואיך יאצלו הדבור והשכל המבחין מאת האלוה על המדברים העתידים להברא בעולם העולם הגשמי צריך אפוא להברא לפי גשמיותו על ידי השם הנכבד השכלי המתאים לשם הגשמי יה"ו יו"ה הו"י הי"ו וי"ה וה"י נמצא מכל אחד מן הצרופים האלה יוצאת רוח אחת מרוחות העולם וכך נתהוה הגלגל באור זה אין בו כדי לספק רצון כל אדם אם מפני שהמבקש עמק מכדי שישג או מפני שדעתנו קצרה ואולי משתי הסבות יחד אף הפילוסופים חקרו בבעיה מעין זו והביאם מחקרם אל הדעה כי מן האחד לא יצא כי אם אחד ולכן הניחו מציאות מלאך קרוב לסבה הראשונה מלאך שנאצל מאת הקדמון ושוב אמרו כי מלאך זה שני תארים לו האחד ידיעתו במציאות עצמו והשני ידיעתו כי יש לו סבה ולכן אמרו נתחיבו ממנו שני דברים מלאך שני וגלגל ראשון הוא גלגל הכוכבים העומדים והמלאך השני אף הוא מתוך ידיעתו בקדמון נתחיב ממנו מלאך אחר ומתוך ידיעתו בעצמו נתחיב ממנו גלגל שני הוא גלגל שבתאי וכן נתחיבו מן המלאך השלישי הרביעי וכו' גלגלים ושכלים עד לגלגל הירח ועד לשכל הפועל וכבר קבלו זאת בני אדם ונפתו להאמין בדבר עד שסברו כי הוכח במופת הואיל ויחס לפילוסופים היונים אולם אין בזה כי אם טענה סתם שלא באה עליה כל הוכחה וכבר הקשו עליה כמה וכמה קשיות ראשית למה נפסק השפע ההוא האם מקצר ידו של הקדמון ושוב מדוע לא נתחיב ממה ששבתאי משכיל את שלמעלה ממנו דבר אחד ומזה שהוא משכיל את המלאך הראשון דבר שני וכך תהיינה הצורות הנאצלות משבתאי ארבע במספר ועוד מנין לנו דבר זה כי מי שמשכיל את עצמו יתחיב ממנו גלגל ומי שמשכיל את הקדמון יתחיב ממנו מלאך לפי זה יצא כי בטען אריסטו כי השכיל את עצמותו ידרש ממנו שיאצל ממנו גלגל ובטענו כי השכיל את הקדמון שיאצל ממנו מלאך לא הזכרתי לך את הדעות היסודיות האלה כי אם למען לא תתבלבל על ידי הפילוסופיה בחשבך כי אלו הלכת אחריה היתה נפשך מוצאת מנוחה מכל הספקות בהשענה על מופתים ברורים האמת היא כי כל השערות הפילוסופים בזה אין השכל הישר מקבלן ואין להקש אחיזה בהן נוסף על כך אין שנים מן הפילוסופים מסכימים זה עם זה אם לא שהם בני סיעה אחת הסומכת על מסרת שקבלו מפי פילוסוף אחד אמפידוקלס או פיתגורס אריסטו או אפלטון או אחד משאר הפילוסופים שאף הם אין אחד מהם מסכים לדעת חברו: 'One upon three, three upon seven, and seven upon twelve' (Sefer Yeztirah 6:3). All these organs have one spot in common, e.g. counselling kidneys, laughing spleen [angry liver], sleeping stomach. It cannot be denied that the kidneys have the faculty of giving good advice, as we know a similar circumstance to be connected with other organs. A eunuch is of weaker intelligence than a woman; both lack the beard and sound judgment. The spleen is called 'laughing' because it is its nature to cleanse both blood and spirit from unclean and obscuring matter. If they are pure, cheerfulness and laughing arise. The 'angry liver' is so termed on account of the gall which takes its origin from it. 'Stomach' is the name for the digestive organs. The heart is not mentioned because it is the principal organ, neither are the diaphragm and the lung, because they serve the heart especially, but the rest of the body only incidentally, and were not originally so intended. The brain's task is to collect the different senses connected with it. The organs which are situated below the diaphragm have another secret, because they represent primary nature. The diaphragm separates the physical world from the animal one, just as the neck separates the animal world from the rational one, as Plato points out in the Timaeus. Primary matter originates in the physical world, and here is to be found the origin of existence. From here the seed is sent forth and the embryo produced out of the four elements. Here also God selected the parts which are used as offerings, viz. fat, blood, the caul above the liver, and the two kidneys. He selected neither the heart, nor the brain, nor the lung, nor the diaphragm. This is a most profound secret, the lifting of which is prohibited. It is therefore taught: 'One should not examine the work of creation' except under rare circumstances. The book says further: 'Seven double [consonants], six plains for the six sides, and the holy Temple placed in the middle. Blessed be He from His place; He is the Place of the universe, but the universe is not His place' (Sefer Yetzirah 4:2). This is an allusion to the Divine Influence which unites the contrasts. The book compares Him to the central point of a body, with six sides and three dimensions. As long as the centre is not fixed, the sides cannot be fixed. Attention is further called to the relation between these and the power which bears the universe, and through which contrasts are united by eliciting comparisons between Universe, Soul, and Year. To each of these a something is given which comprehends and arranges its component parts. 'The dragon in the universe is as a king on his throne; the sphere in the year is as a king in the country; the heart in the soul is as a king in war' (Sefer Yetzirah 6:2). 