Leviticus, Passover, Section 3 ויקרא, פסח, ג׳
1 א
תרל"ג
2 ב
ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה. כי כתב בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות ויש ה' מוצאות הפה. ונגד שינים הוא אכילת מצה. ונגד הד' אחרים. הכוסות. שכל הבחי' הנ"ל היו בגלות שלא היו יכולים להוציא הדיבור לפני ה' כראוי. וכ' אנכי ה' כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. ובוודאי הוא הרחבת פה בשבחים והודאות. ולכן תקנו הרבה שבחים בליל פסח כמ"ש ז"ל פה סח כיון שהדיבור יצא לחירות הי' רק כדי להלל ולהודות:
3 ג
בליל ב'
4 ד
לחם עוני המפרשים נחלקו אם הוא סימן על הגלות והעינוי או על החירות. ומד' רש"י ורמב"ן יראה שהוא על העינוי. ומהר"ל ז"ל לא הוטב בעיניו ע"ש. והאמת נראה כי הוא על כלל הירידה למצרים והגאולה. כי בוודאי עלינו לשבח על הגלות ג"כ. דאל"כ מה השבח על הגאולה אם היינו יכולין להתקרב להשי"ת בלי זה א"כ לא הן ולא שכרן. אלא וודאי הגלות הי' עצה שנוכל להתקרב להשי"ת. וז"ש מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו' ויעקב ובניו ירדו מצרימה כו'. שהי' כל זה חסד השי"ת כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו'. ובפשוט י"ל כי הי' זה כדי להיות שפלים ונכנעים להשי"ת. כי בלא זה לא היינו יכולין להנצל מגיאות. כמו שמצינו כמה פעמים נפלאות השי"ת בדרך זה שיוכל האדם לקבל הטובה שלא יבטלנה ע"י רגל גאוה. ונראה שכל הרעות שבעולם הם לכוונה זו להכניע האדם. ומאחר שהיינו עבדי פרעה ויצאנו משם להיות עבדי ה'. קבלנו מלכותו ית' עלינו בקבלה שלימה. והנה ראשית ישראל התחיל ביציאת מצרים כמ"ש הוצאתי אתכם כו' להיות לכם לאלקים כו'. ולזאת צריכין בההתחלה להכניע עצמינו תחת מלכותו ית' בכל כחנו. וזה הוא הכנה שיוכל להתקיים לנו תמיד כמ"ש טוב אחרית דבר מראשיתו. ואנו מראים שכל שמחתינו במה שיצאנו ממצרים כדי לקבל עלינו עול מלכותו ית'. ולכך נותנים כל הראשית אליו ית'. וכן עומר ראשית קצירכם מיד ממחרת השבת. וזה עצמו גודל החיוב בסיפור יציאת מצרים כי לילה זו הוא התחלת בנ"י כנ"ל. [וז"ש ר"ה למלכים ג"כ לקבלת מלכות שמים כמ"ש במ"א] וזה לחם עוני להיות שפל ונכנע כי באמת אחר יצ"מ הלכנו למדריגות גבוהים ביותר לקבל התורה כו' כסדר המעלות טובות שלמקום עלינו כו'. אבל אנו שמחים בהתחלה זו שהוא קבלת העול מ"ש שזה הביאנו לכל המעלות אח"כ:
5 ה
וכתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. כי תחת בנ"י הוא הראש לכל האומות אבל הוא מקבל כח ראשיתו לעצמו להתגאות ולפרוק מעליו עומ"ש ולכך אין לו אחרית. ובנ"י רשין בתחלתו כו' ויש להם אחרית טובה וזה שהועילה מנחת העומר בימי מרדכי ואסתר כו': ובמד' משל לכהן שנאבדה תרומתו בביה"ק כו'. כי בנ"י הם מיוחדין להשי"ת. שבכל דבר הראשית להקב"ה. ובנ"י הם הראשית מכל העולם בכללו כמ"ש חלק ה' עמו. וקודם יציאת מצרים הי' נסתר זה בגלות והיו מעורבין. כענין שכ' חז"ל ב' אלפים תהו כו'. שמקודם שנבחרו בנ"י לא הי' העולם מתוקן רק תהו. ובגלות נוטלין הרשעים הראשית כמ"ש היו צריה לראש. וביצ"מ הי' תיקון לכלל העולם ע"י שנבחרו בנ"י להשי"ת. לכן כ' במדרש שז' ימי הפסח נגד ז' ימי בראשית ע"ש. וכן הגיד מו"ז ז"ל בענין עשרה מאמרות ועשר מכות ועשרת הדברות כו' ע"ש. וזה עצמו פי' הזוה"ק שהדיבור הי' בגלות שלא הי' ניכר מי הוא בעל הבירה ושהקב"ה מנהיג העולם ואמר פרעה מי ה' כו'. וביציאת מצרים הי' התיקון להיות מסודר הכל כפי רצון הקב"ה. והראשית בראש להשי"ת. וי"ל זה שקורין ליל פסח סדר ושמעתי מאמו"ז ז"ל טעם להודיע שיש גם לנסים סדר מיוחד כדברי המהר"ל ז"ל. ולדברינו הנ"ל זה הסדר אמת שנעשה ביציאת מצרים מה שמקודם הי' הכל מעורב ולא הי' העולם מסודר כנ"ל. וכל בריאת העולם הי' על זה כמ"ש בשביל בנ"י שנקראו ראשית תבואתו:
6 ו
ב"ה שביעי של פסח
7 ז
במדרש ב' ירושות כו' יעקב מתגאה בירושתו הקול קול יעקב כו' ע"ש. דקשה מה זה שחזרו בנ"י לפי החירות כדי לקרוע הים. וי"ל כמ"ש בזוה"ק שיציאת מצרים הי' להוציא הדיבור מהגלות. כמו כן הי' נצרך אח"כ גאולה לבחי' הקול שלמעלה מן הדיבור. והפרש יש בין הקול להדיבור. שדיבור יוכל אדם לדבר כרצונו לכך נקרא דיבור שהאדם מדבר בקולו מה שרוצה. אבל הקול הוא מפנימיות האדם. וכן בפנימיות הדברים דיבור הוא הנהגת הקב"ה כל העולמות כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו'. והנהגה זו הי' נסתר בגלות ונודעת ע"י יציאת מצרים כמ"ש לעיל מזה. וכן בנ"י מה שמקבלין עול מ"ש שמבטלין רצונם נגד רצונו ואין עושין רק כפי גזירתו ית' זה נק' דיבור. וכן פי' בזוה"ק ע"פ ודברת בם בשבתך בביתך כו' להיות מנהיג הכל עפ"י דברי התורה ע"ש. ואחר קבלת עול מלכות שמים ניתן להם התורה והיא למעלה מהדיבור. ונתדבקו בנ"י בפנימיות התורה. וזה הקול שבנ"י מתגאים בו. פי' שדבר הבא מעצמו מורה שהקול מיוחד לבנ"י. וזה פי' נעשה ונשמע כמ"ש בזוה"ק עושי דברו לשמוע בקול דברו שמקודם צריך להיות קבלת עול מלכותו לכוף עצמו לעשות כרצונו ית' לגבור נגד היצה"ר. ואח"כ זוכין לשמוע שהוא בלי עבודת האדם כנ"ל. וזה לשון מתגאה בירושתו כו'. ויצ"מ וקי"ס הכנה לב' בחי' הנ"ל. נעשה ונשמע דיבור וקול. והוא בחי' ימי המעשה ושבת קודש. כי בחול ע"י עשי' שמותר במלאכה והוא ג"כ לעבודת השי"ת כמ"ש במ"א שנקראו ימי עבודה. ובשבת זוכין לשמוע בלי יגיעה כנ"ל. וכן איתא במד' כי שביעי של פסח כמו שבת קודש ע"ש. והוא בחי' הקול כנ"ל. וז"ש ואתם תחרישון שאין צריך ליגיעה. ה' ילחם כו'. וזהו הקול הוא בירושה בפנימיות נפש ישראל. שהרי כשיש צרה לכל איש ישראל ח"ו מיד צועק להקב"ה אף בלי ישוב הדעת. רק אם זוכין שיבוא בחי' הקול אחר קבלת העשי' כראוי. אז זוכין לשמוע בנחת. [וזה הי' בשעת קבלת התורה נעשה ונשמע. ומקודם הי' הכל ע"י יגיעה התעוררות הדיבור והקול כנ"ל]. ואז הי' נצרך להתעורר בחי' הקול ע"י הצעקה כנ"ל. [ובזוה"ק ר"פ בשלח בענין חבקוק נרמז ענין הנ"ל שכל הדרוש מחבקוק טעם שנצרך קי"ס אחר יצ"מ ע"ש] והכלל כי קי"ס הי' לבוא להתדבקות הפנימיות. שזה מה שאמרו שירה אח"כ. כי אין מובן בשכל אנושי איך שנזדמן לכל איש ישראל דברים אחדים. רק כמ"ש בזוה"ק שנתדבקו בשורש נשמותיהם ונתעורר הקול פנימי שיש בבנ"י בירושה כנ"ל. וזה לשון ישיר שממילא כשהגיעו למדריגת פנימיותם אז ישיר כו':