'Dragon' is the name of the moon sphere, and is employed as an appellation for the world of reason, because things hidden and imperceptible by the senses are called dragon. The 'sphere' relates to the ecliptic of the sun sphere, because it regulates the seasons of the year. The 'heart' regulates the animal life, and directs its divisions. The meaning of the whole is that the wisdom visible in all three is one, and the Divine Influence is one, whilst the difference existing between them is based on the difference of matter. The authority ruling the spiritual world is compared to a king on his throne, whose commands, or even smallest hints, are obeyed by his servants, high and low, who know him, without any movement on his part or on theirs. When directing the spheres he is compared to the king in the country. For he must show himself at the borders in order that all parts should see him as a redoubtable and benevolent ruler. When controlling the animal world, he is compared to 'a king in war,' who is swayed by contradictory feelings; he wishes success to his friends and defeat to his enemies. Wisdom, however, is one only. But the wisdom displayed in the spheres is not greater than in the smallest animals. The former, it is true, is of a higher class, because it consists of pure and lasting matter which cannot be destroyed except by its Creator, whilst animals are made from a matter which is susceptible to contradictory influences, such as heat, cold, and others which affect its nature. Time would have destroyed them, had not Providence instituted the masculine and feminine principles in order to preserve the species, in spite of the decay of the individual. This is a consequence of the revolution of the sphere as well as of the rising and setting [of the heavenly bodies]. The book calls attention to this circumstance, and says that there is no physical difference between woman and man except certain external and internal organs. Anatomy teaches that the female genitals are but the inverted male ones. The book expresses this thus: 'Man is alef, mēm, shin; woman is alef, shin, mēm; (Sefer Yetzirah 3:5) the wheel turns forwards and backwards; nothing better above than pleasure, nothing worse below than injury.' This means that the letter groups alef, mēm, shin, and alef, shin, mēm; ‘aynh, nūn, gimel, and nūn, gimel, ‘ayn (Sefer Yetzirah 2:2) are always the same, only differently grouped, just as the rising and setting of the sphere remain stationary, only appearing to us to move forwards and backwards. Then the book allegorises the human organs in the following manner: 'Two mumbling, two rejoicing, two counselling, two jubilant. He put them in contrast, placed them in opposition, one part of one side being allied to one of the other, standing up for each other, or against one another; some are nothing without others, but all are linked to each other' (ibid. v. 2). The allusion is clear when considered in its entirety, however difficult it may be to explain it in detail,--to explain that the animal needs contrasts, that its preservation is the result of this strife, and that it could not exist without the latter. Counting up the creatures which are headed by the noblest, viz. 'spirit of the living God,' the book goes on to say: 'Firstly, the spirit of the living God; secondly, air emanating from the spirit; thirdly, water from the wind; fourthly, fire from water' (Sefer Yetzirah 1:9-10). The earth element is not mentioned, because it forms the gross material of the creatures which are all made of earth. One says rather: 'This is a fiery body, or an atmospheric one, or an aquaeous one.' For this reason the three mothers, fire, water, and air, are placed in front, but they are preceded by the spirit of God, which is the Holy Ghost, of which were created the angels and with which the soul is connected. After this comes the perceptible atmosphere, then the water which is above the firmament, and neither grasped nor acknowledged by philosophic speculation. A solution might be found in the circumstance that this is the zone of intense cold which forms the limit of the clouds. Above this is the ether, which is the place of the elementary fire, as the book hath it: 'Fire from water,' or as the Bible says: 'And the spirit of God moved upon the face of the water' (Genesis 1:2). This water is the primary matter, not qualified, but tōhū wabōhū, which, by the encompassing will of God, assumed a certain character and the name 'Spirit of God.' The comparison of the primary matter with water is most suitable, because no compact substance can arise from a material which is finer than water. But a substance which is of greater density than water does not, on account of this density, admit the influences of nature. Earthly matter alone can be wrought, because in handling it only the surfaces of the material are concerned, but not all its particles. Nature however, penetrates the atoms. There is consequently no product of nature which did not, at one time, exist in a liquid condition. If this had not been so, it could not have been called a natural, but only an artificial coin-pound, or accidental formation. Nature can only exercise her influence on liquid matters, which she can form at her will, but leave alone as soon as it is necessary for them to become hard. Concerning this the book says: 'He made substance from chaos, and the non-existent existing. He carved great pillars from intangible air.' Further: 'Water from air; he has carved and hewn tōhū and bōhū, mud and clay; he made them into a kind of flower bed, raised them like a wall, covered them like a floor, poured water over them, and they became dust' (Sefer Yetzirah 1:9-11 sq.; Sefer Yetzirah 2:4). Tōhū is the green line which surrounds the whole universe. Bōhū are the mud-covered stones which are submerged in the ocean, and from between which water comes forth.' In the following portions light is shed on the secret of the holy name, viz. the Tetragrammaton, which corresponds to the nature of the One God, which is without quiddity. For the quiddity of a thing is outside its essence, whilst the existence of God is identical with His quiddity. The quiddity of a thing is its definition, and the latter is composed of the species and divisibility of the thing defined. The primary cause, however, has neither species nor divisibility. He therefore can be nothing but He. The book, then, shows that the revolution of the sphere is the cause of the variety of things, in the following words: 'The wheel turns forward and backward' (Sefer Yetzirah 2:4). This is compared to the combination of single letters, viz. alef placed in combination with all the others, all the others with alef; bēth with all the others, all the others with bēth (Sefer Yetzirah 2:5). This continued through the whole alphabet results in two hundred and thirty-one combinations?' The variety would be greater in groups of three and four letters [which is expressed in the following formula]: 'Three stones build six houses, four stones build four-and-twenty houses; go and calculate that which the human mouth cannot express nor the ear hear.' An inquiry is also necessary into how things multiplied prior to the revolution of the sphere, the Creator being One, whilst the sphere, so to speak, has six sides. The book, then, in spiritual language, finds a name for the Creator, choosing, in order to express it in physical speech, the slenderest consonants which are as a breath in comparison to the other letters, viz. hē, wāw, yōd. The book says that the divine will, when going forth under this great name, carries out everything God wishes. There is no doubt that He and the angels speak that spiritual language, and knew, even before the world was created, everything that was to happen in the physical world, as well as how speech and intelligence would emanate from Him on mankind, which was to be created in the world. From this it follows that the physical world was created in a manner congruous to the tangible element of the holy and spiritual name, which, in its turn, is congruous to the tangible name, JHW, JWH, HWJ, HJW, WJH, WHJ. Each of these groups was responsible for one direction of the universe, and thus arose the sphere. This, however, is not satisfactory, because the object of research is either too profound to be fathomed, or our minds are inadequate, or for both reasons simultaneously. Philosophers speculating on these things arrive at the conclusion that from one only one can issue. They conjectured an angel, standing near to God, and having emanated from the Prime Cause. To this angel they attributed two characteristics; firstly, his consciousness of his own existence by his very essence; secondly, his consciousness of having a cause. Two things resulted from this, viz. an angel and the sphere of fixed stars. From his recognition of the Prime Cause a second angel emanated, and from his consciousness of his existence emanated the sphere of Saturnus, and so forth to the moon, and the Creative Intellect. People accepted this theory, and were deceived by it to such an extent, that they looked upon it as conclusive, because it was attributed to Greek philosophers. It is, however, a mere assertion without convincing power, and open to various objections. Firstly, for what reason did this emanation cease; did the Prime Cause become impotent? Secondly, it might be asked: Why, from Saturnus' recognition of what was above, did not one thing arise, and from his recognition of the first angel another thing, so that the Saturnine emanations counted four? Whence do we know altogether that if a being became conscious of its essence a sphere must arise, and from the recognition of the Prime [Cause], an angel must arise? When Aristotle asserts that he was conscious of his existence, one may consistently expect that a sphere should emanate from him, and when he asserts that he recognised the Prime Cause, an angel should emanate. I communicated these rudiments to thee lest philosophers confuse thee and thou think that by following it thou might satisfy thy soul with a clear demonstration. These rudiments are as unacceptable to reason as they are extravagant in the face of logic. Neither do two philosophers agree on this point, unless they be disciples of the same teacher. But Empedocles, Pythagoras, Aristotle, Plato, and many others entirely disagree with each other.
41 מא
(כו) אמר הכוזרי: ומה צרך יש באותיות הו"י במלאך ובגלגל וכדומה לאחר ההודאה ברצון האלוה ובבריאת העולם לפי המספר בסדר בראשית ברא האלוה כל הדברים המרבים לכל מיניהם בבת אחת ואחרי בראו אותם שם בהם את כח הקיום וההולדה הפועל בהם לרגעים בכח אלוהי כמו שאנו אומרים בתפלתנו מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית: 26. Al Khazari: Why should the letters H W J or an angel or a sphere or other things be required if we believe in the Divine will and creation, and if we believe that God created the immense variety of things and species in one moment, as is related in the Book of Genesis--that He placed in everything the faculty of preservation and propagation, and sustains them every moment by His divine power? Do we not say: 'His bounty renews every day for ever, the work of creation?'
42 מב
(כז) אמר החבר: יפה אמרת מלך הכוזרים וכחך לאלוה זוהי האמת וזוהי האמונה באמת ועזיבת כל מותר ויתכן כי העיון הזה שמצאנו בספר יצירה היה עיונו של אברהם אבינו שעה שכבר נתבררו לו אחדות האלוה ורבונותו אך טרם זכה להתגלות אולם לאחר שזכה להתגלות עזב את כל ההקשים ולא בקש מעם האלוה כי אם להיות לו לרצון אחרי אשר למדו האלוה מה הוא הרצון במה ישג ובאיזה מקום וכבר דרשו החכמים על מאמר הכתוב ויוצא אותו החוצה צא מאצטגנינות שלך כלומר עזב חכמת הכוכבים וכל חכמת טבע מספקת וכל ספר אפלטון על נביא אחד בדורו של מרינוס שאמר על פי חזון שהיה אליו מאת האלוה לפילוסוף אחד שהשתדל מאד לזכות להתגלות האלוה על ידי עיון בפילוסופיה לא בדרך הזאת תגיע אלי כי אם על ידי אותם ששמתים מתוכים ביני ובין יצירי רצונו לומר הנביאים וחקי האמת וכבר נרמז ענין זה בספר יצירה בסוד ספירת העשרה ספירה זו הסכם עליה במזרח ובמערב אם כי אין לכך יסוד בחכמה טבעית ולא הכרעה מצד הקש שכלי כי אם סוד אלוהי בלבד הלא הוא אמרו עשר ספירות בלימה בלם פיך מלדבר בלם לבך מלהרהר ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר רצוא ושוב ועל דבר זה נכרתה ברית ומדתן עשר שאין להן סוף נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת דע וחשב וצור שהיוצר אחד ואין בלעדיו ולפני אחד מה אתה סופר וחתימת הספר היא וכשהבין אברהם אבינו וצר (וחקק וצרף ויצר) וחקר וחשב ועלתה בידו נגלה עליו אדון הכל וקראו אוהבי וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון ובין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה וקרא עליו בטרם אצרך בבטן ידעתיך: 27. The Rabbi: Just so, O King of the Khazars, by God! This is the truth, the real faith, and everything else may be abandoned. Perhaps this was Abraham's point of view when divine power and unity dawned upon him prior to the revelation accorded to him. As soon as this took place, he gave up all his speculations and only strove to gain favour of God, having ascertained what this was and how and where it could be obtained. The Sages explain the words: 'And he brought him forth abroad' (Genesis 15), thus: Give up thy horoscopy! This means: Forsake astrology as well as any other doubtful study of nature. Plato relates that a prophet, who lived at the time of the king Morinus, said prophetically to a philosopher who was zealously devoted to his art: Thou canst not reach me on this road, but only those whom I have placed as intermediaries between me and mankind, viz. the prophets and the true law. The Book of Yetzirah is constructed on the mystery of ten units equally acknowledged in east and west, but neither from natural causes, nor rational conviction. The following sentences are a Divine mystery: 'Ten Sefirōth without anything else; close thy mouth from speaking, close thy heart from thinking. If thy heart runs away, return to God' (Sefer Yetzirah 1:8); for with reference to this [the prophet] says: 'Running and returning' (Ezekiel 1:15). On this basis the covenant was made.--Their measure is ten in endless progression, (Ezekiel 1:7) the end being linked to the beginning, and the beginning to the end just as a flame which is attached to the coal. Know thou, think and reflect that the Creator is one, without another, and there is no number which thou canst count before 'one.' (Ezekiel 6:4). The book concludes as follows: As soon as Abraham had understood, meditated, discerned and clearly grasped, the Lord of the universe revealed Himself to him, called him His friend and made a covenant with him between the ten fingers of his hand, which is the covenant of the tongue; and between the ten toes of his feet, which is the covenant of circumcision, and He pronounced upon him the word: 'Before I formed thee in the belly I knew thee' (Jeremiah 1:5).
43 מג
(כח) אמר הכוזרי: רוצה אני שתטעימני טעם חכמות חכמי התלמוד המתאימות לחכמת הטבע: 28. Al Khazari: Give me now an idea of the Sages' accomplishments in natural science.
44 מד
(כט) אמר החבר: כבר העירותי על ידיעתם בתצפיות הכוכבים המדיקות ראיה לדבר ידיעתם לפי מסרת מבית דוד כי תקופת הלבנה היא כ"ט י"ב תשצ"ג ועד היום הזה לא נמצא בחשבון זה שבוש וכן ידעו את תקופת החמה המדיקת לפיה היו נזהרים לבל יחול פסח כי אם אחרי תקופת ניסן כמו שאמר אחד מהם כד חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא כי לא יתכן לעשות את הפסח בעונת החרף שכן צוה האלוה והזהיר שמור את חדש האביב והנה התקופה המקבלת אצל המון העם אינה התקפה המדיקת בהיותה מחשבת רק על דרך הקרוב לפי חלקת השנה לארבעה רבעים שכל אחד מהם יש בו צ"א ימים וז' שעות ומחצה ולפי חשבון זה יתכן כי יחול הפסח ברבע של החרף והנוצרים שטענו על היהודים ואמרו כי הדת היהודית המקורית כבר אבדה ואינה ידועה ליהודים כיום הואיל ואפשו שיחול אצלם פסח לפני הגיע האביב לפי חשבון התקופה המקבלת אצלם שהיא הידועה בפרהסיא לא שמו לב אל תקופת חמה המדיקת האמתית שהיא מחזקת אצל היהודים בצנעה ואינה ידועה ברבים ולפי חשבונה לא יחול פסח בשום אפן כי אם יום אחד לפני הגיע השמש לראש הטלה ולא ארע בזה שבוש יחיד בכמה אלפי שנים חשבון זה מתאים לחשבונו של התוכן אלבתני שהוא המדיק שבחשבונות התקופות והאמתי שבהם אך כלום יתכן חשבון מדיק של תקופת חמה ותקופת לבנה ללא ידיעת חכמת התכונה על בריה האפשרי ביותר וכבר הזכרנו סוד נולד קדם חצות ועוד בדומה לזה ועוד נשאר בידינו ספר העוסק בחכמה הזאת במיחד הוא הספר הנקרא בשם פרקי ר' אליעזר ובו מדת הארץ ומדת כל אחד מן הגלגלים וטבעי הכוכבים והמזלות וצורות הכוכבים האחרות הם ובתיהם ורשמיהם לטובה או לרעה ועליותם וירידותם ושיאהם למעלה ולמטה ומדות תנועותיהם ומחבר הספר הזה הוא מחכמי המשנה המפרסמים ושמואל מחכמי התלמוד הוא שאמר נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא אולם חכמינו לא התעסקו במדע זה כי אם לענין המצוה כי אין לקבע בדיוק את מהלך הירח על כל השנויים שבו אשר בהם תלויה קביעת שעת התקבץ הירח עם השמש היא שעת המולד ומדת הסתתר הירח לפני המולד ואחריו כי אם על ידי ידיעה ברב חכמת התכונה וכן ידיעת העונות רצוני לומר ארבע התקופות על בריה לא תשלם כי אם על ידי ידיעת נקדות השיא והשפל של השמש ביחס לארץ ועליותיה לכל השתניותיהן ומי שהתעסק בכל אלה אי אפשר שלא יעבר מזה אל שאר חלקי חכמת התכונה אשר לחכמת הטבע מוצאים אנו אצל החכמים דברים שנזדמנו לתלמוד במקרה לא מתוך כונה ללמד אותה חכמה והם מעשה הפלא ופלא תאר לך אפוא מה נפלאים היו הספרים שהיו בידי תלמידיהם בעצם החכמה הזאת: 29. The Rabbi: I have already called thy attention to the fact that they were so skilled in real astronomical observations that they knew the revolution of the moon which, according to Davidian tradition, amounts to twenty-nine days, twelve hours and seven hundred and ninety-three fractions. No flaw has been found in it hitherto. They also calculated the solar year, taking care that Passover should not fall till after the Tekūfāh of Nisān, as some of them explained: 'If you see that the equinox of Nisān would be on the sixteenth of Nisān, make the year an embolismic one,' lest Passover fell in the winter season. God's command fixed the feast in the words: 'Observe the month of Abīb.' (Deuteronomy 16:1). The Tekūfāh, as accepted by the people, is not the true one, but only approximate, on account of the division of the year into four seasons, viz. ninety-one days, seven and a half hours. According to this calculation Passover would fall in the winter. This induced the Christians to attack the Jews and to think that the latter had lost the basis of their belief. They themselves are without a basis, since their Easter would, according to their calculation of the commonly known equinox, take place before the beginning of spring. They did not, however, pay attention to the true equinox, which was kept secret and not given up to common knowledge. According to their calculation Passover never falls otherwise than when the sun has reached the head of Aries, though only by one day. For the last thousand years no mistake has occurred, and this agrees with the calculation of Al Battāni, being most correct and accurate. Can the revolutions of sun and moon be calculated otherwise than by a most intimate knowledge of astronomy? The problem of the sentence: 'If the new moon appears before noon, etc. . .' has been discussed before. There exists a book on this special subject, styled Chapters of R. Eliezer,' in which we find dissertations on the extent of the globe and every sphere, the nature of the stars, the signs of the zodiac, constellations, houses, happy omens, good and evil influences, ascensions and descensions, elevations and the extent of their movements. He was one of the best known doctors of the Mishnāh. Samuel, one of the doctors of the Talmud said: 'The roads of heaven are as familiar to me as the streets of Nehardaea'. They devoted themselves to this study only in the service of the Law, because the calculation of the revolution of the moon with the disturbances of her course did not completely tally with the calculation of the time of her conjunction with the sun, viz., the Mōlād. The time when the moon is not visible prior to the Mōlād and immediately after it also, can only be calculated with the help of sound astronomical knowledge. Similarly, the knowledge of the changes of the four seasons can only be properly obtained with the aid of a knowledge of the lowest and highest points and the various ascensions of stars as well as their variations. He who occupies himself with this study must bring to bear on it also the knowledge of spheres. The remarkable knowledge of natural history displayed in the sayings of the Sages, without any intention on their part of teaching this science, is quite astonishing. What books, in thy opinion, must have been at the disposal even of the students among them?
45 מה
(ל) אמר הכוזרי: וכיצד קרה הדבר שהספרים ההם שהיו מכונים ללמד אבדו ואלו המאמרים המקריים ההם נשתירו: 30. Al Khazari: I wonder how it is that the books written for the purpose were lost whilst these incidental sayings were saved.
46 מו
(לא) אמר החבר: כי שומרי הספרים ההם היו רק יחידים בקרב העם אחד תוכן אחד רפא ואחד מנתח למשל וכשאמה מדלדלת יאבדו ממנה בראשונה המעלים בבניה ורק אחריהם יאבדו ההמוניים כך אבדו מקרבנו יחידי הסגלה ואתם חכמותם ולא נותרו כי אם ספרי התורה שכל העם צריך להם ורבים מקבליהם המרבים להעתיקם ולהשגיח עליהם ולכן נשתמר ונשתיר מן החכמות ההן כל שהיה כלול בספרי ההלכה כי רבים היו מקבליהם ורבה היתה ההשגחה עליהם ומזה כל מה שהזכר בהלכות שחיטה והלכות טרפה כי יש בהן מן החכמות מה שנעלם ברבו אף מעיני גלינוס כך לא הזכיר הוא בין החלאים הנראים לעין את חלאי הראה והלב שהעירה עליהם התורה כגון סמוך ללב וסמוך לדפן והדבק האנות וחסר ויתיר שבהן וראה שנתיבשה או נתמסמסה ועל ידיעת חכמינו בדבר יחס האברים הנפשיים אל הטבעיים מעיד מאמרם שני קרומים יש למח וכנגדם בביצים ומה שאמרו כמין שני פולים יש מנחים על לפי הקדרה מן הפולים ולפנים מח מן הפולים ולחוץ חוט השדרה וכן אמרם תלתא קני הוו חד פריש ללבא וחד פריש לראה וחד פריש לכבדא אשר לידיעתם בחלאים הממיתים ובחלאים שאינם מסכנים הרי אמרו חוט השדרה אם עורו קים מחו לא מעלה ולא מוריד ומי שנתמסמס מחו אינו מוליד וכן אמרו קרום שעלה מחמת מכה בראה אינו קרום ועוד אמרו גיד הנשה אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף ומנפלאות ההלכה שלהם כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת שהוא בלום במעיה ומן הדברים שהם אסרו מתוך ידיעה נכונה וסברתנו אינה משגת אותם הוא מה שאמרו חמשה קרומים אסורים קרום של מח קרום שעל הביצה קרום שעל גבי הטחול קרום שעל הכליות קרום שעל העקץ כלם אסורים באכילה ומן המפלא שבדיניהם בטרפות הוא שהם שערו ובדיוק את הגבה שאם תדחה בהמה ממנו למטה תאסר משום רסוק אברים זאת אומרת משום שודאי יתפרדו אבריה פרוד הגורם למיתתה ולכן אמרו הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום רסוק אברים משום דאמדה אנפשא זאת אומרת הבהמה משערת לעצמה את הגבה ומתכוננת לקפיצה על כן לא תזיקנה זו כשם שהיתה מזקתה אלו דחוה אחרים כי הטבע נוכח בקפיצה ואלו בנפילה הוא מסתלק ונעלם ומפלאי מאמריהם המיסדים על ההסתכלות הוא גם מאמר זה חרותה בידי שמים כשרה בידי אדם טרפה משום צמוק ראה ובדיקותה במים אי הדרא בריאה כשרה ואם לאו טרפה וכן אמרו ראה ככחלא כשרה כדיותא טרפה מאי טעמא האי שחור אדם הוא אלא שלקה ירקה כשרה ועוד אמרו ראה שהאדימה מקצתה כשרה האדימה כלה טרפה ורבי נתן הבבלי שהביאו לפניו ילוד שהוא ירק אמר להם המתינו לו עד שיפל דמו רצונו לומר שלא ימולו את הילד עד שיתפשט דמו בבשרו ועשו כן וחי הילד ההוא אם כי לפני זה מתו ילדי האשה ההיא תכף למילתם והביאו לפניו ילוד שהוא אדם ואמר להם המתינו לו עד שיבלע דמו ועשו כן וחי הילד ונקרא נתן הבבלי על שמו וכן מה שאמרו חלב טהור סותם טמא אינו סותם ומדקות דיניהם מחט שנמצא בעבי בית הכוסות נמצא עליו קרט דם בידוע שהוא קדם שחיטה לא נמצא עליו קרט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה למאי נפקא מנה למקח וממכר כי לא יתכן שיהיה על המחט קרט דם לאחר שחיטה הואיל ואין הדם נגר במת ולכן אין הקנה יכול לבוא בטענה על מי שמכר לו את הבהמה ואם נמצא קרט דם על המחט יכול הוא לבוא עליו בטענה ולאמר מתה מכרת לי ובדומה לזה הגליד פי המכה בידוע ששלשה ימים קדם שחיטה לא הגליד המוציא מחברו עליו הראיה ומן הסימנים שנתנו בעוף טהור מותחין לעוף חוט של משיחה אם חולק שתים לכאן ושתים לכאן בידוע שהוא עוף טמא שלש לכאן ואחת לכאן בידוע שהוא עוף טהור ועוד אמרו כל עוף הקולט מן האויר ואוכל טמא השוכן עם טמאים ונדמה להם טמא כזרזיר אצל העורב וכן אמרו סימן הולד בבהמה דקה טנוף ובגסה שליה ובאשה שפיר ושליה ומן המפלא שבמאמריהם ובדבריהם בענין הארס של אחדים מבעלי הצפרנים הוא מה שאמרו דרוסת חתול ונץ ונמיה בגדיים וטלאים ודרוסת חלדה בעוף וכן מה שאמרו אין דריסה לשועל ואין דריסה לכלב אין דריסה אלא בצפרן לא בשן אין דריסה אלא ביד לא ברגל אין דריסה אלא מדעת אין דריסה אלא מחיים זאת אומרת אין הדורס זורק ארסו בבהמה כי אם בצפרני רגליו הקדמיות ורק מתוך כונה לא במקרה כגון שנאחזו צפרניו בבשר הבהמה ולא היתה לו כונת דריסה ויותר נפלא מזה מה שאמרו מחיים זאת אומרת שאם במקרה נקטעה רגלו הקדמית של הדורס בעוד צפרניו נעוצות בבשר הבהמה לא תצא מזה דריסה וזה משום שאין הדורס זורק ארסו בבהמה כי אם בהנתקו ממנה עם הוצאת צפרניו מבשרה ולכן אמר מחיים אחר שאמר מדעת וכן אמרו נטלה הכבד ונשתיר ממנה כזית במקום מרה ובמקום שהיא חיה כשרה ועוד אמרו מגלא כשר בראה ופסול בכליא מים זכים ונקב פסול בראה וכשר בכליא ועוד אמרו הגלודה שנשתיר בה כסלע על פני כל השדרה כשרה והדברים שהביאה המשנה בהלכות טרפות ובמומי הבכורות ובמומי הכהנים רבים מלהזכירם כל שכן מלפרשם וענין נתוח העצמות הובא שם בקצור דברים אך בשפה ברורה ובמיטב באור הענין ומן הנאה שבדבריהם הוא מה שאמרו יצאו בני מעיה ולא נקבו כשרה ועל זה הוסיפו ואמרו לא שנו אלא שלא הפך בהם אבל הפך בהם טרפה שנאמר הוא עשך ויכננך מלמד שברא הקדוש ברוך הוא כונניות באדם כיון שנתהפכה אחת מהן אינו יכול לחיות ומה שהבדילו בין דם נדה ודם טהרה וזבה ובתולים ובין הדם היוצא מפצעים ומטחורים וכדומה ומה שקבעו את כמות עונות הנדות ואת כמות העונות של זיבות הזכרים והידיעות הנפלאות שהיו להם בדבר הצרעת כל אלה עמקים מכדי שישיגום דעותינו: 31. The Rabbi: Because their contents were retained in the minds of a few people, only one of whom was an astronomer, another a physician or an anatomist. If a nation perishes it is first the higher classes which disappear, and literature with them. There only remain the law books which the people require, know by heart, copy and preserve. Whatever element of those sciences was embodied in the Talmudical law codes was thus protected and preserved by the zeal of many students. To these belong everything appertaining to the rules for slaughtering cattle, or making them unlawful to be eaten. A large amount of this remained unknown to Galen If this were not so, why does he not mention easily recognisable diseases to which the Law calls attention. Among these are diseases of the lungs and heart, growths on the latter and on its sides, the growing together of the lobes of the lung, deficiency or redundance of the same, or if they are dried up or lacerated. Their acquaintance with the vital and vegetative organs is shown in the following sentence: The brain has two skins to which correspond two on the testicles. Two bean-shaped growths are situated at the lower end of the skull; inside them is the brain, outside is the spine. Further: There are three arteries; one leads to the heart, the second to the lung, and the third to the liver. They distinguished between fatal diseases and less dangerous ones in the following words: If the skin of the spine is preserved, the marrow remains intact. He whose marrow becomes soft cannot beget children. Further: a skin formed in consequence of a wound on the lung is no real skin. The regulation concerning the 'sinew that shrinks' does not apply to birds, because they have no hollow of the hip. Worth mentioning are the following regulations: The contents of the stomach of a lawful animal suckled by an unlawful one is unlawful, but the contents of the stomach of an unlawful animal suckled by a lawful one are lawful, because the milk becomes compact in the entrails. Very profound, though beyond our grasp, is the following prohibition: Five cuticles are unlawful, viz. that of the brain, testicles, spleen, kidneys and lower end of the spine, all these it is unlawful to eat. They have also very skilfully determined the height from which a fall would make an animal unlawful on account of 'shattering of limbs,' which means the tearing of limbs which endangers its life. They say as follows: 'If one has left an animal above [a structure], and finds it below, shattering of limbs is not to be feared, because the animal 'measures itself,' which means that the animal measures and prepares for the leap, without damage. This would not be the case if it were pushed. Leaping is assisted by presence of mind, whilst a push produces fear. The following regulation is also interesting: The naturally reduced lung is lawful, the artificially reduced one is unlawful on account of 'shrinking.' This can be examined by keeping it in tepid water for four and twenty hours. If it re-assumes a healthy appearance, it is lawful, but not otherwise. If the lung has the colour of antimony it is lawful, if it is like ink it is unlawful, because this blackness is a morbid transformation of red. The yellow lung is lawful. If a lung is partially red, it is lawful, but unlawful if it is completely red. A child of a yellowish tint was brought before R. Nathan of Babylon who decided: 'Wait until the blood has gone down.' He meant to say that the circumcision should not take place till the blood had spread through the whole body. This was done and the life of the child was saved, although other children of the same mother had died soon after the circumcision. Subsequently a child was brought before of a reddish hue, and he said: 'Wait till the blood has been absorbed.' The child was saved in consequence and was called after him: Nathan Habbabli. They further said: Lawful fat can close up an internal wound, but not unlawful fat. A very acute decision is the following: If a needle is found in the thick wall of the stomach together with a drop of blood, [it must have entered before the animal was killed] if no blood is visible, it must have entered afterwards. The issue of this effects the validity of the sale, because after the killing no blood could approach the needle, as the blood does not flow in a dead animal. The buyer cannot, therefore, return the animal to the seller. If, however, blood is found, he can return it with the plea: 'Thou hast sold me an animal liable to die.' A scab on a wound shows that the latter was three days old before the animal was killed, if no scab is to be seen the plaintiff must bring other evidence. The characteristics of a clean bird are the following: Place the bird on a stretched rope; if it divides its claws two by two, it is an unclean bird, if it divides them three by one, it is a clean one. Further: Every bird that catches its food in the air is unclean, a bird that lives with notoriously unclean ones, as the starling among ravens, is of the same character. A symptom of birth among small cattle is a flow of blood; among big cattle after-birth; in a woman: placenta and after-birth. Very strange are the sayings concerning the poison contained in the claws of certain animals: a cat, a sparrow-hawk, and martin strike poison into kids and lambs; the weasel wounds birds. The fox and the dog convey no poison. This poisoning is conveyed by the claw, but not by the teeth; only by the forefoot, but not by the hindfoot; only when the animal does it purposely, and is alive. All this means that an animal can only poison any other by striking it purposely, but not accidentally, or if the claw remains sticking in the flesh without any tearing intention. The addition 'living animal' is therefore most remarkable. For it the striking foot were cut off and the claw remained in the flesh of the wound of the other animal, no poisoning takes place, because the poison is not conveyed till the claw is withdrawn For this reason the words 'while living' are placed intentionally after 'on purpose.' They say further: If the liver is missing excepting the size of an olive near the gall, its natural place, the animal is lawful. Matter is harmless on the lung, but not on the kidneys. Clear water and a hole are harmless on the kidney but fatal for the lungs. If an animal has been skinned, a piece as large as a coin remaining on the spine suffices to make the animal lawful. The Mishnāh also contains regulations concerning unlawful food, defects of first-born animals, defects of priests, too many to enumerate, not to speak of commenting on them. Apart from this the anatomy of the skeleton is given in very concise, yet clear description. An admirable saying is: If the intestines protrude, but show no hole, the animal is lawful. This, however, the Mishnāh adds, is only the case if they have not been inverted. If this has taken place, the animal is unlawful; for it is written: 'He has made thee and established thee' (Deuteronomy 32:6), which means that God has created man as a well established being. If one of his organs were inverted, he could not live. The Sages further distinguish the various appearances of blood of issue or wounds and haemorrhoids, the rules of menstruation and male issue, symptoms of leprosy, and other matters too deep for our capacity.